הדפסה
גרסת PDFאורגניזם חברתי מכל סוג שהוא, גדול או קטן, הִנו מה שהוא כיוון שכל אחד מחבריו מבצע את חובותיו ומאמין שהאחרים ימלאו במקביל את תפקידיהם. בכל מקום שבו תוצאה רצויה מושגת באמצעות שיתוף פעולה בין פרטים עצמאיים רבים, הדבר קורה כיוון שכל הנוגעים בדבר נותנים אמון זה בזה. ממשלה, צבא, מערכת מסחר, ספינה, אוניברסיטה, נבחרת אתלטיקה - כל אלו מתקיימים הודות לתנאי זה, שבלעדיו לא זו בלבד שאין משיגים דבר, אלא שאפילו אין מנסים דבר. שודדים מעטים במספר יכולים לבזוז רכבת מלאה נוסעים (שכל אחד מהם אמיץ דיו) מהטעם הפשוט שהם יכולים לסמוך זה על זה, בשעה שכל נוסע חושש שאם יפגין התנגדות כלשהי, הוא יִיָּרֶה לפני שמישהו ייחלץ לעזרתו. אילו האמנו שכל הקרון יקום אתנו כאיש אחד, היינו קמים כל אחד בעצמו, ואיש לעולם לא היה מנסה עוד לשדוד רכבות. במקרים מסוימים עובדה אינה יכולה לקרום עור וגידים מבלי שיאמינו בה קודם לכן. ומקום שאמונה בעובדה יכולה לסייע ביצירת העובדה, אך טירוף הוא לטעון שהיחפזה לפני הראָיה המדעית הִנָּהּ "התחתית העמוקה ביותר של אי־מוסריות". ואף על פי כן זה ההיגיון שעל פיו מדמים האבסולוטיסטים המדעיים שלנו להסדיר את חיינו!
בכל הנוגע הנוגע לאמיתוֹת התלויות בפעולתנו האישית, אמונה המתבססת על השתוקקות היא אפוא דבר כשר ואולי אף הכרחי.
אבל כעת יש לומר שכל אלו אינם אלא ענייני אנוש ילדותיים, שאין להם דבר וחצי דבר עם סוגיות קוסמיות גדולות, כמו שאלת האמונה הדתית. נעבור אפוא אליה. הדתות נבדלות ביניהן כל כך בפרטיהן עד שהדיון בשאלה הדתית צריך להתנהל ברמה כללית ונרחבת ביותר. למה כוונתנו אפוא בדַברנו על השערת האמונה? המדע אומר שדברים ישנם; המוסר אומר שדברים מסוימים טובים מדברים אחרים; והדת אומרת ביסודה שני דברים.
ראשית, היא קובעת שהדברים הטובים ביותר הם הדברים הנצחיים יותר, הדברים האומרים את המילה האחרונה ביקום. "השלמוּת היא נצחית" - משפט זה מפי שארל סקרֵטן20 הוא דרך הולמת לנסח את הקביעה הראשונה של הדת, קביעה שאין כל דרך, כמובן, לאמתהּ באופן מדעי.
קביעתה השנייה של הדת היא שכבר עתה מוטב לנו להאמין בכך שקביעתה הראשונה אמיתית.
