הדפסה
גרסת PDFתהא זו אפוא טעות לחזות את קצה הקרב של החברה החרדית על יסוד התנהגותם של הציבורים שנספחו אליה עם הזמן - בזמן שסיפוח זה הוא בעצם הוכחה לשגשוגה ולהתעצמותה. ואמנם, לנוכח הצלחתה של היהדות החרדית לשמור על כוחה ולשרוד למרות ההספדים שספדו לה, נאלצו החוקרים לא־אחת לעדכן ולשכתב את ניתוחיהם. מנחם פרידמן, למשל, הודה כי טעה בתחזיתו בדבר עתידה של האישה החרדית. במאמר שכתב בשנת 1988 טען פרידמן שעקב היחשפותה של האישה החרדית לתכניה של התרבות המודרנית ועקב בעיות תעסוקה המחייבות אותה לפרוץ את המסגרות הישנות, היא תקלוט ותפנים את ערכי המודרניזציה ותייבא אותם פנימה לתוך החברה החרדית.47 תחזית זו לא הייתה נטולת היגיון; מדוע בעצם שהאישה החרדית, הזוכה לחינוך כללי ברמה גבוהה יחסית (אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה ועוד), תמשיך להקריב את עצמה כדי לאפשר לגברים ללמוד תורה? אלא שהמציאות הוכיחה אחרת: כיום, רצונן של בוגרות בית־יעקב להינשא דווקא לחתן בן־תורה הוא אחד המניעים העיקריים של הצעירים החרדיים להישאר בישיבה, מחשש שלא יזכו לשידוך טוב אם לא יעשו כן. ואמנם, במאמר שהתפרסם בשנת 1999 הודה פרידמן כי "עובדה היא שהנשים בוגרות הסמינרים של בית־יעקב הפכו להיות נקודת הכובד של חברת הלומדים החרדית".48 בסיום המאמר חזר בו פרידמן מתחזיותיו הקודמות. "אפשר היה לצפות שהאישה החרדית תהיה סוכן של שינוי, שהיא תביא חדירה של ערכים מודרניים לתוך החברה החרדית, ובסופו של דבר, לשינוי דמותה", כתב. "אך כל זה לא קרה, וכנראה גם אינו עומד לקרות למרות הלחצים הכלכליים והעומס הרב המוטל על האישה החרדית". בניגוד למנהגו בעבר, תלה הפעם פרידמן את התופעה גם בגורמים רוחניים:
בניגוד לעבר, כאשר העולם החילוני־מודרני הציע תקווה לא רק לפתרון בעיית העוני, אלא גם להקמתה של חברה טובה יותר וצודקת יותר, הנה עתה, אין החברה החילונית־מודרנית מציעה חיים בעלי משמעות, חום ומעורבות חברתית. החברה החילונית אינה עוזרת בעת צרה. לעומת זאת, החברה החרדית מצטיינת במפעלי החסד שלה, ברוח ההתנדבות השוררת בתוכה ובתחושת השייכות של אלה המזדהים עם מטרותיה.49
פרידמן מכיר אפוא בחשיבותה של "רוח ההתנדבות" ו"תחושת השייכות" להבנת כוח העמידה של הקהילה החרדית בפני הלחצים המתמידים והגוברים של התרבות החילונית המודרנית. כפי שמשתמע מדבריו, שקלול גורמים אלו בתמונה הכללית עשוי להטות את הכף נגד התחזיות על דעיכתה וסופה של החרדיות. אכן, לא נותר אלא לקוות שהמחקר האקדמי והכתיבה הפופולרית על החרדים יעניקו בעתיד תשומת לב רבה יותר להיבטים הערכיים של התופעה, שקשה להבינם מנקודת מבט כלכלית ופוליטית צרה, ושבהם, ובעיקר בהם, נעוץ סוד הישרדותה והתחדשותה של החרדיות.
