הדפסה
גרסת PDFאף ששלטון הרחמים של הליברלים מילא את אמריקה בשיכונים ממשלתיים עלובים ובמבני בתי ספר קודרים, חסרי יופי ואהבה, דווקא השמאל הוא שרכש לעצמו את המוניטין של נושא דגל החמלה, בעוד שהשמרנים נחשבים למי שמגלים אדישות וצינה לנוכח סבל אנושי. איך קרה כדבר הזה? הסבר חלקי לתופעה אפשר למצוא בעובדה שעם ירידת קרנו של הליברליזם הקלאסי הפכו השמרנים למגִניה העיקריים של כלכלת השוק. במאמציהם להציל את חופש המסחר, הם שכחו את התפקיד שממלאת האהבה בהשלטת סדר בקרב אותם חלקים בחברה שגינוני כיכר השוק זרים להם.
אך יש סיבה נוספת. שמרנים רבים, שהצלחת הפרוגרסיבים ערערה את ביטחונם, הגיעו למסקנה שאם לא יוכלו להביס את יריביהם, מוטב להם להצטרף אליהם. ברוח פסימית ואופורטוניסטית זו זנחו אותם שמרנים את עקרונותיהם. הייתה זו טעות חמורה: הם ויתרו על ההזדמנות לגבש תיאוריה חלופית של חמלה מבלי שזכו בתמורה במוניטין של אנשי צדקה.
הליברלים הקימו משטר של רחמים הן כדי לעצור את הסחף של הצורות הקיצוניות יותר של הסוציאליזם והן כדי למרק את מצפונם (המתייסר בשל העובדה שאתרע מזלם של כמה מהם להיות בעלי ממון) - בעוד שהשמרנים הפסימיים עשו זאת כדי להערים על הליברלים. הפיקחות הערמומית הזאת ניכרת היטב בדרך שעשו שני אישים שמרנים שונים בתכלית זה מזה: אוטו פון ביסמרק וריצ'רד ניקסון. ביסמרק לא היה שמרן במובן הצר של המילה: הוא היה ריאקציונר יוצא דופן, ובהזדמנויות שונות, כפי שציין אג"פ טיילור, הביוגרף האנגלי שלו, פעל כתלמידם של קרל מרקס ושל קלמנס מטרניך. בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, כעשור לאחר שאיחד את גרמניה, יישם ביסמרק תכנית סעד מרחיקת לכת של ביטוח לאומי, אשר עוגנה ברעיון שנחשב מהפכני באותם ימים: פנסיות לגיל זקנה. הוא סבר שאין מנוס מרפורמות אלו, וחשב כי מוטב שהוא יבצען, ולא הליברלים או הרדיקלים, מפני שהוא, לפחות, ידע כיצד לפעול כדי לתקן את נזקן.
הרפורמות של ביסמרק היו רעיון נפלא על הנייר, ואילו יושמו ברוח שונה היו אולי מתגלות כמהלכים חיוביים גם בפועל. אך כוונתו האמיתית של קנצלר הברזל הייתה לצמצם את החירות האישית ולהגדיל את סמכות המדינה. ביסמרק, מדגיש טיילור, לא "דגל ברפורמה חברתית מתוך אהבה לפועל הגרמני".29 מטרתו הייתה להדק עוד יותר את שליטת המדינה בפועלים.
ביסמרק, לדברי טיילור, "מצא הנאה פרובוקטיבית ברעיון שהוא יהפוך למלך העניים, ברוח שאיפותיו של פרידריך הגדול". אך הייתה זו עליצות מטעה, מפני שהיונקר הזקן היה בעצם אדם פסימי. החרדות והמתחים שבהם היה שרוי, כיבי הקיבה והתפרצויות הזעם, הלילות שהעביר בעזרת סיגרים ו"קטיפה שחורה" (שילוב של בירה כהה ושמפניה שרקח בעצמו) - כל אלה מעידים שלא חש בנוח בעולם המודרני. הוא גם לא גילה שמץ של אהדה ליומרתו של אותו עולם לרומם את ההמונים משפל המדרגה באמצעות חקיקה חברתית. "העברתי את כל הלילה בשנאה", הודיע יום אחד, כשהיה האיש החזק ביותר בגרמניה ואולי באירופה כולה, ואפשר היה לצפות שכבר התפייס עם כוכב הלכת שבו חי.30
בנסותו להקדים את יריביו ולנטרלם, הניח ביסמרק את היסודות למדינה הסוציאלית שעמדה לנגד עיניו של הכלכלן הגרמני בן המאה התשע־עשרה יוהן קרל רוֹדבֶּרטוּס, אחד התיאורטיקנים הראשונים שניסו ליישב את הלאומיות עם הסוציאליזם במסגרת האידיאל הרומנטי של מדינת־העל. רודברטוס סבר שמדינת לאום הפועלת ברוח סוציאליסטית תקים לתחייה את הרוח השיתופית אשר העלתה את ערי־המדינה של העולם העתיק לגדולה. התיאוריות שלו היו מקור השראה לכמה וכמה אִיזְמִים - הנאציונל־סוציאליזם, הלניניזם והרעיון הסטאליניסטי בדבר "סוציאליזם בארץ אחת". ביסמרק המפוכח לא טיפח אשליות בדבר יכולתם של אנשים להגיע לגדולה, אך בשלבו לאומיות בסוציאליזם הכשיר את הקרקע לקראת בואו של אדם שבהחלט שגה בחלומות כאלה - אדולף היטלר.
