הדפסה
גרסת PDFמבט של חמלה מסוגל ליצור בלב המקבל מודעות למשהו בתוכו שעד אז לא הכיר. ההגמון של הוגו מצליח להביט מבעד לסיאובו של ולז'ן לתוך פנימיותו, לתוך נשמתו. באמצעות מעשה החסד שעושה ההגמון לומד ולז'ן לראות את עצמו "בדמותו, דמותו המחרידה".11 ויחד עם זאת, אחרי שהוא פורץ בבכי, זורח בנפשו שחר חדש. מלודרמה? אולי, אך אם כך אנו זקוקים למנות גדולות יותר של מלודרמה: מחקר גילה שאחד מכל שלושים ושניים אנשים בוגרים בארצות־הברית נמצא תחת פיקוח מסוג כלשהו של מערכת המשפט הפלילי; יותר משני מיליון אנשים יושבים מאחורי סורג ובריח.12
מובן שסיוע מתוך חמלה אינו יכול לשמש תחליף לעונש על מעשים פליליים או לכפרה על עוול. וכאשר אנו מדברים על סגולות הריפוי של החמלה, עלינו לזכור כי בטבע האדם קיים יסוד של רוע שאי־אפשר לעקרו מן השורש. רוב האנשים עושים מעט מדיי כדי לגבור על האפילה שבתוכם; ואשר למעטים הבוחרים לאמץ את הכוח להרע כדרך חיים, ייתכן שאותם אפילו מעשים של חסד ואהבה לא יצליחו לגאול.
ועם זאת, במקרים רבים יכולה החמלה לרפא. מה חבל אפוא שהמוסדות המסוגלים להעניק לנזקקים דבר מה משמעותי יותר מרחמים נתקלים ביד הקפוצה של הצדקה הציבורית. "בית אברהם" אינו נהנה מהקצבות ממשלתיות. כדי שיהא זכאי לכספים האלה עליו לשנות את העקרונות שעל פיהם הוא פועל. "ניסינו לא פעם ולא פעמיים", אומר האב רפאל. "הלכנו לעיר הבירה אולבני. נפגשנו עם אנשים ממנגנון המדינה ומן המנגנון העירוני, והם אמרו לנו: 'כן, רק תתפשרו אתנו, תשנו קצת את התפיסה, מפני שאנחנו מסוגלים לעזור לכם'. אבל אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאיננו יכולים למחוק את היחס הרוחני שלנו ליצורי אנוש".
כדי להבין עד כמה שונה אידיאל החמלה מן המציאות שבראה שיטת הרחמים הביורוקרטית, ניקח לדוגמה את מערכת החינוך הציבורית. בתחום החינוך ממלאת החמלה תפקיד מפתח לפחות כמו בתחום הצדקה. יכולתו של מורה אוהד לחדור אל ראשי תלמידיו ואל דמיונם מגלה לו מהו הפוטנציאל המיוחד הגלום בכל אחד ואחד מהם. כשאנחנו צעירים, איננו יודעים מי אנחנו; רק בתהליך הלימוד אנחנו מתחילים להבין מה עלינו להיות. מורה שהחמלה חידדה את יכולת הראייה שלו יכול לעורר בתלמידיו תהליכים של תִרבות עצמי, המאפשרים להם לפתח את כשרונותיהם המיוחדים ואת היכולות שניחנו בהן.
בנאום ההכתרה שלו ציין הנשיא בוש כי "מעולם לא נולד אדם חסר חשיבות":13 תפקידו של המורה הטוב הוא לקלוט את חשיבותו הייחודית של כל אחד מתלמידיו. פעולה זו של עשיית צדק עם בני אדם, שאין לה כל סיכוי מול המון רב של אנשים, איננה קלה אפילו במסגרת הכיתה. הניסיון עוזר אמנם, אך החמלה היא המקור האמיתי לאותה תובנה המניחה למורה לראות מבעד למסכת השטחיוּת שצעירים רבים כל כך נוהגים לעטות ולהבין את בעיותיהם העמוקות ואת האפשרויות הטמונות בהם. הפילוסוף הגרמני יוהן גיאורג הָאמָאן טען כי רק אהבה - לאדם או לאובייקט - תוכל לגלות את טבעו האמיתי של כל דבר.14 זוהי הבחנה שאין נכונה ממנה כשמדובר באותו אובייקט מסובך ומסתורי מכל - נפש האדם.
