הדפסה
גרסת PDFחלק מפרשניו של הסיפור הזה רואים בו סיפור חתרני, המביע מחאה כנגד הנוקשות הלא־אנושית של הנורמה ההלכתית. ואולם, הקריאה המוצעת כאן מבהירה שלא הנורמה ההלכתית היא שמגבילה את בני־הזוג, אלא הדרך שבה הם תופסים אותה. אם אמנם הייתה זו ההלכה שחייבה את פרידתם, לא היה רשב"י משתף פעולה. דווקא הרב מפגין כאן יכולת הקשבה ורגישות, בעוד שהזוג, ובעיקר הבעל, מצטיירים כסובלים מסטגנציה. התנהגותם של בני־הזוג לאורך הסיפור מלמדת כי בקשתם להתגרש לא ביטאה את רצונם האמיתי, אלא שיקפה רצון לעמוד בציפיות או בדרישות כלשהן שהופנו אליהם מבחוץ. מן התיאור הלקוני להתמיה של חייהם המשותפים ("שהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה") נראה שהמסגרת ההלכתית הפכה לתוכן הבלעדי של נישואיהם. נדמה שהשניים ראו את תכלית זוגיותם כהגשמת האידיאל של העמדת צאצאים, תוך ויתור על עולמם האישי והרגשי.
בהציעו להם לערוך שוב מעין סעודת נישואין, מכוון הרב את הבעל ואת רעייתו לשחזר את רגע המפגש והאיחוד הראשוני ביניהם, אך הפעם - היות שמדובר, לכאורה, בארוחה המשותפת האחרונה שלהם - תוך שחרור מכבלי המחשבה על התוצאות הנדרשות מהם. הדרכה זו מסירה מעל השניים את המגבלות, את הצווים החיצוניים שהפנימו; חייהם המשותפים יכולים כעת להתמלא בתוכן. הגבר מחליט להעניק לזוגתו כל שתרצה והיא מבהירה לו שרצונה האמיתי הוא בו עצמו, ולא בתוצרי הלוואי של זיווגם.
בסיפור חל מעין היפוך בתפקידים המסורתיים של בני־הזוג: בעוד שבדרך המקובלת לוקח האיש את האישה והיא מעניקה לו את עצמה, כאן הוא המעניק והיא הנוטלת לה אותו לאיש.7 באמצעות היפוך המוסכמות מקנה המספר לנורמות את משמעותן האמיתית: מטרת הזיווג אינה נטילת האחר כחפץ, אלא מימוש ההשתוקקות אליו כאדם שלם, כאישיות.
ההסבר המוצע כאן לסיפור מרמז גם כי עקרותה של האישה נובעת מתגובה אלוהית למערכת זוגית לקויה. במקום אחר באותו מדרש קושרים חז"ל את עקרותן של אמהות האומה לרצונו של האל כי תפתחנה בפניו את סגור לבן:
מפני מה נתעקרו אמהות? בשביל שהיה הקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע שיחתן. אמר להם: יונתי, אומר לכן מפני מה העקרתי אתכן - שהייתי מתאווה לשמוע שיחתכן.8
במילים אחרות, האל תובע מן האמהות - כמנהגו עם האבות - כי תפרוצנה את המעגל הטבעי, המובן מאליו. אין הן יכולות להסתפק בעשיית הנדרש מהן; עליהן להבין את המשמעות העמוקה של מעשיהן. באותו אופן, נדרשים גם בני־הזוג בסיפור להגיע להבנה עמוקה ואותנטית יותר של מהות הקשר ביניהם - הבנה שאינה מסתפקת באימוץ המגבלות והנורמות המקובלות, אלא חותרת ליציקת תוכן רגשי אמיתי במוסד הנישואין ובאקט של העמדת הצאצאים.
בניגוד לכובד הראש המאפיין את הסיפור הראשון, מציג הסיפור השני קומדיה של טעויות:
בר בבל דסליק לארעא דישראל [בן בבל שעלה לארץ ישראל].
נסיב איתתא [נשא אישה].
אמר לה: בשלי לי תרי טלפי [שני עדשים].
בשילה ליה תרי טלפי [בישלה לו שני עדשים].
רתח עלה [כעס עליה].
למחר [למחרת], אמר לה: בשילי לי גריוא [בשלי לי סאה (בין 7 ל־14 ליטר, על פי שיטות שונות)].
בשילה ליה גריוא [בישלה לו סאה (של עדשים)].
אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני [לכי הביאי לי שני "בוציני" (מילה שמשמעה דלעות או נרות)].
