הדפסה
גרסת PDFאחד מן המאפיינים הבולטים של נאומי הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הוא מנהגו להשתמש בלי בושה במילה ההיא, המתחילה באות אל"ף. בוש מכנה את תפיסתו הפוליטית "שמרנות עם חמלה", אך אינו מהסס לבטא גם את המילה העתיקה והחזקה יותר, המעניקה לתפיסה זו את משמעותה. המילה הזאת היא "אהבה".
בוש השתמש במילה הזאת בזמן מערכת הבחירות לנשיאות, כאשר ניצב מול אדם שדיבר בזלזול ובחוסר אחריות על ילדים בלתי חוקיים ועל מערכת הרווחה. כשהוציא אותו אדם מפיו את המילה "ממזרים", התרגז בוש. "קודם כל, אדוני", אמר אז, "עלינו לזכור שחובתנו לאהוב את כל הילדים". הנשיא דיבר בתקיפות דומה גם בנאום ההכתרה שלו, שבו דיבר על "כישלוננו לאהוב".1 באותו נאום התייחס בוש גם ל"מעשים הגונים שאינם נחשבים ואינם נמנים כלל במספר", ברמיזה לשורות מן הפואמה של וורדסוורת, המתארות את
עדית חייו של האדם הטוב:מעשים קטנים, שכוחים ואלמוניים,
של אהבה וחסד.2
שמרנים רבים מפקפקים בתבונה שבעירוב פוליטיקה ואהבה. זיכרונות מן הרדיקליזם האווילי של שנות השישים ומ"קיץ האהבה" שלו עלולים לגרום כמעט לכל אחד לחשוב בחמיצות מסוימת על משמעותה של האהבה "כעיקרון של סדר בנפש האדם, בחברה וביקום", כניסוחו של ט"ס אליוט.3 אך השחתת המושג החלה קודם לכן, והייתה יסודית יותר. זמן רב לפני שההיפים החלו להטיף לתרבות־נגד שכבר עברה מן העולם ותבעו "עשו אהבה, לא מלחמה", ביקשו מפלגות השמאל להפוך את האהבה לעקרון יסוד בפוליטיקה. הסוציאליסטים נופפו ברעיון האהבה במאבקם נגד הליברליזם הכלכלי: הם האמינו שאפשר להחליף את המערכת המודרנית של עבודה ללא אהבה במודל של קהילה המבוססת לא על תחרותיות אלא על דאגה הדדית. בהעלותם על נס את האדם ה"קהילתי" או ה"חברתי" ביטאו הסוציאליסטים דימוי עמוק יותר שהיה נטוע בלבם: האידיאה של האדם האוהב, האדם שאינו מנוכר לא לעצמו ולא לדברים ולאנשים סביבו.
במאה העשרים אימצו ליברלים רבים את החזון הזה בדבר מקומה של האהבה בחברה. הם דגלו בסוציאליזם המתון של מדינת הרווחה מפני שקיוו להדוף בעזרתו את הצורות הדרקוניות יותר של הארגון הסוציאליסטי, אך גם מפני שהזדהו באמת ובתמים עם מצוקתם של מוכי הגורל, שאת מצבם קיוו לשפר באמצעות חקיקה חברתית. הלאמת מושג הצדקה על ידי הליברלים התבססה גם על התפיסה האופיינית כל כך למאה שעברה, שלפיה הפגנת חמלה בפיקוח מומחים מטעם השלטון יעילה יותר מכל דחף נדבני של אנשים פרטיים. צדקה אינה מתת, כי אם זכות. באמצעות שינוי מושגי זה קיוו הליברלים להפוך את קבלת הנדבה למשהו משפיל פחות. אך הם לא הבינו שקבלת צדקה כרוכה תמיד בהשפלה - פרט אולי למקרים שבהם מלווה המתת בחיבה של ממש, שיש בה כדי לצמצם את ההיבט המבייש בעסקת חליפין זו.