"ניסיוני לימדני", אמר המשורר סמואל טיילור קולרידג', "שקשה מאוד ללמוד או לתפוס משהו מתוך תחרות או ריב, אך אפשר ללמוד הכל מתוך אהדה ואהבה".15 מחנכים שדרך ההוראה שלהם היא הרחבה של יכולתם לחוש אהדה - היזכרו בצ'רלס "צ'יפס" צ'יפינג בספרו של ג'יימס הילטון היה שלום, מר צ'יפס16 - מפתחים כושר ראייה יוצא דופן. הסיבה לכך ברורה מאליה: אחת הדמויות אצל ויליאם שייקספיר מהרהרת בסכלות שבהוצאת האהבה מתהליך הלמידה, מפני שהאהבה, היא אומרת, "מקנה לעין ראייה מֻבחרת".17 באותה רוח מציג צ'רלס דיקנס מופת לחמלתו של המורה האמיתי בדמותו של מרטון, המורה הכפרי העניו מתוך בית ממכר עתיקות. כמו ההגמון מדיניה של הוגו, מרטון הוא הצדקה בהתגלמותה, והוא מצליח לעורר בהארי הקטן, "בחיר תלמידיי", את אהבת הלימוד וההשתקעות בספרים. אלא שהאהבה שהארי מחזיר לו היא לפלא בעיניו. "כיצד הגיע לידי כך, שהוא כה דבק בי!" הוא שואל בצניעות. "אין פלא שאני אוהבו, אבל שהוא אוהבני - ".18 הקורא תופס את מה שנסתר מעיניו של מרטון: החמלה של מרטון היא שגרמה להארי לאהוב אותו ולשאוף לרַצות ולחקות אותו - ואהבה זו היא אחד הגורמים המדרבנים החיוביים ביותר בתהליך החינוכי. לקראת הסוף מכנה הארי את המורה "ידידו הטוב והנאמן", ומרטון משיב: "אני מקווה שתמיד הייתי ידידך. סהדי במרומים, תמיד היה זה חפצי".19
דיקנס מתאר כיצד אפשרה החמלה למרטון לתפוס את "עוז הרוח" בתוך "גופם השברירי" של האנשים הצעירים שעמם הוא עובד. בפי המספר בבית ממכר עתיקות הוא שם את המילים: "אוהב אני בריות קטנות אלה, ולא דבר של מה בכך הוא אם הן, אשר אך זה יצאו מתחת יד האל יוצרן, אוהבות אותנו".20
דווקא מפני שהחינוך מבקש לטפח אותו "עוז רוח", החמלה היא גורם כה חיוני בפעולתו. החינוך אינו מתמצה רק בהקניית מיומנויות מכניות לילד, בהעשרתו במידע מועיל ובציודו ביכולת חשיבה. המורה הטוב מנסה גם לעורר בילד מודעות לאפשרויות הגלומות בעולם - ובו עצמו. הוא מטפח את הדמיון המוסרי שלו, את האהדה האנושית, את הבנתו את עצמו כאזרח בתוך קהילה.
הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, שהתחנך אצל אביו על טהרת העקרונות התועלתניים, למד מניסיון מר כמה פגום יכול להיות חינוך שמתמקד בהקניית מיומנויות ואינו מואר באור החמלה. יעילותן של שיטות ההוראה שנקט ג'יימס מיל הפכו את בנו לילד פלא - הוא החל ללמוד יוונית בגיל שלוש - אך גם לאדם חסר. בהיותו איש צעיר פרסם מיל מסות מבריקות שנשאו על נס את האידיאלים הפוליטיים הפרוגרסיביים שטבע בו אביו; אך הוא לא למד כיצד לטפח את "החומר שממנו נוצר כל דבר חשוב באופי האדם וכל יכולת לחוות אושר".21 לדבריו, הוא דמה ל"בול עץ או לאבן", וגם אם היה מסוגל לפרסם מעל דפי הווסטמינסטר רוויו דפים על גבי דפים של פרוזה, הוא לא הכיר כלל את מה שכינה לימים "תרבות הרגש".22
התוצאה לא הייתה מפתיעה: עם תום חינוכו בבית אביו הוא התמוטט. את הדיכאון שפקד אותו תיאר מיל, בצטטו את קולרידג', "דְּוַי בלי כאב: ריקן, אפל, משמים".23 "עצם הבסיס שעליו נבנו חיי", כתב, "קרס והתנפץ". הוא סיפר כיצד החל, אחרי תלאות רבות, "לאמץ תורת חיים שונה בתכלית מזו שעל פיה פעלתי בעבר". המלומד, שהתחנך על פי עקרונות תועלתניים נוקשים, הציב עתה "בין הדברים הנחוצים ביותר לרווחת האדם" את מה שהוא כינה "תרבותו הפנימית של הפרט".24
החוויה הראשונה הזכורה לי מסוג החינוך שאני מנסה לתאר, חינוך השואב את השראתו מאהבה ומחמלה, קשורה בהתעוררות המודעות שלי לעולם שמעבר למכני ולתועלתני. מורתי בכיתה ב עודדה אותי לשנן על־פה את נאום גטיסברג של אברהם לינקולן. מובן שבגיל שבע לא הייתי מסוגל להבין חלק גדול ממנו, אך במהרה גיליתי שמילות הנאום מרגשות את המבוגרים.
