הדפסה
גרסת PDFבהגיגים של פסקל ישנו קטע ידוע המוּכּר בספרות בשם "ההימור של פסקל". פסקל מנסה לכפות עלינו שם את הנצרות באמצעות טיעון המתבסס על ההנחה שהעניין שאנו מגלים בָּאמת דומה לעניין שאנו מגלים בסיכויי הניצחון במשחקי מזל. בתרגום חופשי הוא אומר את הדברים הבאים: עליכם להאמין או לא להאמין שאלוהים קיים - מה תעשו? תבונתכם האנושית אינה יכולה להכריע. ביניכם ובין טבע הדברים מתנהל משחק, אשר ביום הדין יפסוק "עץ" או "פָּלי". שִקלו מה תרוויחו ומה תפסידו אם תשימו את כל הקופה על "עץ", כלומר על קיומו של אלוהים: אם תנצחו במקרה כזה, תזכו באושר נצחי; אם תפסידו, לא תפסידו דבר. אילו היו בהימור הזה אינספור אפשרויות, ומביניהן רק בחירה אחת באלוהים, עדיין הייתם צריכים לשים את כל הקופה על קיומו של אלוהים; שכן, למרות ההסתכנות בהפסד סופי, כל הפסד כזה הוא סביר - אפילו הפסד ודאִי הוא סביר - כל עוד ישנה אפשרות כלשהי לרווח אינסופי. טִבלו אפוא במים קדושים, ולכו למיסות; האמונה בוא תבוא ותשתיק את היסוסיכם: "בדרך הטבע יעורר עצם הדבר הזה אמונה בלבך ויתמימך".5 למה שלא תעשו זאת? בסופו של דבר, מה כבר יש לכם להפסיד?
בוודאי אתם חשים שלאמונה דתית המבטאת עצמה כך, בשפת שולחן ההימורים, לא נותרו כנראה קלפים נוספים בשרוול. אמונתו האישית של פסקל במיסות ובמים קדושים שאובה, מן הסתם, ממקורות שונים לחלוטין; ודף מפורסם זה שלו אינו אלא טיעון המיועד לאוזני אחרים, ניסיון נואש אחרון למצוא נשק אשר יחדור את שריונו הקשיח של הלב הכופר. אנו חשים שאמונה במיסות ובמים קדושים המתבססת על חישוב קר כזה חסרה נשמה פנימית; ולו עמדנו בעצמנו במקומה של האלוהוּת, היינו נהנים בוודאי הנאה מיוחדת לשלול ממאמינים כאלה את הגמול הנצחי. ברור שבלעדי נטייה מוקדמת כלשהי להאמין במיסות ובמים קדושים, הברירה שמציע פסקל אינה ברירה חיה. מובן שאף תורכי לא יתמסר בזכותה למיסות ולמים קדושים; ואפילו לנו, הפרוטסטנטים, אמצעֵי הגאולה האלה נראים בלתי אפשריים, והגיונו של פסקל, שנבנה כולו למענם, מותיר אותנו אדישים. באותה מידה יכול המהְדי לכתוב לנו ולומר "אני הגואל המקוּוה שאלוהים ברא בזוהרו. לעד תִשרו באושר אם תכירו בי; שאם לא כן תיקרעו מאור השמש. שִקלו אפוא את הרווחים האינסופיים שייפלו בחיקכם אם אני אמיתי, כנגד קרבנכם הסופי אם אינני כזה!" הגיונו יהיה היגיון פסקלי; אבל לשווא ינסה לפתותנו באמצעותו, שכן ההשערה שהוא מציע מתה לדידנו. שום נטייה לפעול על פיה אינה מתקיימת בנו.