הבה נבחן כעת מהם המרכיבים הלוגיים של המצב במקרה שבו השערת האמונה, על שני ענפיה, אכן נכונה (מובן שתחילה עלינו להכיר באפשרות הזאת. כדי לדון בשאלה מלכתחילה היא חייבת להיות כרוכה בברירה חיה. אם בעבור מי מכם הדת היא השערה שאינה יכולה להיות אמיתית בשום פנים ואופן, כי אז אינכם צריכים להמשיך. אני מדבר אל "שארית הפליטה" בלבד). אם נמשיך מכאן נראה תחילה שהדת מציעה עצמה כברירה כבדת משקל. אנו אמורים להרוויח באמונתנו טובה מהותית מסוימת או להפסידה באי־אמונתנו. שנית, הדת היא ברירה כפויה בכל מה שנוגע לטובה הזאת. איננו יכולים לחמוק מן הסוגיה ולשמור על גישה ספקנית בהמתנה לאור נוסף, כיוון שגם אם נימנע כך משגגה במקרה שבו הדת אינה אמיתית, נפסיד את הטובה במקרה שתהיה נכונה - באותה ודאות שנפסיד אותה אם נבחר באופן פוזיטיבי שלא להאמין. דומה הדבר לאדם המהסס תמידית אם להציע נישואין לאישה מסוימת כיוון שאינו משוכנע לחלוטין שתתגלה אמנם כמלאך לאחר שיביאהּ לביתו. האין הוא שולל מעצמו את פוטנציאל המלאכיוּת הזה באותה פסקנות שבה היה מאבד אותו אילו נישא לאישה אחרת? הספקנות אינה אפוא הימנעות מברירה; היא בחירה בסיכון מסוג מסוים. מוטב להסתכן באבדן האמת מאשר בסיכוי לטעות - זו עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל שאר הסוסים. מי שמטיף לנו לדבוק בספקנות עד שתימצאנה "ראיות מספיקות" לדת, כמוהו, כמי שאומר לנו, לנוכח השערת האמונה, שמוטב להיכנע לחשש שאין היא אלא שגגה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא האמת לאמיתה. אין מדובר אפוא במאבקו של השכל כנגד כל הרגשות, אלא בפעולה של השכל המוכתבת על ידי רגש אחד בלבד. ואיזה צידוק יש לו, לרגש הזה דווקא, לטעון לחכמה העליונה? איזו הוכחה מצויה לכך שהתעתוע של התקווה גרוע לאין שיעור מן התעתוע של הפחד? כשלעצמי איני מכיר כל הוכחה כזו; ואני פשוט מסרב לציית למדען המורה לי לחקות את החלטתו כאשר האינטרס שלי חשוב דיו כדי שאשמור בידי את הזכות לבחור את הסיכון המועדף עליי. אם הדת אמיתית והראיות לה עדיין אינן מספיקות, איני רוצה להתקין את בלמיו של מישהו אחר על טבעי־שלי (אשר דומני כי בכל זאת יש לו עניין כלשהו בנושא) ולוותר בכך על הסיכוי היחיד בחיי להתייצב בצד המנצח - סיכוי שתלוי, כמובן, בנכונותי להסתכן ולהתנהג כאילו הצורך הרגשי שלי לתפוס את העולם באופן דתי עשוי להיות הולם ונכון.
כל זה מבוסס על ההנחה שאמונתי אכן עשויה להיות נכונה והולמת, ושאפילו בעבורנו, הדנים בנושא, הדת היא בגדר השערה חיה שעשויה להיות אמיתית. אבל אצל רובנו הדת מגיעה בדרך נוספת, ההופכת את פסילת האמונה הפעילה לחסרת היגיון אף יותר. הפן המושלם והנצחי ביותר של היקום מוצג בדתות שלנו כבעל צורה אישית. כאנשים מאמינים, היקום חדל להיות לנו "זה" נסתר גרידא, ונעשה "אתה" נוכח; וכל יחס העשוי להתקיים בין אדם לאדם ייתכן גם בינינו לבינו. לכן, אף שבמובן מסוים אנחנו חלקים סבילים של היקום, מבחינה אחרת אנחנו מפגינים אוטונומיה משונה, כאילו היינו מרכזֵי פעילות קטנים ועצמאיים. אנחנו גם חשים שכוח המשיכה של הדת פועל על רצוננו הטוב, ושהראיות תוסתרנה מאתנו לעד אם לא נפגוש את ההשערה באמצע הדרך. הבה נמחיש זאת בדוגמה הפשוטה ביותר: כשם שאדם אשר אינו פונה לאיש, שדורש ביטחון תמורת כל ויתור, שאינו מאמין למילתו של זולתו בלא הוכחה, מונע מעצמו במזגו הרע כל תגמול חברתי שנפש בוטחת יותר הייתה זוכה לו - כך גם פה, מי שאוטם את עצמו ברציונליות נרגנת ומנסה לגרום