הדפסה
גרסת PDFנקודה אחת נוספת, קטנה אך חשובה, ובה נחתום את הכנותינו. קיימות שתי דרכים להתבונן בחובתנו בכל הנוגע לגיבוש דעה - שתי דרכים שונות בתכלית, ואף על פי כן נדמה שתיאוריית הידע כמעט שלא התעניינה עד כה בהבדל ביניהן.עלינו לדעת את האמת; ועלינו להימנע משגגה - אלה הציוויים היסודיים והחשובים שלנו בתור שוחרי ידע; אבל אין אלה שתי דרכים שונות לניסוחו של ציווי זהה. אלו שני חוקים נפרדים. נכון שלעתים אמונתנו באמת א' מצילה אותנו מן האמונה בכזב ב'; אבל כמעט לעולם לא קורה שמעצם אי־האמונה ב־ב' אנו באים בהכרח לידי האמונה ב־א'. במנוסתנו מ־ב' אנו עלולים ליפול לידי אמונה בכזבים אחרים, ג' או ד', גרועים לא פחות מ־ב'; ואפשר גם להימלט מ־ב' באמצעות אי־אמונה בכל - אפילו ב־א'.
האמן בָּאמת! סור משגגה! - אלה, כפי שאפשר לראות, שני כללים שונים במהותם; והבחירה ביניהם עשויה להביא אותנו לצבּוע באופן שונה לגמרי את כל חיינו האינטלקטואליים. אנו עשויים לייחס חשיבות עליונה לחתירה לאמת, ולייחס חשיבות משנית בלבד להימנעות מן השגגה; ומצד שני, אנו עשויים להתייחס להימנעות מן השגגה כאל עניין דחוף יותר, ולהניח לאמת שתבוא מעצמה. קליפורד, בפסקה המאלפת שציטטתי לעיל, דוחק בנו לפנות אל המסלול האחרון. אל תאמינו לדבר, הוא אומר לנו, שמרו תמיד על מחשבתכם במצב של מתח, במקום לסגור אותה על בסיס ראָייתי לא־מסַפק וליטול את הסיכון הנורא שבאמונה כוזבת. אתם, לעומת זאת, עשויים לחשוב שסכנת השגגה היא עניין שולי בהשוואה לברכת הידע האמיתי. ייתכן שתהיו מוכנים ליפול בפח פעמים רבות במהלך חקירותיכם, ובלבד שלא תדחו עד אין קץ את הסיכוי לנחש את האמת. אני עצמי מוצא את דרכו של קליפורד בלתי אפשרית. עלינו לזכור שתחושות החובה האלה שלנו ביחס לאמת או לשגגה הן ממילא רק ביטויים לרגשותינו. מבחינה ביולוגית, מוחותינו מוכנים לייצר כזב לא פחות מאמת, ומי שאומר "מוטב שלא להאמין בדבר מאשר להאמין בשקר!" בסך הכל חושף את האימה שהוא חש מפני התעתוע. הוא יודע אולי למתוח ביקורת על רבים מפחדיו ומתשוקותיו, אבל לאימה הזאת הוא מציית כעבד נרצע. הוא אינו יכול לתאר לעצמו שמישהו יפקפק בכוחה הכובל. כשלעצמי, גם אני חרד מפני התעתוע, אבל אני יכול להאמין שדברים גרועים מכך עלולים לקרות לאדם בעולם הזה. לפיכך, תוכחתו של קליפורד נשמעת לאוזניי דמיונית לחלוטין. כמוה כמצביא המודיע לחייליו שמוטב להם להימנע לעד מן הקרב ובלבד שלא יסתכנו בפצע יחיד. לא כך מושגים ניצחונות על האויב או על הטבע. טעויותינו בוודאי אינן דברים איומים כל כך. מאחר שבעולם זה השגגות תתרחשנה לבטח, זהירים ככל שנהיה, מוטב שנתייחס אליהן בלב קל יחסית במקום בחרדה יתרה שכזו. מכל מקום, התייחסות קלילה לעניין היא בוודאי הגישה ההולמת בעבור הפילוסוף האמפיריציסט.
וכעת, אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, הבה נפנה היישר אל שאלתנו. אמרתי, וכעת אני חוזר ואומר, שלא זו בלבד שטבענו הרגשי משפיע על דעותינו, אלא גם שישנן אי אילו הכרעות בין השקפות שונות, שבהן השפעה כזאת אינה רק בלתי נמנעת אלא גם רצויה.
בנקודה זו אני חושש שחלק מכם, שומעיי, יתחילו להריח סכנה, ויאטמו את אוזניהם משמוע. נאלצתם כבר להודות בהכרחיותם של שני צעדים ראשונים המצייתים לרגש - הדרישה להימנע מן התעתוע, והשאיפה להשיג את האמת - אבל המסלול הבטוח ביותר אל הפסגות האידיאליות הללו, כך אתם חושבים בוודאי, הוא מעתה ואילך לא לעשות ולוּ עוד צעד רגשי אחד.