טעותם של הסוציאליסטים ושל הליברלים של מדינת הרווחה הייתה ההנחה שאפשר להרחיב בהדרגה את תחום השפעתה של האהבה מעבר לגבולות המשפחה והשבט, שבמסגרתם היא יוצרת באופן ספונטני דפוסים רצויים של סדר, ולכלול בו קהילות רחבות יותר, שבהן אין היא מסוגלת לעשות זאת. כאשר האהבה נדרשת למלא תפקיד ציבורי, היא מתנוונת כמעט תמיד והופכת לרחמים. את ההבחנה בין אהבה לרחמים היטיבה להבהיר חנה ארנדט בספרה על מהפכה. בהתייחסה לסיפור על האינקוויזיטור הגדול ברומן האחים קרמזוב של דוסטויבסקי, הראתה ארנדט כיצד מעמת המחבר את החמלה האוהבת של ישו עם הרחמים הרהוטים אך הרי האסון של האינקוויזיטור:
לא זו בלבד שיש הבדל בין חמלה,4 שפירושה לחוות את סבל הזולת כאילו הוא מידבק, ובין רחמים,5 שפירושם לחוש צער על זולתך בלי שהדבר ייגע בך באמת, אלא שאפשר שכלל אין קשר ביניהם. החמלה, מעצם טבעה, אינה יכולה להתעורר בנו נוכח סבלו של מעמד שלם או של עם שלם, ועוד פחות מכך - לנוכח סבלה של האנושות ככלל. היא אינה יכולה להרחיק מעבר לסבלו של אדם אחד ולהיוותר מה שהיא אמורה להיות: נשיאה משותפת בעול הסבל. כוחה נעוץ בעוצמת הרגש עצמו, המסוגל, בניגוד להיגיון, להבין רק את הפרטיקולרי, מבלי שתהא לו תפיסה של הכללי או יכולת הכללה. בדומה לרובספייר, האינקוויזיטור הגדול חטא במשיכה אל "האנשים החלשים", לא רק מפני שאין דרך להבחין בין משיכה כזאת לבין תשוקה לכוח, אלא גם מפני שבכך הוא ביטל את זהותם האישית של הסובלים וצרר אותם בצרור אחד - האנשים האומללים תמיד, ההמונים הסובלים, וכן הלאה. בעיני דוסטויבסקי, מה שמעיד בבירור על אלוהיותו של ישו היא יכולתו לחוש חמלה כלפי כל בני האדם באופן אישי, מבלי לאגד אותם יחדיו לישות האחת של האנושות הסובלת בכללותה. גדולתו של הסיפור, לבד מהשלכותיו התיאולוגיות, טמונה ביכולתו לגרום לנו להרגיש עד כמה מזויפות הן האמירות האידיאליסטיות המדברות גבוהה גבוהה על המידה הנשגבה של הרחמים, כאשר מציבים מולן את החמלה.6
הרחמים, טוענת ארנדט, הם הדאגה שמעורר בנו סבלו של אחר שאותו אין אנו מכירים או אוהבים. החמלה, לעומת זאת, היא אהבה המכוונת "לסבל ספציפי" ומתמקדת ב"אנשים מסוימים". חמלה יכולים לחוש רק פרטים או קבוצות קטנות, לא משרדי ממשלה או זרועות השלטון. הרחמים, כותבת ארנדט, "הם אולי פניה המעוותות של החמלה". המרחם אינו חש את הסבל על בשרו מפני שהוא מקפיד לשמור על "ריחוק סנטימנטלי", ולכן הוא מפגין במקרים רבים "יכולת גדולה יותר להתאכזר" מאשר אנשים המודים באכזריותם.7
חמלה מן הסוג שהליברלים המודרניים מנכסים לעצמם כסגולתם המיוחדת אינה אלא צורה של רחמים; קלים אולי מן הרחמים החרותים על דגליהן של האורתודוקסיות הסוציאליסטיות, אך מסוכנים בזכות עצמם. דייוויד יוּם כינה את הרחמים בשם אהבה "מזויפת".8כאשר אנשים מבטאים את מידת החסד שלהם באמצעות ועדה, התוצאה היא חמלה כוזבת. זהו המבט בעיני פקידת הסעד או הפקיד במשרד השיכון. לחוש רחמים מצד אדם אחר פירושו לעמוד מושפל מולו; טובות כל שתהיינה כוונותיהן של תכניות הסעד המבוססות על רחמים, הן תמיד משפילות את קומתו של האדם שאת טובתו הן מבקשות. הרחמים אינם גורמים לאלה הזוכים בהם לפרוח, אבל הם עלולים בהחלט לעורר בהם טינה, ואפילו זעם; יחס של רחמים הוא תמיד ביטוי של כוח, של התנשאות נוכח חולשה. האהבה מעוררת, ואילו הרחמים מדכאים.
מתוך אמונתו בכוחה המרפא של האהבה ניסה הנשיא בוש לרתום את פלוגות החמלה הקטנות של אמריקה לפעול למען הנחשלים, הנזקקים, הדחויים. אלא שהרחמנות ממשיכה לשרור במסדרונות הממשל. תכניות חקיקה, שתכליתן רתימת מוסדות החברה האזרחית למשימה של חלוקת הסיוע הציבורי, שוכבות עדיין במגירה. ארגונים דתיים, למשל, מתפקדים טוב יותר מכל תכנית סיוע חילונית למהדרין ומצליחים לעזור לאנשים לתקן את הפגמים המהותיים באופיים הגורמים לחלק כה גדול מן הכישלון והמצוקה, אך עבודתם מלאת החמלה מוכשלת שוב ושוב בידי חוקי העניים המודרניים שלנו.