בגטיסברג הרחיק לינקולן מעבר להכרזת העצמאות של תומס ג'פרסון וגולל תיאור מעמיק מאין כמוהו של דרך החיים האמריקנית ושל יעדיה. הכרזת העצמאות, למרות חשיבותה כמסמך מכונן, משקפת את תמונת העולם של המאה השמונה־עשרה ביחסה אל בני האדם כצירופים דמויי מכונה של "זכויות שאותן אין ליטול".25 חולשת הליברליזם הקלאסי, שרוחו שורה על ההכרזה, טמונה במה שלַיוֹנֶל טְרִילִינְג כינה "שלילת הרגש והדמיון" בתפיסה ה"מכנית" של "טבע הנפש".26 לינקולן, לעומת זאת, התעקש כי הנפש היא יותר ממארז גרידא של היגיון ורגש: יש בה עומק שנסתר מעיניהם של הוגי הנאורות.
כשמורתי עודדה אותי ללמוד בעל פה את נאום גטיסברג, היא נתנה בידי את הכלים היעילים ביותר להפרכת הרעיון שהאדם האמריקני אינו אלא ינקי - ברייה כלכלית רציונלית, יצור ממולח הממוקד כל כולו בהשגה ובבזבוז, מכוֹנה מחושבת ברוחו של מיל. בשדה הקרב של גטיסברג, אומר לינקולן, מסרו אמריקנים את נפשם מתוך אהבה לאידיאלים שהיו נעלים בעיניהם משאיפותיהם החומריות. האידיאלים הללו משווים אצילות למותם: הם הופכים את האדמה שעליה נפלו למקום מקודש ונערץ. הילד שהייתי אז לא יכול היה להבין דבר מכל זה, אך גם בשעתו ידעתי (גם אם הדברים נראים בלתי מתקבלים על הדעת), כי בתוכי צומח איזה אני אידיאלי - האדם שאותו תלמיד כיתה ב המשנן את נאום גטיסברג רצה להיות והאמין כי יוכל להיות. ואף כי הייתי עתיד להבין זאת רק לאחר שנים, הייתה זו גם ראשיתו של חינוכי כאזרח.
גם בטוב שבכל העולמות האפשריים אין באפשרותו של כל מורה לממש את אידיאל החמלה, להצית את ניצוץ האינטלקט, המוסר והדמיון בלב כל אחד מתלמידיו. לא כל בית ספר מסוגל להיות קהילה הקשורה בעבותות של אחווה. אך לעומת בתי ספר פרטיים רבים, חילוניים או דתיים, מערכת החינוך הציבורית - בדומה ליצירות רבות אחרות של המדינה הביורוקרטית - מחניקה את גחלת החמלה תחת שמיכת רחמים חובקת־כל.
הפדגוגיה של היום, הלבושה במחלצות פרוגרסיביות ומתמקדת בהקניית תחושה של ערך עצמי לתלמידים, נרתעת מלהציב בפניהם את האתגר המתמיד שלו הם נזקקים כדי להמשיך ולהתקדם לרמות חדשות של שליטה ותובנה. הידלדלותה המתמדת של תכנית הלימודים, חוסר הנכונות לאלץ את התלמידים ללמוד גוף של ידע ולפתח מיומנויות בסיסיות באמצעות תרגול, המבחנים הקלים וההתעלמות מאי־הכנת שיעורי הבית - כל אלה גורמים להצרת אופקיהם של הצעירים במקום להרחבתם. בבתי הספר הציבוריים, נוטים המורים להעניק לתלמידיהם יחס של רחמים מזוקקים, ברוח מדינת הרווחה, ולראות בהם אנשים שאינם מסוגלים להיענות לאמות מידה גבוהות, או אפילו לאמות מידה רגילות. התוצאה היא התקבעות הטיעון הרב־תרבותי הגורס שדי לו לתלמיד בעולמו שלו ושחינוכו אינו אמור להציב לפניו ללא הרף אתגרים בדמות השקפות עולם ודרכי חיים טובות ונעלות מאלו המקובלות בעולם המוגבל שלתוכו נולד.