מבחינה אחת, אם כן, הדיבור על אמונה מרצון נראה פשוט מטופש. מבחינה אחרת הוא עוד גרוע מכך - הוא נתעב. כאשר פונים אל הארמון המרהיב של מדעי הטבע ורואים כיצד נבנה, כמה אלפי חיי מוסר חסרי פניות קבורים בעצם יסודותיו, איזו סבלנות ודחייה, איזו החנקה של העדפות, איזו כניעה לחוקים הקפואים של העובדות החיצוניות נוצקו באבניו, באיזה קור רוח גמור הוא עומד לו באצילותו האדירה - ולעומתו כמה מבולבל ושפל נראה כל סנטימנטליסט קטן המפריח את טבעות עשן הרצון שלו ומדמה להכריע בדברים על פי שיגיונותיו הפרטיים! מה הפלא שאוהדי האסכולה המדעית הקשוחה והגברית חשים צורך להקיא סובייקטיביזם כזה מפיהם? כל מערך הנאמנויות שצומח בבתי הספר למדע מתקומם כנגדו; ולכן, אך טבעי שאלה אשר נדבקו בקדחת המדעית יעברו לקיצוניות הנגדית, ויתבטאו לעתים כאילו מוטב לו לשכל הנאמן והבלתי משוחד להעדיף מפורשות את העובדות המרות והקשות לעיכול על פני נטיית הלב:
שואבת חיזוק נשמתי מלראות
שֶאף כי אמות האמת היא כזאת.6
כך משורר קלאף, בעוד שהאקסלי7 קובע: "נחמתי היחידה טמונה במחשבה על כך שגרועים ככל שיהיו הדורות הבאים, כל עוד ידְבְּקו בכלל הפשוט שלא להעמיד פנים כי הם מאמינים במה שאין להם סיבה להאמין בו, רק משום שהדבר עשוי להביא להם תועלת, הם לא יגיעו לתחתית העמוקה ביותר של האי־מוסריות". ואותו "ילד רע" משובב לב, קליפורד,8 כותב: "האמונה מחוּללת כאשר היא מתמסרת בלא עוררין לקביעות שלא הוכחו כדי להעניק למאמין הנאה ונחמה… יש לשבח את האדם השומר על טוהר אמונתו בקנאות קפדנית, לבל תשתהה אי פעם על מושא בלתי ראוי, ותוכתם בכתם שלא יימחה לעולם… אם אמונה התקבלה על בסיס ראייתי לא מְספּק [אפילו האמונה נכונה, כפי שמסביר קליפורד באותו עמוד] הרי שהנאה גנובה היא… יסודה בחטא משום שנגנבה תוך הפרת חובתנו כלפי המין האנושי. חובה זו היא לשמור על עצמנו מפני אמונות כאלה כמו מפני מגפה העלולה לתבוע בקרוב את גופנו־שלנו ואז להתפשט לכל שאר העיירה… זוהי תמיד טעות להאמין בדבר מה על בסיס ראייתי לא־מְספּק".
כל זה נראה כגישה בריאה, אפילו כאשר היא מבוטאת, כמו במקרה של קליפורד, בפאתוס סוער מדיי. בכל הנוגע לאמונה, הרצון החופשי וההשתוקקות הפשוטה אכן מצטיירים כגלגל חמישי לעגלה. אבל מי שיניח על יסוד זה שאם הכמיהה והרצון וההעדפה הסנטימנטלית תתעופפנה להן הלאה ניוותר עם יכולת ההתבוננות השכלתנית לבדה, ושהתבונה הטהורה היא שתכריע אז את דעותינו, פשוט אינו מכיר בעובדות כהווייתן.
רק בהשערותינו המתות מלכתחילה אין טבענו הרצוני מסוגל להפיח רוח חיים. אבל מה שהמית אותן לדידנו הוא מלכתחילה, ברוב המקרים, ההתנגדות של טבענו הרצוני. באמרי "טבענו הרצוני" איני מתכוון רק לרציוֹת מכוונות כמו אלה העשויות לקבוע הרגלי אמונה שמהם אין ביכולתנו להתחמק; כוונתי לכל הגורמים הפעילים באמונה, כמו פחד או תקווה, דעה קדומה, תשוקה, חיקוי, נקיטת צד, ולחצם הסביבתי של מעמדנו וחוגֵנוּ החברתי. אנו מוצאים את עצמנו מאמינים בפועל, אבל לא ברור כיצד או מדוע. השפעותיו של האקלים האינטלקטואלי, המחיות או ממיתות עבורנו השערות, מכונות בפיו של מר בלפור "סמכות".9 הנה כאן, בחדר זה, מאמינים כולנו במולקולות ובשימור האנרגיה, בדמוקרטיה ובהכרח שבקדמה, בנצרות הפרוטסטנטית ובחובה להילחם למען "דוקטרינת מונרו"10 - והכל מטעמים שאין בהם דבר מן ה"תבונה". איננו מבינים בדברים האלה יותר מזה שאינו מאמין בהם - וקרוב לוודאי שעוד הרבה פחות ממנו. סביר להניח שדעותיו המנוגדות מבוססות על יסוד כלשהו; אבל מה שמתיז בעינינו ניצוצות ומדליק את מחסן התחמושת של אמונתנו אינה התובנה האינטלקטואלית אלא יוקרתן של הדעות הללו. אצל תשע מאות תשעים ותשעה מבין כל אלף מאתנו, התבונה באה על סיפוקה אם ביכולתה למצוא טיעונים אחדים שאפשר לדקלמם במקרה שהזולת מבקר את תמימותנו. אמונתנו היא אמונה באמונתו של מישהו אחר, וזה המצב דווקא בעניינים החשובים ביותר. אמונתנו בָּאמת עצמה, למשל, בעצם קיומה של אמת, ובכך שדעתנו והיא נועדו זו לזו - מה היא אם לא אישור נלהב של השתוקקות, הנתמך בידי המערכת החברתית שלנו? אנחנו רוצים להחזיק בָּאמת; אנחנו רוצים להאמין שניסויינו ולימודינו ודיונינו מציבים אותנו בעמדה הולכת ומשתפרת לעומתה; ועל קו זה נילחם עד סוף חיי המחשבה שלנו. אבל אם ישאל אותנו ספקן פּירוֹניסט11 כיצד אנו יודעים את כל זה, האם יוכל הגיוננו למצוא לו תשובה? לא! ודאי שלא יוכל. אין זה אלא רצון אחד כנגד אחר - נכונותנו שלנו לחיות את חיינו על יסוד הנחה אשר הוא, מצדו, אינו מוכן לקבלהּ.