אם ברצוננו להבין אפוא אל נכון את הסיבות לחיוניות הרבה של החברה החרדית, לשורש קיומה כקהילה וכתרבות, עלינו לתור אחריהן במבנה התודעתי של חברה זו, בתפיסה העצמית שלה ובהבנתה את תפקידה ואת מקומה בהיסטוריה היהודית. המחקר האקדמי מתעקש להציג את החרדיות כחידוש, פרי הנסיבות המודרניות, אולם החרדים עצמם מאמינים כי הכוח העיקרי המניע אותם הוא מחויבותם למורשת הדורות, הנובעת ממקור אלוהי; זהו הגרעין הערכי של הווייתם והטעם להתנגדותם העזה למודרניות.
אחד מן הפולמוסים העיקרים שמנהלת ההגות החרדית עם המודרנה נסוב על רעיון הקדמה, המדגיש את עליונותו של ההווה על פני העבר ומשליך את יהבו על עתיד טוב יותר.50 מפאת נאמנותה המוחלטת למסורת, החברה החרדית אינה יכולה לקבל את רעיון הקדמה. בלשונו של אליעזר שביד, חוקר ההגות היהודית, החרדיות היא "הפגנה נחרצת ובוטה של העדפת העבר המסורתי על פני ההווה, המפגין את המודרניות שלו".51 העבר שאותו מפארים החרדים הוא העבר האידיאלי של מעמד הר סיני, של ימי הנבואה ובית המקדש. משום כך, כנגד רעיון הקדמה מעמידים החרדים את עקרון "ירידת הדורות", שלפיו קומתו הרוחנית של העם רק הלכה ופחתה עם הזמן.52 מכאן, שעל ההווה השפל להכפיף עצמו לטקסטים הקדושים ולפסיקות ההלכתיות - שרידי העבר המופלא - שהניחו אחריהם הדורות הקודמים. גישה זו לא רק מבטיחה את עוצמתן ויציבותן של המסגרות המסורתיות, אלא גם מחזקת ומאששת את הסמכות ההורית; ואמנם, אם יש ברעיון הקדמה המודרני כדי לכרסם במרותם של הורים ומורים, המייצגים את העבר ה"נחות", הרי עקרון "ירידת הדורות" מגלם תפיסה שונה בתכלית, והאפקט שלו הפוך לחלוטין.
עקרון "ירידת הדורות" ממלא אפוא פונקציות סוציולוגיות רבות חשיבות; אך ראוי לעמוד גם על עוצמת החוויה המקופלת בו. השואה, שהכחידה את הישיבות הגדולות ואת החצרות החסידיות, האירה את העיקרון הזה באור טרגי. המעטים ששרדו את החורבן ראו את עצמם כשארית הפליטה של רבים וטובים מהם שכלו בדלֵקה הגדולה. כך תיאר זאת הרב אליהו דסלר, מחשובי הוגי הדעות של הציבור הליטאי, בדרשתו המפורסמת "ויהי אחר החורבן":
לא ככל הדורות דורנו. דור חורבן הוא, בעוונינו. האם נבין מהו דור חורבן? לא, לא נבין ולא נשיג, גם לא נאמין כי אפשר הוא. אבל... הרי כן הוא באמת. העושר שהיה לנו חרב ואיננו, למרות אשר ציור העבר העשיר עודנו כמו חי לנוכח עינינו - אינו אלא עבר המתרחק והולך, אבל בהווה, הרי איננו... ההווה ריקן! אותו העושר הרוחני, אותו אוויר הישיבה, אותה השאיפה האמיתית, אותה הלומדות, אותה יראת שמים, אותה הלבביות - הלא כל אלה אינן עוד עמנו… הלכה שכינה מקרבנו... בנינו לא יראוה אצלנו.53