אם היה המורה מוּנע בידי חמלה, ולא רחמים, היה אומר לתלמיד מתקשה: "אינך מממש את הפוטנציאל שלך. אתה מבזבז בקלות דעת את המתנות שקיבלת מאלוהים. יש לך כשרון. הַראה אותו לעולם". החמלה מעוררת את הרצון לחקות, ואילו הרחמים אינם מסוגלים לכך, מפני שהם חוששים לשפוט אפילו כאשר הדבר חיוני לצמיחה. הבוז המסתתר מתחת לכל צורות הרחמים ניכר יותר מכל בעובדה שהמורים אינם מסוגלים לאתגֵר את תלמידיהם בעזרת אמות המידה הפרטיות שלהם או לנסות להצית בלבם את הכמיהה להצטיין ולחרוג מעולמם. בתוך תוכם חסרה לאותם מורים התכונה המאפשרת את קיומה של החמלה: היכולת לראות את תלמידיהם כבני אדם כמותם, כיצורים שווי ערך להם. מורים אלו שוללים למעשה את האפשרות שאותם אנשים צעירים מסוגלים לחיות על פי אידיאה גבוהה יותר של עצמם, ובכך הם משתפים פעולה עם מה שהנשיא בוש כינה "הגזענות הרכה של ציפיות נמוכות".27
ועם זאת, קשה למורים להתנהל בהצלחה במסגרת תנאי העבודה המדכדכים שלהם. הם מוצאים את עצמם לכודים בין הנחיות ה"זאת־לא־העבודה־שלי" של ארגוני המורים ובין התקנות הקטנוניות של הביורוקרטיה המרכזית, כלואים במערכת מכנית הפועלת כמין מפעל תעשייתי. כל מי שהתנסה אי פעם בעבודה בקו ייצור יודע עד כמה מקשים עליך התנאים האלה לחוש שעדיין יש לך נשמה וייעוד; רק מי שישקיע מאמץ עצום יוכל לזכור במצב כזה כי לחומר הגלם האנושי שעל עיבודו הוא מופקד יש גם פוטנציאל ייחודי. הסכם העבודה שעליו חתום המורה מחייב אותו ללמד מספר מסוים של שעות ביום; בסוף השעה האחרונה הופכים תלמידיו להיות בעיה של מישהו אחר. מורים המצליחים, למרות הכל, לראות משהו מאחורי המסכות האדישות של תלמידיהם אינם מתוגמלים: ארגוני המורים מתנגדים לתשלום בעבור הצטיינות, ומגִנים על מערכת מעוותת של תמריצים המעודדת קונפורמיזם במקום חמלה.
גישה זו מונעת היווצרותה של קהילה שבה תוכל החמלה לחולל את השינויים המיוחלים, המזינים ומטפחים את התלמידים; זאת ועוד, גם אילו נותרה אפשרות כלשהי ליצור קהילה כזאת, מהפכת הזכויות ששטפה את בתי הספר הציבוריים בעשרות השנים האחרונות דאגה לכך שהיא תישחק עד דק. הזכויות שמהן נהנים התלמידים כוללות הכל מכל וכל: החל מן הזכות לשימוע לפני השעיה מבית הספר בשל התנהגות קלוקלת, דרך הזכות לחבוש כובע בייסבול בזמן דקלום הצהרת הנאמנות לדגל האמריקני, ועד הזכות לשחק בנבחרת הבייסבול של הבנים גם אם אינך זכר. ב־2003 קבע שופט פדרלי מחוזי למי נתונה "הזכות" לשאת את נאום התלמיד המצטיין בטקס הסיום באחד מבתי הספר התיכוניים בניו ג'רסי.28
להתייחס לתלמידי בית ספר כאל אזרחים בעלי זכויות, עוד בטרם הגיעו לבגרות המוסרית והאזרחית שבתי הספר אמורים להקנות להם, פירושו להחמיץ את תכליתו של החינוך. במקום שבו יכולים תלמידים לתבוע לדין את מוריהם, אין מקום לרוח של סדר וקהילה, אין מקום לפריחת האחווה. אי־אפשר לצפות ממורה שיפעל מתוך תחושת ביטחון ויהפוך את כיתתו למקום מסודר, למעין יחידה צבאית קטנה של למידה, כשהוא יודע שגם הפרה זעירה מצדו של אחד מן הכללים הרבים המושלים כיום בכל היבט מחיי בית הספר עלולה להמיט על ראשו תביעה. מורה המאמץ כל שריר רוחני כדי לשמר את סמכותו מול תלמידים פרועים אינו מסוגל לראות מבעד להתנהגות המחוצפת את הנפש המתחבטת, השואלת.
