הדפסה
גרסת PDFשימו לב שלצורכי הדיון הזה אנחנו עומדים על קרקע "דוגמטית", ומותירים את הספקנות הפילוסופית השיטתית מחוץ לתמונה לגמרי. הספקן לא היה מניח זאת, אבל אנחנו מחליטים לקבל את הנחת היסוד שיש בנמצא אמת, ושנגזר על דעתנו להשיגה. בנקודה זו אנחנו נפרדים אפוא לחלוטין מן הספקן. אבל האמונה בקיומה של אמת, וביכולתו של שִׂכלנו להשיגה, עשויה ללבוש שתי צורות. אפשר לדבר על הדרך האמפיריציסטית ועל הדרך האבסולוטית לאמונה באמת. האבסולוטיסטים אומרים בעניין זה שביכולתנו להגיע לידיעת האמת, ולא זו בלבד אלא גם שביכולתנו לדעת מתי השגנו אותה; ואילו האמפיריציסטים סבורים שגם אם אנו עשויים להשיג את האמת, איננו יכולים לדעת בוודאות מתי קרה הדבר. עניין אחד הוא לדעת, ועניין אחר הוא לדעת בבטחה שאמנם אנו יודעים. אפשר לטעון כי הראשון אפשרי בלי השני. ועל כן, האמפיריציסטים והאבסולוטיסטים - אף שלא אלה ולא אלה הנם ספקנים במובן הפילוסופי הרגיל של המילה - מפגינים דרגות שונות מאוד של דוגמטיוּת בחייהם.
אם נתבונן בהיסטוריה של הרעיונות, ניווכח שהנטייה האמפיריציסטית גברה על פי רוב במדע, ואילו בפילוסופיה ידה של הנטייה האבסולוטיסטית הייתה על העליונה. ואמנם, אם העיסוק הפילוסופי מניב אושר, הוא מסתכם בדרך כלל בביטחונה של כל אסכולה או שיטה בכך שעלה בידיה להשיג את הוודאות המוחלטת. "פילוסופיות אחרות הן אסופה של דעות, שגויות בעיקרן; הפילוסופיה שלי מעמידה קרקע בטוחה לעד" - מי אינו מזהה בכך את עקרון היסוד של כל שיטה פילוסופית ראויה לשמה? שיטה, כדי שתוכל להיות שיטה, חייבת להיות מערכת סגורה - ניתנת לשינוי, אולי, ברמת הפרטים, אבל לעולם לא במאפייני היסוד שלה!
הסכולסטיקה האורתודוקסית, שאליה עלינו לפנות אם ברצוננו למצוא טענה בהירה בתכלית, שִכללה להפליא את התפיסה האבסולוטיסטית הזאת לכלל דוקטרינה שאותה היא מכנה "דוקטרינת הראָיה האובייקטיבית". אם, למשל, איני יכול להטיל ספק בכך שאני מתקיים לפניכם, בכך ששתיים הם פחות משלוש, או בכך שאם כל בני האדם הם בני־תמותה כי אז גם אני בן־תמותה, הרי זה משום שכל הדברים האלה מאירים את שִׂכלי באופן בלתי ניתן להכחשה. היסוד האחרון לאותה ראָיה אובייקטיבית הנו adæquatio intellectûs nostri cum rê (התאמת הכרתנו למציאות). הוודאות שהתאמה זו מביאה עמה כרוכה ב־aptitudinem ad extorquendum certum assensum (יכולת לסחוט הסכמה ודאית) מצד האמת הנחזית, ו־quietem in cognitione (שלוות הידיעה) מצד הסובייקט, שאינו חש עוד בספק לאחר שקלט בשכלו את האובייקט; ובכל המשא והמתן הזה לא פועלת אלא entitas ipsa (הישות עצמה) של האובייקט והמציאות הממשית של השכל. אנו, ההוגים המודרניים העצלנים, איננו אוהבים לדבר בלטינית - למעשה איננו אוהבים כלל לדבר במונחים שנקבעו מראש; אבל ביסודו של דבר גם אנו חושבים באופן דומה בכל פעם שאנחנו מתנהלים באופן לא־ביקורתי: אתם מאמינים בראיות אובייקטיביות, וכמוכם גם אני. בדברים מסוימים אנו חשים ביטחון: אנחנו יודעים, ואנחנו יודעים שאנחנו אכן יודעים. משהו מצלצל בתוכנו שנים־עשר צלצולים כאשר מחוגיו של שעוננו המנטלי מקיפים את החוגה ונפגשים בשעת הצהריים. גדולי האמפיריציסטים בינינו אינם אמפיריציסטים אלא בחשיבה: בכל האמור בחושיהם, הם דוגמטיים לא פחות מן האפיפיורים שאינם מסוגלים לטעות.13 כאשר חסידי קליפורד אומרים לנו איזה חטא הוא להיות נוצרים "על בסיס ראייתי לא־מסַפּק" כזה, הדבר האחרון שהם חושבים עליו הוא המחסור בראיות. בעבורם הראיות מסַפקות בהחלט - אבל בכיוון ההפוך. הם מאמינים באופן מוחלט כל כך בסדר עולם אנטי־נוצרי עד שאין הם מותירים מקום לברירה חיה כלשהי: הנצרות היא לדידם השערה שמתה עוד בלידתה.