מאה שנים אחרי הנהגת הרפורמות של ביסמרק עשה ריצ'רד ניקסון חישובים דומים. כחלק מ"תכנית הסיוע למשפחה" שלו יזם ניקסון את הצורה האולטימטיבית של רחמים ציבוריים - הבטחת הכנסת מינימום, שתינתן מטעם הממשלה ללא קשר למאמצים שמשקיע האדם, ובכך, בהכרח, תערער את החריצות המחשלת את האופי. ניקסון, שהכוח המניע לפעולותיו היה מרירוּת - הנרי קיסינג'ר כינה זאת טינה - עזה עוד יותר מזו של ביסמרק, ביקש גם הוא לפרוק את נשקם של יריביו השנואים באמצעות הפניית הרעיונות שלהם נגדם. הקונגרס לא קיבל אמנם מעולם את הצעתו להבטחת הכנסה, אך ניקסון הצליח לפתוח את סכרי הממשלה ולהציף את התכניות הסוציאליות בכספים פדרליים. הוצאה זו, שעמדה על עשרים ושמונה אחוזים מן התקציב בסוף כהונתו של לינדון ג'ונסון, כילתה כארבעים אחוזים מן התקציב בתום כהונתו של ניקסון. בימי ניקסון הפך חלום "החברה הגדולה" למציאות.
ניקסון לא הושפע מרודברטוס ומן הרומנטיקנים, אלא מניטשה. בשנת 1992 שאל ניקסון מן העוזרת שלו, מוניקה קרולי, עותק של מעבר לטוב ולרע של ניטשה, ואמר לה: "כנראה השאלתי את העותק שלי למישהו. אני לא מאמין שאיבדתי את ניטשה שלי! אני תמיד מנסה לעיין בו בזמן בחירות כדי להיזכר בשביל מה נכנסתי לתופת הארורה הזאת".31
תיאוריית הדקדנס של ניטשה מצאה קרקע פורייה במחשבתו של ניקסון. בדברים אקראיים שאמר בקנזס סיטי ביולי 1971 - כשהוא נזכר בביקוריו באתונה וברומא, שבהם ישב על עמודי השיש השבורים והרהר - דיבר ניקסון על אפשרות דעיכתה של הציוויליזציה האמריקנית. "כאשר התרבויות הגדולות של העבר נעשו עשירות", אמר אז, "כאשר הן איבדו את רצונן לחיות, להשתפר, הן נפלו טרף לדקדנס שמשחית בסופו של דבר את הציוויליזציה". ארצות־הברית, אמר ניקסון, "נמצאת עכשיו בפתחה של תקופה כזו". הצעדים שהציע ניקסון לאותה אמריקה "דקדנטית" תוכננו באווירה של אבדון ממשמש ובא, ויש בהם משהו מתחושת החידלון, כמו דברים רבים אחרים שעשה בחייו.32
בהאמינם כי הציוויליזציה המערבית מצויה בתהליך של דעיכה, גיבשו ביסמרק וניקסון תכניות של חמלה־לכאורה מתוך שילוב של ציניות והתפכחות מאשליות. שני האישים, השמרנים למראית עין, לא העלו בדעתם את האפשרות לטפל בבעיית החמלה בדרך השמרנית; בשל השנאה שמילאה את לבם הם לא השכילו לתפוס את כוח השינוי הטמון באהבה. בלחץ דחפיהם המורבידיים, הם נקטו מדיניות פנים מהפכנית - לא משום שהאמינו בסגולותיה, אלא כדי להתנקם באויביהם ולבצר את שלטונם הם.
דרך ארוכה עשו השמרנים מאז ועד היום. שלא כמו מקביליהם לפני שלושה עשורים, הם למדו לדעת היכן לא תוכל החמלה להניב תוצאות. הם יודעים כי ממשלות, בדיוק כמו שווקים, אינן ארגונים של אהבה. חשוב יותר, הם תופסים היום, כפי שתפסו אדמנד בֶּרק ואלקסיס דה־טוקוויל בזמנם, את הכוח הטמון בחברה אזרחית. השמרנים של היום מראים כי המדינה יכולה לגייס את הכוח האזרחי בדרכים חדשות, במטרה להרבות את מספרן של פלוגות החמלה הקטנות ולנצל את מאגרי האהבה העמוקים של החברה. המדיניות שהם מקדמים - החל מחלוקת מלגות לימוד ממשלתיות המעניקות לילדים את ההזדמנות לחוות הוראה אמיתית, ועד עידודם של ארגוני סעד דתיים המקדמים באמת את רווחת מוטביהם - נועדה להחליף את הרחמים, המשחיתים את החיים, בחמלה, שבכוחה לשנותם.