לאֵלים לסחוט את הכרתו בעל כורחם או לוותר עליה כליל, עלול למנוע מעצמו לעד את ההזדמנות היחידה לערוך עמם היכרות. תחושה זו, הנכפית עלינו מי יודע מאין, שאם נאמין בעיקשות בקיומם של אלים (אף שקל כל כך בעבור הגיוננו וחיינו שלא לעשות זאת) נשרת היטב את היקום - היא חלק מן התמצית החיה של השערת האמונה. אם השערה זו אמנם הייתה נכונה על כל חלקיה, ובכללם חלק זה, אזיי האינטלקטואליזם הטהור, המונע מאתנו לפעול על סמך הרצון, היה אבסורד גמור; והשתתפות כלשהי מצד טבענו הנוטה להזדהות הייתה נדרשת באופן הגיוני. לכן איני רואה כיצד אוכל לקבל את הכללים האגנוסטיים של החתירה לאמת, ואיני יכול להשאיר את טבעי הרצוני מחוץ למשחק. איני יכול לעשות זאת מן הסיבה הפשוטה, שכלל חשיבה אשר מונע ממני לחלוטין כל אפשרות להכיר בסוגים שונים של אמת, במרה שבו סוגים אלו אמנם קיימים, הוא כלל לא-רציונאלי. זו מבחינתי מהות ההיגיון הפורמלי של המצב, בלי שום קשר לשאלה אילו סוגים של אמת עשויים להיות שם בפועל.
אני מודה ומתוודה שאיני רואה כיצד אפשר להימנע מן ההיגיון הזה. אבל מניסיוני העגום אני חושש שחלקכם עשויים בכל זאת להירתע מפני הצטרפות אליי באמירה הרדיקלית שמבחינה תיאורטית יש לנו זכות להאמין בכל השערה שיש בה די חיוּת כדי לקסום לרצוננו. אני חושד, עם זאת, שאם זה אכן המצב, הרי שהוא כזה כיוון שנמנעתם כליל מנקודת המבט הלוגית המופשטת, ואתם חושבים (אולי מבלי משים) על איזו השערה דתית מסוימת שבעבורכם היא מתה. את החירות "להאמין במה שנרצה" אתם מחילים על מקרה של אמונה תפלה מובהקת כלשהי; והאמונה שעליה אתם חושבים היא האמונה שעליה דיבר אותו תלמיד בית ספר שאמר "אמונה פירושה להאמין במשהו שאתה יודע שהוא לא נכון". איני יכול אלא לשוב ולומר שמדובר באי־הבנה. באופן קונקרטי, החירות להאמין יכולה לכסות רק ברירות חיות ששִׂכלו של היחיד אינו יכול להכריע בהן בעצמו; וברירות חיות לעולם אינן נראות אבסורדיות למי ששוקל אותן ברצינות. כאשר אני מביט בשאלת האמונה כפי שאנשים קונקרטיים מתמודדים עמה, ובחשבי על כל האפשרויות הכרוכות בה למעשה ולהלכה, אזיי הציווי הזה שנפקוק את לבנו, את חושינו ואת תעוזתנו ונתין - ובינתיים נתנהג, כמובן, פחות או יותר כאילו הדת אינה אמיתית21 - עד יום הדין, או עד ששִׂכלנו וחושינו יאספו במשותף די ראיות בעניין - ציווי זה, אני טוען, נראה לי כאליל המוזר ביותר שיוּצר אי פעם במערה הפילוסופית.22 אילו היינו אבסולוטיסטים סכולסטיים, ייתכן שהיה לנו תירוץ טוב יותר. אילו היה לנו שכל חסין טעויות, היינו עשויים לחשוב שאנו בוגדים באיבר ידע מושלם כזה כשאיננו בוטחים בו ובו בלבד, כשאיננו ממתינים לאישורו. אבל אם אנו אמפיריציסטים, אם אנו מאמינים שאין פעמון אשר יצלצל בתוכנו להודיענו בבטחה כשהאמת תימצא בהישג יד, הרי נדמה שאין זו אלא פנטזיה ריקה להטיף לנו ברצינות להמתין לצלצול. אמנם מותר לנו להמתין אם זה רצוננו - אני מקווה שאינכם חושבים שאני כופר באפשרות הזאת - אבל אם נעשה זאת, נסתכן לא פחות מאשר אם נשליך את יהבנו על האמונה. כך או כך אנו פועלים, נוטלים את גורלנו בידינו. איש מאתנו אינו צריך לפסול את הזולת, או להטיח בו עלבונות. אדרבה - עלינו לכבד בעדינות ובעומק זה את חירותו המחשבתית של זה: רק אז נוליד את הרפובליקה האינטלקטואלית; רק אז נחזיק ברוח הסובלנות הפנימית שבלעדיה כל סובלנותנו כלפי חוץ היא חסרת נשמה, ושעליה עומדת תהילתו של האמפיריציזם; רק אז נחיה וניתן לחיות, בעניינים עיוניים ומעשיים כאחד.