לאחר השואה מקבל עקרון "ירידת הדורות" משנה תוקף, משום שהוא מבטא חוב עמוק לזכרם של מקדשי השם. באופן זה מטעינה "ירידת הדורות" את החיים החרדיים במודעות לקיום חלופות טובות יותר למצב הקיים, ובביקורת עצמית תמידית התובעת עוד ועוד מסירות נפש. לחיים בהווה תתלווה תמיד תחושה של אי־נחת בגלל חוסר היכולת להנציח בשלמות את העבר, והוויתורים שבהם כרוכים חיים אלה מדי פעם, כגון המעבר של הישיבות הליטאיות מן היידיש המסורתית אל העברית המודרנית, מוסברים כהכרח בל יגונה.54 לכן מקונן האדמו"ר מסלונים על כך שלצד הפריחה הכמותית בלומדי התורה קיימת גם ירידה איכותית: "כשמביטים על המפה הכללית של היהדות החרדית, הרי זו הבעיה המרכזית שהגדלות נעדרת והשגרה אוכלת בכל פינות ומחנות".55 ומאחר שהדורות הולכים ופוחתים, יש לקבוע חומרות חדשות נוסף על אלו שהונהגו בעבר. זהו גם נימוקו של האדמו"ר מסלונים לדרישה שכל בחור ואברך ילמד בישיבה, נוהג שהתקבל על ידי החרדים אחרי השואה. האדמו"ר נסמך על קטע מדבריו של השל"ה, רבי ישעיה הלוי הורוויץ, המדגיש את התפשטותה הגוברת של הטומאה בעולם,56 ומעגן בו את הטענה שדורנו זקוק לתיקון באמצעות כוח התורה:
ונמצא לפי זה שאין מקום לטענה מה לו לאדם להחמיר יותר מאבותיו בדור הקודם, כי אז באמת לא היו צריכים להתנהג כך, אבל בדור זה שהזוהמא כל כך מתגברת הרי רצון ה' שיהודי יחמיר ויגדור עצמו בסייגים חדשים של פרישות. ועל דרך זה יש לומר בנוגע לכוח התורה שנתחדש בדורנו, שהקדוש ברוך הוא נתן שכל אברך החפץ לשבת וללמוד ולגדול בתורה יש לו האפשרות לכך, כיוון שבדור זה שולטת כזו זוהמא רחמנא ליצלן על כן גם הקדושה צריכה להיות במדרגה אחרת לגמרי, שבזמנים אלו כדי שאברך יוכל להתנהג בקדושה וטהרה כראוי עליו לשבת ולעמול בתורה.57
לעקרון "ירידת הדורות" נודעת חשיבות רבה להבנת הדחייה החרדית של רעיון הקדמה, אולם ביסוד התנגדות זו עומדת גם העובדה שהחרדים חיים, במובנים רבים, בממד זמן אחר. הם רואים עצמם כחוליה בשלשלת נצחית, ולהבטחת הנצחיות הזאת הם מסורים בכל מאודם. "אובססיית הנצח" נוכחת בעוצמה לכל אורך השיח החרדי; כל תופעה נמדדת ונשפטת לפיה. תודעה היסטורית המתגאה במסורת כה ארוכה, נוטה להתייחס לחידושים בביטול או בחשדנות. תפיסה זו משתקפת בדבריו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, מגדולי המנהיגים החסידיים בדור האחרון, שביקש לשכנע בדרשותיו את בנות רשת החינוך של החסידות לשמור על צניעות הלבוש המסורתי ולא להתפתות לחידושי האפנה:
לאור ההכרה כי אנו עם נצחי כמו שנאמר, "נצח ישראל לא ישקר", יש להחדיר בלב צעירינו כי תורתנו היא נצחית. לנו יש קנה מידה מיוחד למדוד מהו הישג ומהו כישלון, מהו רווח ומהו הפסד. אצלנו לא ייתכן לקרוא "הישג" למה שמתוק לעשר שנים או לעשרות שנים וכו' ולאחר מכן פג טעמו וריחו נמר, וההפסד מרובה משכרו. כינוי זה של "הישג" שמור לנו רק לדברים שטובתם לנצח ותועלתם לדורי דורות.58