וזה מה שעושה את החמלה למסר המהפכני באמת של השמרנות.
מייקל נוקס בראן הוא מחבר הספר השדים של ג'פרסון: דיוקן של שכל חסר מנוחה (פְרי פְּרֶס, 2003). מאמרו זה פורסם באנגלית בכתב העת סיטי ג'ורנל (קיץ 2003). ספרו כבשנן של אימפריות: שלושה מדינאים מהפכניים והעולם שיצרו, 1871-1861, צפוי להתפרסם בסתיו הקרוב בהוצאת פרי פרס.
הערות
1. צוטט בתוך Gail Collins and Joe Klein, “Shocking Moments, Great Drama, Big Fears,” Columbia Journalism Review (January/February 2001); George W. Bush, Inaugural Address, January 21, 2001, www.whitehouse.gov/news/inauguraladdress.html (להלן: נאום הכתרה).
2. William Wordsworth, “Lines Written a Few Miles Above Tintern Abbey,” in William Wordsworth, The Major Works, ed. Stephen Gill (Oxford: Oxford, 2000),
p. 132.
p. 132.
3.T.S. Eliot, “Virgil and the Christian World,” in Eliot, On Poetry and Poets (London: Faber and Faber, 1957), p. 131 .
4. במקור compassion.
5. במקור pity.
6.Hannah Arendt, On Revolution (London: Penguin, 1965), p. 85 (להלן על מהפכה).
7. ארנדט, על מהפכה, עמ' 90-88.
8.David Hume, A Treatise on Human Nature (New York: Dover, 2000), p. 262 .
9. ויקטור הוגו, עלובי החיים, תרגם אביטל ענבר (ירושלים: כתר, 1978), עמ' 36-35. המשפט האחרון אינו מופיע בתרגום העברי.
10. הוגו, עלובי החיים, עמ' 38.
11. הוגו, עלובי החיים, עמ' 53.
12. U.S. Department of Justice, “Probation and Parole in the United States, 2005,” Bureau of Justice Statistics, (November 2006), www.ojp.usdoj.gov/bjs/pub/press/pripropr.htm.
13. בוש, נאום הכתרה.
14. ישעיה ברלין, "ההשכלה־שכנגד", נגד הזרם, ערך הנרי הרדי, תרגם אהרן אמיר (תל אביב: עם עובד, תשמ"ו), עמ' 64. לעיון מדוקדק יותר בתפיסת הידע במשנתו של האמאן, ראה Isaiah Berlin, The Magus of the North (London: Fontana, 1994), pp. 31-71.
Richard Holmes, Coleridge: Darker Reflections (London: Flamingo, 1998), p. 131 .15.
16. ג'יימס הילטון, היה שלום, מר צ'יפס, תרגם יצחק לבנון (תל אביב: יזרעאל, תשכ"ג).
17.William Shakespeare, Love’s Labour’s Lost, 4.3.337 .
18. צ'רלס דיקנס, בית ממכר עתיקות, תרגם א"ד שפיר (תל אביב: הוצאת מ' מזרחי, תשל"א), עמ' 184.
19. דיקנס, בית ממכר עתיקות, עמ' 190.
20. דיקנס, בית ממכר עתיקות, עמ' 10-9.
21.John Stuart Mill, Autobiography (London: Oxford, 1949), p. 119 (להלן אוטוביוגרפיה).
22. מיל, אוטוביוגרפיה, עמ' 119, 125.
23. Samuel Taylor Coleridge, The Major Works, H.J. Jackson, ed. (Oxford: Oxford, 1985), p. 114, “Dejection: An Ode"; מיל, אוטוביוגרפיה, עמ' 114.
24. מיל, אוטוביוגרפיה, עמ' 113, 121-120.
25. במקור inalienable rights.
26.Lionel Trilling, The Liberal Imagination: Essays on Literature and Society (Middlesex: Penguin, 1970), p. 13 .
27. Office of the White House Press Secretary, “President Discusses Education at Elementary School in Tennessee,” September 8, 2003, www.whitehouse.gov/newsw/releases/2003/09/print/20030908־2.html.
28.Hornstine v. Township of Moorestown 03 Civ. 1953 (FLW), 2003 U.S. Dist. (D.N.J. June 2, 2003 ).
29.A.J.P. Taylor, Bismarck: The Man and the Statesman (London: Hamish Hamilton, 1955), p. 203 (להלן ביסמרק).
30. טיילור, ביסמרק, עמ' 202, 137.
31.Monica Crowley, Nixon in Winter (New York: Random House, 1998), p. 351 .
32. "Remarks to Midwestern News Media Executives Attending a Briefing on Domestic Policy in Kansas City, Missouri,” July 6, 1971, The American Presidency Project, www.presidency.ucsb.edu/ws/index.php?pid=3069.