בפתח דבריי הזכרתי את פיצג'יימס סטיבן; אסיים בציטוט מפיו. "מה אתה חושב על עצמך? מה אתה חושב על העולם?… אלה שאלות שהכל צריכים להתמודד עמן כפי שהם רואים לנכון. אלה חידות הספינקס, ובדרך זו או אחרת עלינו להתמודד עמן… בכל המשאים והמתנים החשובים בחיים, עלינו לדלג באפלה… אם נבחר להותיר את החידות באין עונה, זוהי בחירה; אם נהסס בתשובתנו, גם זו בחירה: אבל תהא אשר תהא הבחירה שנעשה, אנו עושים אותה על אחריותנו. אם אדם בוחר לפנות עורף לאלוהים ולעתיד, איש אינו יכול למנוע זאת ממנו; איש אינו יכול להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהוא טועה. אם אדם חושב אחרת ופועל בהתאם, איני סבור שמישהו יכול להוכיח ש טועה. כל אחד צריך לפעול כפי שהוא רואה לנכון; ואם הוא טועה, ישלם את המחיר. אנו עומדים במעבר הרים באמצע סופת שלגים וערפל סמיך, שמבעדם אנו זוכים לפעמים לראות בחטף שבילים העלולים להובילנו אל קצה המצוק. אם נעמוד במקומנו נקפא למוות. אם נפנה לדרך הלא־נכונה ניפול ונתרסק. איננו יודעים בוודאות אם ישנה דרך נכונה. מה עלינו לעשות? 'חֲזַק וֶאֱמָץ'. פעל כמיטב יכולתך, קווה לטוב ביותר, וקבל את מה שיבוא… אם המוות יביא את הקץ על הכל, אין דרך טובה מזו לפגוש בו".23
הערות
1. לזלי סטיבן (1904-1832), סופר ומבקר בריטי ואביה של הסופרת וירג'יניה וולף. אחיו, ג'יימס פיצג'יימס סטיבן (1894-1829), היה עורך דין ושופט נודע.
2. על פי הדוקטרינה הנוצרית, המושג "הצדקה" (justification) מתייחס לטיהורו ולישועתו של החוטא בידי האל הודות לקרבנו של ישו הנוצרי, ואילו המונח "התקדשות" (sanctification) משמעו תהליך אקטיבי יותר שבו האדם חותר בהתמדה להזדככות מוסרית באמצעות חיים ראויים.
3. המהדי - המשיח האיסלאמי.
4. פרידג'וף ננסן (1930-1861), מגלה ארצות ואוקיינוגרף נורבגי שהנהיג משלחת מחקר לקוטב הצפוני.
5. בלז פסקל, הגיגים, תרגם יוסף אוּר (ירושלים: מאגנס, 1976), עמ' 55.
6. מתוך הפואמה של המשורר האנגלי ארתור יו קלאף (1861-1819) "אשר חלוף וכל צל שינוי אין עמו".
7. הכוונה לביולוג האנגלי תומס הנרי האקסלי (1895-1825), מחסידיו הבולטים של הדרוויניזם בראשית דרכו, וסבו של הסופר הנודע אלדוס האקסלי.
8. ויליאם קינגדון קליפורד (1879-1845), מתמטיקאי ופילוסוף אנגלי, מאבות האלגברה הגיאומטרית.