ובכן, מובן שאני מסכים לכך, ככל שהעובדות מתירות. כאשר הברירה בין הפסד האמת ובין השגתה אינה כבדת משקל, אפשר לוותר על הסיכוי להשיג את האמת - אך גם להציל את עצמנו מפני כל סיכון של אמונה בכזב - באמצעות אי־הכרעה עד להופעתה של ראָיה אובייקטיבית. בשאלות מדעיות, זהו כמעט תמיד המצב; ואפילו בענייני האדם באופן כללי, הצורך לעשות מעשה הוא לעתים נדירות דוחק כל כך עד שמוטב לפעול על בסיס אמונה כוזבת מאשר בלא אמונה כלל. בתי המשפט אמנם נדרשים להכריע על פי הראיות הטובות ביותר המונחות בפניהם, מאחר שחובתו של שופט היא לכונן את החוק ולא רק לבררו, וכיוון שמעטים המקרים (כפי שאמר לי פעם שופט מלומד) שראוי להקדיש להם זמן רב: מוטב להכריעם על פי עיקרון מתאים כלשהו ולהסירם מעל סדר היום. אבל בבואנו לעסוק בטבע האובייקטיבי, אנחנו כמובן רושמי האמת ולא בוראיה; והחלטות המתקבלות לשם ההחלטה המהירה ותו לא, רק כדי שנוכל לעבור לעניין הבא, הן בלתי קבילות לחלוטין. בכל הנוגע לטבע הפיזיקלי, העובדות הן מה שהן, במנותק לחלוטין מאתנו, ולעתים רחוקות בלבד אנו נאלצים לפעול במהירות ולהסתכן בטעות כתוצאה מאמונה בתיאוריה בוסרית. השאלות כאן הן תמיד ברירות טריוויאליות, ההשערות חיות אך בקושי (ומכל מקום אינן חיות בעבורנו, הצופים), והבחירה בין אמונה בָּאמת או בכזב היא בלתי נמנעת לעתים נדירות בלבד. אם ברצוננו להימנע מטעויות עלינו לנקוט אפוא את הגישה הנבונה של האיזון הספקני. מאי נפקא מינה עבור רובנו אם יש או אין לנו תיאוריה על קרני רנטגן, אם אנו מאמינים או לא מאמינים ברכיבים של הנפש18 או אם אנו משוכנעים שאנו יודעים מהן הסיבות המולידות מצבים אלו. אין כל חשיבות לדבר. איננו מחויבים להכריע בברירות כאלה. מכל בחינה שהיא מוטב שלא להכריע בהן, אלא להמשיך לשקול את הטעמים בעדן ונגדן באופן בלתי משוחד.
אני מדבר כאן, כמובן, על המוח השופט הטהור. למטרות גילוי, אדישות כזו אינה מומלצת כל כך, והמדע לא היה מתקדם כפי שהתקדם אילו אנשים לא היו להוטים כל כך לאשר את אמונותיהם. ראו למשל את חדות המחשבה שמפגינים כיום ספנסר וּוייסמן.19 עם זאת, אם רצונכם בחקירה שתתנהל על ידי שלומיאל גמור, מוטב שתיקחו את האדם שאין לו ולוּ שמץ עניין בתוצאותיה: הוא יהיה לבטח לא־יוצלח וכסיל מוחלט. החוקר היעיל ביותר, בהיותו גם הצופה הרגיש ביותר, הוא תמיד זה המוּנע מצד אחד על ידי סקרנות עזה ומצד שני על ידי חרדה חריפה לא פחות שמא ייפול בפח.המדע ארגן את החרדה הזו לכדי דרך עבודה סדוּרה, הקרויה שיטת האימות - והתאהב בשיטה זאת עד כדי כך שהאמת בפני עצמה חדלה לעניין אותו במיוחד; מעניינת אותו רק האמת ככל שהיא מאומתת באופן טכני. אמת האמיתות עשויה להתגלות לו על דרך החיזוק בלבד, והמדע יסרב לגעת בה. אמת כזו, יאמר המדע בלשונו של קליפורד, הושגה בדרך הגניבה שאינה אלא הפרת חובה כלפי האנושות. אבל הרגש האנושי חזק מכל כלל טכני. "ללב", אומר פסקל, "סיבות משלו שהשכל אינו מכיר", וגם כאשר השופט - האינטלקט המופשט - אדיש לכל דבר פרט לכללים הטהורים של המשחק, השחקנים הקונקרטיים המספקים לו חומרים לשיפוט כרוכים בדרך כלל אחר איזו "השערה חיה" החביבה עליהם. הבה נסכים, עם זאת, שהשכל השופט הקר, שאינו כרוך אחר השערה מסוימת ושמציל אותנו בכל מחיר מן התעתוע, הוא האידיאל הרצוי לנו כאשר איננו ניצבים בפני ברירה כפויה כלשהי.