בספרו עלובי החיים מתאר ויקטור הוגו כיצד מסוגלים מעשי חסד וצדקה הנובעים מאמונה דתית לא רק להזין אדם ולהלבישו אלא גם לרפאו ולשנות את חייו. הוגו מציג את מונסיניור מִירְיֶל, ההגמון של דינְיְה, כדמות מופת של צדקה דתית, ומשרטט ביד אמן את השפעת החמלה שמפגין איש הדת על האסיר האומלל זַ'ן וַלְזַ'ן:
"יכולת שלא לומר לי מאין באת [אומר ההגמון לולז'ן]… וכי למה דרוש לי שמך? גם לפני שגילית לי אותו, היכרתיו!"
"מה באמת? ידעת איך קוראים לי?"
"אחי", השיב ההגמון, "אחי - קוראים לך…"
"אדוני הכומר", קרא האיש, "הייתי רעב כמו כלב כשנכנסתי לכאן. עכשיו אני כבר לא יודע מה אני מרגיש. הכל השתנה".9
עלובי החיים הוא רומן, וייתכן שהוגו מתאר בצורה סנטימנטלית מדיי את חמלתו של ההגמון. אך אל לכם לומר זאת לאב פיטר רפאל ולאחות סִימוֹן פּוֹנֶה מ"בית אברהם". מוסד זה, השוכן בשכונת מוֹט הֵייבֶן שברובע ברונקס בניו יורק, משמש בכל רגע נתון מעון לכעשרה אסירים לשעבר, שבתמורה לשחרורם המוקדם הסכימו לחיות על פי חוקי הבית - משטר העבודה, הלימודים ובדיקות הסמים - עד שיגיע המועד שבו יזכו בחירותם המלאה. לבית יכול להגיע רק מי שעבר עבירות לא־אלימות ושזה לו מאסרו הראשון. כשהזכרתי את ההגמון מדיניה של הוגו באוזני האב רפאל, שהיה בעצמו במשך שנים רבות כומר בית הכלא באי רַייקֶרס, גיליתי שהוא מכיר את הסיפור בעל פה. תיאור החמלה אצל הוגו, הדגיש האב רפאל במבטאו הצרפתי (הוא יליד לַאנגֶדוֹק), "אינו בדיון". הוא ראה במו עיניו טרנספורמציות כאלה. כשבעים אחוזים מן האסירים המשוחררים במדינת ניו יורק שבים לחיי פשע; מבין יותר ממאה אנשים ששוכנו ב"בית אברהם", רק אחד חזר עד כה לכלא בשל עבירה פלילית.
מדוע האמונה הדתית יעילה כל כך בהגשת סיוע וסעד? ראשית, מפני שהיא מאפשרת לנותן לראות במקבל יותר מסתם בשר ודם שהגיע לשפל המדרגה. בפעם הבאה שתקראו בעיתון על אדם נקלה במיוחד, שביצע פשע או הידרדר לחיים של אומללות, נסו לחבר את התמונה הזאת לילד המבטיח שהאדם הזה היה פעם. אם מחשבה כזאת מחייבת אתכם לאמץ את דמיונכם, כמה כוח רצון תצטרכו להשקיע כדי לחבר אומלל זה עם הרעיון של אל אוהב אשר העניק לו חיים ושרוצה עדיין בהתחדשותו כאדם! האמונה מעניקה לאנשים מסוימים את היכולת לעשות זאת. "אלוהים", אומר האב רפאל, "בא לקרוא לחוטאים".
תהא אשר תהא השקפתנו באשר לאמיתותה של אמונה דתית כזאת או אחרת, אין ספק שהחברה מפיקה תועלת רבה מכך שאנשים העוסקים בעבודה חברתית מסוגלים לזהות משהו מבטיח באלה הנזקקים לעזרתם. האמונה באל, אומר האב רפאל, חיונית לפעולתו של "בית אברהם" ואף להצלחתו. את המקום, שאינו משתייך לכנסייה מסוימת, הוא מכנה "עדה קטנה, עדה של עבריינים".
האמונה הדתית, מעיד האב רפאל על עצמו, עוזרת לו לא רק לראות את החסד שיכול האל לעשות עם האנשים החטאים, אלא גם להתגבר על הפחד הטבעי המקנן באדם הפועל בנוכחות איום מתמיד של אלימות. גם את הבעיה הזאת היטיב ויקטור הוגו להבין. אחרי שההגמון מדיניה מציע לולז'ן מיטה ללילה, מספר הוגו כי האסיר "פנה בפתאומיות לעברו של הישיש, שילב את זרועותיו, נעץ בו מבט פראי", וקרא:
"ככה זה, אתה מציע לי מיטה בביתך, לא רחוק מחדרך".
הוא השתתק לרגע קט, והוסיף בצחוק, שהיה בו משהו מפלצתי:
"האם הרהרת בכך די הצורך? מי ערב לך שאינני רוצח?"
ההגמון נשא עיניו השמימה, והשיב:
"זה מעניינו של הבורא".10
האב רפאל מספר לי שאיש אינו מבקר אסירים ברייקרס ללא ליווי. הוא מאמין שהאל הוא המלווה שלו.