9. הכוונה לארת'ור ג'יימס בלפור (1930-1848), לימים ראש ממשלת בריטניה (1902-1905) ושר החוץ מטעמה (1916-1919), שעסק גם בהגות, וחיבר את הספר יסודות האמונה (1895), שאליו מתייחס כאן ג'יימס.
10. דוקטרינה שעליה הכריז נשיא ארצות־הברית החמישי, ג'יימס מונרו, ב־1823, המביעה התנגדות נחרצת להתערבות אירופית בענייניהן של מדינות אמריקה.
11. פּירוניזם - אסכולה פילוסופית קלאסית שדגלה בספקנות קיצונית. נקראת על שמו של הפילוסוף היווני פּירו (360-270 לפנה"ס), אף שנוסדה בתקופה מאוחרת יותר, במאה הראשונה לפני הספירה, בידי הוגה הדעות אנסידמוס.
12. ג'ון הנרי ניומן (1890-1801), סופר ומשורר אנגלי שהמיר את דתו לקתוליות ואף מונה לחשמן.
13. ג'יימס מרמז כאן לדוקטרינה הקתולית שעל פיה האפיפיור אינו מסוגל לטעות כאשר הוא דורש בענייני מוסר ואמונה.
14. יוהאן קרל פרידריך צולנר (1882-1834), אסטרונום גרמני, שעסק גם בחקר אשליות אופטיות.
15. צ'רלס הווארד הינטון (1907-1853), מתמטיקאי וסופר מדע בדיוני בריטי, שגילה עניין מיוחד בגיאומטריה של הממד הרביעי.
16. ג'יימס מתייחס לטענתו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1650-1596) כי האדם יכול לבטוח בתמונת המציאות המתקבלת על ידי חושיו, מאחר שהאל אשר העניק לו חושים אלו הוא טוב ומיטיב ובוודאי אינו רוצה להוליך אותו שולל.
17. תומאס ריד (1796-1710), פילוסוף סקוטי. סבר כי "השכל הישר" הוא הבסיס להכרת המציאות והיסוד לכל חקירה פילוסופית.
18. באנגלית: mind stuff, מונח שג'יימס עושה בו שימוש בספרו עקרונות הפסיכולוגיה.
19. ג'יימס מרמז כאן לפולמוס הידוע בין הביולוג הגרמני אוגוסט וייסמן (1914-1834) ובין הפילוסוף הבריטי הרברט ספנסר (1903-1820) בשאלת הורשתן של תכונות נרכשות.
20.שארל סקרטן (1815-1895), הוגה דעות שווייצרי שביקש לגבש דת פילוסופית ורציונלית על יסוד הנצרות.
21. מאחר שהאמונה נמדדת במעשה, מי שאוסר עלינו להאמין באמיתוּת הדת בהכרח אוסר עלינו גם לפעול כפי שהיינו צריכים לפעול לו האמנו באמיתותה. כל הגנתה של האמונה הדתית תלויה במעשה. אם המעשה שנדרש או מושפע על ידי השערת האמונה אינו שונה כלל מזה המוכתב בידי ההשערה הנטורליסטית, כי אז האמונה הדתית מיותרת בתכלית ומוטב לשרשה; כל מחלוקת על הלגיטימיות שלה היא במקרה כזה התעסקות סרק בזוטות, שאינה ראויה לנפשות רציניות. כשלעצמי אני מאמין, כמובן, שביטויה של השערת האמונה בעולם קובע באופן ספציפי את תגובותינו ומבחין אותן במידה רבה ממה שעשויות היו להיות לו התבססו על תבנית נטורליסטית טהורה.
22. רמז ל"אלילי המערה", טעמיו ונטיותיו האישיות של כל אדם - אחד מבין ארבעה מכשולים שהיחיד צריך להשתחרר מהם אם ברצונו לחקור את הטבע, על פי נובום אורגנום (המכשיר החדש), ספרו של הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון (1626-1561).
23. James Fitzjames Stephen, Liberty, Equality, Fraternity, 2nd ed. (London: Smith Elder, 1874), p. 353.