אזלת ואייתי ליה תרי שרגי [הלכה והביאה לו שני נרות].
אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא [לכי שברי אותם על ראש ה"בבא" (מילה שמשמעה שער, אך משמשת גם כשם פרטי)].
הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא [היה יושב בבא בן בוטא בשער ודן דין].
אזלת ותברת יתהון על רישיה [הלכה ושברה אותם על ראשו].
אמר לה [בבא]: מה הדין דעבדת [מה הוא זה שעשית]?
אמרה ליה [לו]: כך ציוני בעלי.
אמר: את עשית רצון בעליך [בעלך], המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא.9
ארבע פעמים מטיל הבעל על אשתו משימות תמוהות וארבע פעמים היא נכשלת, וכל כישלון קשה מקודמו. בפעם הראשונה הוא מבקש שתבשל לו מעט עדשים, תוך שימוש בלשון המעטה מטפורית "שני עדשים", והיא אכן מבשלת לו שני עדשים בלבד. הנזק: בטן מקרקרת. בפעם השנייה הוא נוקט בלשון הגזמה ומבקש "סאה" של עדשים. שוב ממלאת האישה את מבוקשו באופן מילולי לחלוטין ומבשלת כמות מוגזמת של עדשים. לנזק שנוצר כעת יש, מן הסתם, השלכה כספית. בפעם השלישית, מבקש הבעל לגוון את התפריט ודורש דלעות, אך מקבל במקומן נרות חרס. כאשר נדרשת האישה להיפטר מן הנרות הלא־רצויים על ידי הטחתם בדלת הבית היא נחפזת לשער העיר ומשליכה אותם בזה אחר זה על פדחתו של זקן החכמים, בבא בן בוטא, ובכך גורמת לפגיעה פומבית בשמו הטוב של הבעל.
לכאורה, איש לא יתקשה למצוא בסיפור זה חיזוק לדעה המקובלת בדבר מעמדה של האישה היהודייה כרכוש בעלה. על פניו, הסיפור מציג את האישה ככדור משחק אומלל הנחבט הלוך ושוב בין בעל עריץ ובין נציג הממסד ההלכתי־פטריארכלי, אשר במקום להעניק לאומללה מקלט עד יעבור זעם, משיב אותה אחר כבוד לביתה. ההבדל היחיד בין החכם לבעל הוא במידת ההערכה שרוחש כל אחד מהם לרעיה. בעוד שהבעל אינו מוצא שום פן חיובי בהתנהגותה של זוגתו, מבקש בבא בן בוטא לחשוף בפניו את צד הזכות במעשיה המביכים: ככלות הכל, גם אם בפועל החמיצה את כוונתו, הרי שכל רצונה הוא למלא את משאלותיו. ככל אישה כשרה, מזכה אותה צייתנותה בפרס האולטימטיבי: בנים צדיקים.
מנגד, אפשר להציע לסיפור קריאה הפוכה, התופסת את האישה דווקא כדמות אסרטיבית במיוחד, המסרבת לנהל את חייה לפי דרישותיו הקיצוניות של הבעל. במבט ראשון עשויה קריאה זו להיראות כאנכרוניסטית, במיוחד בעיני מי ששבוי בקונספציה המקובלת בדבר מעמדה הנחות של האישה בעיני חז"ל; ואולם, כפי שניווכח, הפרשנות הזאת מגלה רגישות ספרותית גבוהה יותר מחלופתה. הקריאה הקודמת נשענת בהכרח על ההנחה שמדובר באישה טיפשה במיוחד, ואילו הקריאה הזאת מדגישה את חוסר ההיגיון המשווע של מעשיה: וכי איזו אישה, סכלה ככל שתהיה, תעלה בדעתה שבעלה ישבע מאכילת שני עדשים? ולאחר שכעס עליה ביום הראשון, האם לא ראוי שתתאמץ קצת יותר לעמוד על פשר דרישתו כי תבשל לו סאת עדשים? למעשה, פעולותיה של האישה כה תמוהות, עד שהן מרמזות על האפשרות שהיא בעצם מעין פמיניסטית קדומה, המנהלת מאבק מחוכם בנורמות הנישואין של תקופתה: במקום למלא את דרישות בעלה לפי רצונו, היא מספקת לנו פרודיה מכוונת על הפטריארכליות הקיצונית של הגבר הבבלי. גם את התקפתה הפרועה על הרב היושב בדין ניתן להבין, ברוח זו, כקריאת תיגר על הממסד הגברי כולו, ובייחוד על החכמים המעניקים לו גיבוי הלכתי.