אבל כעת, מאחר שכולנו אבסולוטיסטים שכאלה בנפשנו, מה עלינו, כתלמידיה של הפילוסופיה, לעשות בעניין? האם עלינו לקדמו ולטפחו? או שמא נתייחס אל האבסולוטיזם הזה כאל חולשה טבעית שעלינו להשתחרר ממנה, במידת האפשר?
אני מאמין בכנות שבתור אנשים חושבים, הדרך האחרונה היא היחידה שבה עלינו ללכת. ראיות אובייקטיביות וּוַדאוּת הן בלי ספק אידיאלים יפים מאוד להשתעשע בהם, אבל היכן נמצא אותם על כוכב הלכת הזה, שחלומות חוזרים ופוקדים אותו לאורה של הלבנה? אני עצמי אמפיריציסט גמור בתפיסתי את הידע האנושי. אני חי כמובן על פי האמונה המעשית שעלינו להמשיך לחוות את חוויותינו ולחשוב עליהן, שכן רק כך תוכלנה דעותינו להתקרב יותר לאמת; אולם אני סבור שטעות היא להחזיק בדעה כלשהי - אחת היא לי איזו מהן - כאילו לעולם אי־אפשר יהיה לפרשה מחדש או לתקנה, ואני סבור שכל תולדות הפילוסופיה תומכות בגישה זו. ישנה אמת ודאית ומוחלטת אחת בלבד, וזו האמת שהספקנות הפּירוניסטית עצמה מותירה על כַּנָּהּ - אֱמֶת קיומה של התודעה. אלא שזו אינה אלא נקודת המוצא העירומה לידע, אינה אלא הודאה בעצם קיומו של משהו שאפשר להתפלסף עליו. הפילוסופיות השונות הן בסך הכל ניסיונות שונים לבטא את מהותו של המשהו הזה. ואם נפנה אל ספריותינו, כמה מחלוקת נגלה שם! היכן תימצא תשובה אמיתית וּודאית? פרט למשפטים משווים מופשטים (כגון שתיים ועוד שתיים שווה ארבע), משפטים שבפני עצמם אינם אומרים לנו דבר על המציאות הקונקרטית, אין ביכולתנו להצביע על שום הנחה שנחשבה אי פעם לוודאית בעיני מאן דהוא, מבלי שמישהו אחר כפר בה או ערער ברצינות על אמיתותה. ההשתחררות של כמה מבני־דורנו (וביניהם צולנר14 וצ'רלס ה' הינטון15), מן האקסיומות של הגיאומטריה - לא לשם השעשוע אלא במלוא הרצינות - ודחיית כל הלוגיקה האריסטוטלית על ידי חסידי הֶגֶל הן דוגמאות בולטות לכך.