ככלל איננו מאמינים בעובדות ובתיאוריות שאין לנו צורך בהן. תחושותיו הקוסמיות של קליפורד אינן מוצאות כל תועלת ברגשות נוצריים. האקסלי הולם בבישופים כיוון שתכנית החיים שלו אינה זקוקה לכהונה. ניומן,12 לעומת זאת, עובר אל שורות הנצרות הקתולית ומוצא מיני סיבות טובות להישאר שם, דווקא משום שמערכת הכמורה היא בעבורו צורך ותענוג אורגניים. מדוע קטן כל כך מספר ה"מדענים" הטורחים להציץ בראיות למה שקרוי טלפתיה? כיוון שהם סבורים, כפי שאמר לי פעם ביולוג מפורסם שנפטר בינתיים, שאפילו אם דבר כזה היה נכון, צריכים המדענים ללכד שורות ולהשאיר את התופעה בגדר סוד כמוס, שכן היא עלולה לפרום את אחדותו של הטבע וכל מיני דברים אחרים שבלעדיהם לא יוכלו המדענים להמשיך במפעליהם. אבל אילו הוצג בפני אותו אדם עצמו משהו שיכול היה לעשות באמצעות טלפתיה, ייתכן שלא זו בלבד שהיה בוחן את הראיות בעדה, אלא שאפילו היה מוצא אותן מספקות. אותו החוק שהלוגיקנים כופים עלינו - אם יוּתר לי לכנות בשם לוגיקנים את אלה השוללים את טבענו הרצוני - מבוסס בסך הכל על שאיפתם הטבעית לפסול כל גורם שאינו מועיל להם במסגרת מעמדם המקצועי כלוגיקנים.
טבענו הלא־אינטלקטואלי משפיע אפוא בעליל על תפיסותינו. קיימות נטיות רגשיות ורציוֹת הקודמות לאמונה, ואחרות הבאות בעקבותיה, ורק אלה האחרונות מאחרות בנשף; והן אינן מגיעות מאוחר מדיי כאשר העבודה הרגשית המוקדמת מכשירה להן כבר את הקרקע. מזווית זו, טיעונו של פסקל אינו נראה עוד קלוש אלא בעל משקל מכריע - החוליה האחרונה הדרושה להשלמת אמונתנו במיסות ובמים הקדושים. מצב הדברים רחוק בבירור מפשטות; ותובנה והיגיון טהורים, למרות כל מה שיכולים היו לחולל במצב אידיאלי, אינם הגורמים היחידים המייצרים את אמונותינו בפועל.
חובתנו הבאה, לאחר שהכרנו במצב העניינים המבולבל הזה, היא לשאול האם הוא פשוט מגונה וחולני, או שמא, להפך, עלינו להתייחס אליו כאל מרכיב נורמלי בתהליך גיבושה של השקפה. התזה שאני מגן עליה כעת, בתמצית, היא זו: טבענו הרגשי לא רק רשאי אלא חייב להכריע בברירה בין השערות, כל אימת שמדובר בברירה אמיתית שמטבעה אינה ניתנת להכרעה על בסיס אינטליקטואלי; שכן בנסיבות אלו, האמירה "אל תחליט, השאר את השאלה פתוחה" היא כשלעצמה הכרעה רגשית – בדיוק כמו ההחלטה לחיוב או לשלילה – וגם אליה נלווה אותו סיכון שבאבדן האמת.. בטוחני כי התזה שנוסחה כאן בדרך מופשטת תתבהר בקרוב. אבל תחילה עליי לעשות עוד קצת עבודת הכנה.