כעת עולה השאלה הבאה: האם השאלות העיוניות שלנו אינן כרוכות לעתים בברירות כפויות והאם אנו יכולים (כבני אדם המעוניינים להשיג את האמת לפחות במידה שבה אנו רוצים רק להימלט מן התעתוע) להמתין תמיד ללא פגע עד שהראיה המכרעת בברירות הללו תופיע? מלכתחילה נראה זה בלתי סביר שהאמת תהלום באופן נאה כל כך את צרכינו ואת כוחותינו. בפונדק הטבע הגדול, העוגות והחמאה והמיץ צצים באורח נוח כל כך - ומותירים צלחות נקיות כל כך לאחר מכן - לעתים נדירות בלבד. אכן, במקרים נדירים שכאלה עלינו לבחון אותם בחשדנות מדעית.
שאלות מוסריות הן שאלות שפתרונן אינו יכול להמתין לראיות מוחשיות. שאלה מוסרית אינה שאלה על מה שקיים באופן ניתן לחישה, אלא על מה שטוב, או על מה שעשוי היה להיות טוב אילו התקיים. המדע יכול לומר לנו מה קיים; אבל כאשר ברצוננו לשקול ערכים עלינו להיוועץ לא במדע אלא במה שפסקל כינה "לִבֵּנו". המדע עצמו נועַץ בלִבּו בקבעו כי הבירור המתמיד של העובדות ותיקון אמונות הכזב הם הטובות הנעלות ביותר עבור האדם. פַּקפקו בטענה זו, והמדע יוכל רק לחזור עליה כאורקל, או להוכיחה בטענה שבירור ותיקון כאלה מביאים לאדם מיני טובות אחרות שלֵב האדם מכריז עליהן בתור שכאלה. אבל השאלה בדבר נכונותנו להחזיק באמונות מוסריות מוכרעת בידי רצוננו. האם העדפותינו המוסריות נכונות או כוזבות, או שמא הן בסך הכל תופעות ביולוגיות מוזרות, חסרות ערך מוסרי בפני עצמן? כיצד יוכל שכלנו הטהור להכריע בכך? אם לבך אינו רוצה בעולם של מציאות מוסרית, דעתך בלי ספק לעולם לא תגרום לך להאמין בעולם כזה. הספקנות המפיסטופלית בוודאי תספק את דחף השעשוע שלנו טוב בהרבה מכל אידיאליזם קפדני. ישנם אנשים (אפילו צעירים כסטודנטים), אשר לִבּם קר כל כך מטבעם עד שההשערה המוסרית לעולם אינה חיה בתוכם חיים עזים. המורליסט הצעיר והנלהב תמיד חש אי־נוחות בנוכחותם השחצנית; הם מצטיירים כידענים ואילו הוא - פתי מאמין ותמים. אבל בלבו המגומגם, הוא דבק בכך שאינו שוטה, ושישנו תחום אשר בו (כדברי אמרסון) כל תבונתם ועליונותם האינטלקטואלית אינה טובה מפיקחותו של שועל. ספקנות מוסרית אינה ניתנת להפרכה או להוכחה לוגית יותר מספקנות אינטלקטואלית. כאשר אנו דבקים בכך שישנה אמת (מכל סוג שהוא) אנו עושים זאת בכל מאודנו, ומחליטים להשליך עליה את יהבנו. הספקן, לעומת זאת, מאמץ בכל מאודו את הגישה המפקפקת; אבל לשאלה מי מאתנו נבון יותר, רק ישות כל־יודעת עשויה לתת תשובה.
כעת הפנו את תשומת לבכם מאותן שאלות רחבות יריעה על אודות הטוב אל סוג מסוים של שאלות עובדתיות, שאלות הנוגעות ליחסים בין־אישיים, להלכי רוח שבין אדם לזולתו. "האם אני מוצא חן בעיניך או לא?" - למשל. באינספור מקרים, טיב התשובה תלוי בשאלה אם אפגוש אותך באמצע הדרך, אם אהיה מוכן להניח שאני מוצא חן בעיניך ולהפגין אמון וציפייה. האמונה המוקדמת מצדי בקיומה של חיבה מצדך היא במקרים כאלה מה שמעורר מלכתחילה את חיבתך. אבל אם אעמוד מרוחק, ואסרב לזוז ולו במעט ממקומי עד שאזכה בראָיה אובייקטיבית, עד שתעשה משהו שיוכל, בלשון האבסולוטיסטים, "לסחוט את הסכמתי", מרבית הסיכויים שלעולם לא תשרור חיבה בינינו. כמה נשים נכבשו מעצם התעקשותו הבוטחת של גבר כלשהו שהן לאהוב אותו! הוא לא הסכים להכיר באפשרות שאינן יכולות להרגיש כך כלפיו. ההשתוקקות לסוג מסוים של אמת מביאה אותה לידי התממשות; וכך קורה גם באינספור מקרים אחרים. מי זוכה בקידומים, בתגמולים ובמינויים אם לא האדם התופס אותם כהשערות חיות, האדם המסתמך עליהם מלכתחילה, שמקריב למענם דברים אחרים ומסתכן למענם מראש? אמונתו מופנית כתביעה לכוחות שמעליו ומביאה בעצמה לידי הגשמתה.