מעולם לא הוסכם על מבחן קונקרטי כלשהו לבדיקת האמת. יש מי שמשתמשים בקריטריון חיצוני לרגע התפיסה, ומעגנים אותו בהתגלות, ב־consensus gentium (הסכמת העמים), בתחושות בטן, או בניסיונו השיטתי של המין האנושי. אחרים הופכים את רגע התפיסה למבחנו שלו - דקארט, למשל, אשר האידיאות הברורות והמובחנות שלו מובטחות בידי אמיתוּת האל;16 ריד נאחז ב"שכל הישר" שלו;17 וקאנט בדרכי השיפוט הסינתטי הא־פריורי שלו. אמות מידה אחרות שבהן נעשה שימוש לסירוגין הן מופרכוּתה של הטענה ההפוכה; היכולת לאמת באמצעות החושים; וקיומה של אחדות אורגנית שלמה או התייחסות עצמית הבאה לידי מימוש כשדבר מסוים הוא גם האחר שלו עצמו. הראָיה האובייקטיבית המהוללת לעולם אינה שם באופן ניצח; אין היא אלא משאלת לב או Grenzbegriff (מושג גבול) המסמן את האידיאל המרוחק־עד־אינסוף של חיי החשיבה שלנו. הטענה שאמיתוֹת מסוימות מחזיקות בראיה כזאת כעת כמוה כאמירה שכאשר אדם חושב שהאמיתות הללו נכונות, והן נכונות, אזי הראיות התומכות בהן הן אובייקטיביות, שאם לא כן הן אינן אובייקטיביות. אבל הלכה למעשה, ביטחונו של אדם בכך שהראיות העומדות לרשותו הן מן הסוג האובייקטיבי האמיתי אינו אלא עוד דעה סובייקטיבית אחת להוסיפהּ לכל השאר. שכן, לאיזה מגוון עצום וסותר של דעות יוחסו כבר ראיות "אובייקטיביות" ו"ודאות" מוחלטת! העולם הוא רציונלי לעילא ולעילא - קיומו הנו עובדה גמורה ובלתי מעורערת; ישנו אל אישי - אל אישי לא יעלה על הדעת; ישנו עולם מחוץ למחשבתנו הידוע לנו ישירות - המחשבה יכולה להכיר רק את האידיאות שלה עצמה; ישנו הכרח מוסרי - החובה אינה אלא פרי של תשוקות; בכל אחד מתקיים עיקרון רוחני קבוע - ישנם רק הלכי רוח משתנים; קיימת שרשרת אינסופית של סיבות - קיימת סיבה ראשונה מוחלטת; הכרח נצחי - חירות; מטרה - העדר מטרה; "אחד" קדמון - רבים קדמונים; רציפות אוניברסלית - אי־רציפות מהותית; אינסופיות - שום אינסופיות. יש זה - וישנו זה; אין למעשה שום רעיון שמישהו לא החשיבו לאמת מוחלטת, בעוד שזולתו ראה בו כזב גמור. ודומה שאף אחד מבין אותם אבסולוטיסטים לא שקל את האפשרות שהבעיה עשויה להיות מהותית, ושלשֵׂכל, אפילו כאשר האמת מצויה בהישג ידו ממש, אולי אין כל דרך בדוקה לדעת אם בָּאמת מדובר אם לאו. למעשה, כשנזכרים שהיישום המעשי הבולט ביותר של דוקטרינת הוודאות האובייקטיבית היה האינקוויזיציה, איננו נוטים עוד להתייחס אליה בכבוד רב במיוחד.
אבל כעת שימו לב בבקשה, שכאשר אנחנו, בתור אמפיריציסטים, זונחים את דוקטרינת הוודאות האובייקטיבית, איננו מוותרים בכך על החיפוש אחר האמת עצמה, או על התקווה להשיגה. אנחנו מאמינים עדיין בקיומה וביכולתנו לשפר עמדות ביחס אליה באמצעות איסוף שיטתי של התנסויות ובאמצעות חשיבה. ההבדל הגדול בינינו ובין הסכולסטיקן טמון בכיוון שאליו אנו פונים. עוצמת שיטתו גלומה בעקרונות, במקור, ב־terminus a quo (נקודת המוצא) למחשבתו; אצלנו העוצמה גלומה בתוצאה, בתולדה, ב־terminus ad quem (נקודת הסיום). לאמפיריציסט לא אכפת מאין הגיעה אליו ההשערה: אולי השיג אותה באמצעים כשרים ואולי לא; אולי משאלות לבו לחשו אותה באוזניו ואולי יד המקרה; אבל אם מגמת המחשבה הכוללת ממשיכה לספק לה חיזוקים, הרי שלכך הוא מתכוון כשהוא מדבר על אמיתותה.
