הדפסה
גרסת PDFמנחם פרידמן, למשל, הסבור כי "חברת הלומדים" החרדית קשורה בטבורה למדינת ישראל, מסיק מכך שדווקא הצלחתה של החברה הזאת נושאת בחובה את זרעי קִצה הקרב.29 שכן, מעבר לעובדה שהציבור החרדי "מצליח" לחסום את פתחי היציאה מתוכו באלצו גם את הבלתי מוכשרים שבקרבו ללמוד, ובכך הופך אותם ואת אחוזי הספקות לגורם מתסיס, נוצרת בעקבות השיטה הנהוגה בעיה חמורה של תלות כלכלית בין "חברת הלומדים" ובין החברה הישראלית. הציבור החרדי תלוי למעשה בנכונותו של משלם המסים הישראלי לממן אותו וביכולתו של המבנה הכלכלי הישראלי לקלוט את בוגרי הישיבות במשרות ובשירותים שונים. זוהי הסיבה, לדעתו של פרידמן, שדווקא "הריבוי הטבעי הגדול מציב סימן שאלה לגבי עתידה של חברת הלומדים".30 שכן, הצרכים הכלכליים של חברה זאת גדלים והולכים, ויגיעו לבסוף לרמה שהחברה הישראלית לא תוכל עוד לממן. נוסף על כך, תיווצר רוויה טבעית בתחום המשרות הזמינות לבוגרי הישיבות. את מחקרו בעניין, שנכתב לפני כחמש־עשרה שנים, סיים פרידמן בדברים הבאים:
האם קיומה של חברת לומדים המחייבת את כל בוגריה ללמוד בישיבות ולהשתלם במשך שנים רבות בכוללים, תוך הימנעות מהשכלה כללית ומקצועית, הוא אפשרי לטווח ארוך? האם לא תיאלץ החברה החרדית בעתיד הקרוב לקיים סלקציה בין אלה שיתקבלו לישיבות לבין אלה שייאלצו להשתלב בצורה זו או אחרת בתהליך הסוציאליזציה המקובל בעולם המערבי? האם כאשר יקרה הדבר תוכל החברה החרדית לקיים את אותה מידת פיקוח על בוגריה כדי להבטיח את ההמשכיות? האם תהיה חברה זו חברה חרדית?31
יש ללא ספק טעם רב בטיעוניו של פרידמן, אך נדמה שזווית הראייה שהוא אימץ מבוססת יתר על המידה על ניתוח כלכלי־חומרני שאינו מותיר מקום לשיקולים רוחניים־אידיאיים. ההטיה המתודולוגית הזאת הביאה אותו לתאר את הצטרפות החרדים לקואליציה הממשלתית בשנת 1977, לראשונה מאז פרשו ממנה בשנת 1953, כצעד שתכליתו השגת תקציבים ממשלתיים למימון חברת הלומדים - מטרה שבשמה היו החרדים מוכנים לשלם את המחיר האידיאולוגי של נטישת עקרון ההתבדלות.32 ברם, כל טיעון המניח תלות מוחלטת בין הצלחת החברה החרדית לשמור על בניה ובני בניה ובין קיומה כחברת לומדים, מתעלם ביודעין מפריחתן של קהילות חסידיות וליטאיות בארצות־הברית ובעולם. הקהילות החסידיות ממוקמות במרכזי המסחר והתרבות המערביים בניו יורק, בלונדון ובאנטוורפן, למשל, ובניהן עובדים לפרנסתם במגוון רחב של מקצועות, ממכירת מוצרי חשמל ועד סחר ביהלומים. הצלחתן של הקהילות הללו לשמור על צביונן מלמדת שגם אם תתאפשר השתלבותם הכלכלית של החרדים בחברה הישראלית המודרנית אין פירוש הדבר שהתהליך יביא לקריסתה של החברה החרדית או לשינוי רדיקלי של פניה. על כך יעידו גם המחקרים שעסקו במכוני ההכשרה המקצועית לחרדים שנפתחו בעשור האחרון ואשר הראו כי הזהות החרדית של הצעירים והאברכים הלומדים במוסדות האלה לא התרופפה כפי שציפו חלק מן החוקרים.33
ועם זאת, למרות החסרונות בגישתו של פרידמן, רבים שותפים לטענותיו בדבר התרופפות כושר העמידה של החרדים נוכח התרבות המודרנית. דוגמה בולטת נוספת לתפיסה הזאת, הפעם מתחום הכתיבה הפופולרית על התופעה, מצויה בספרו של העיתונאי יאיר שלג, הדתיים החדשים, שיצא לאור בשנת 2000.34 שלג מבקש לתת לקוראיו מבט עכשווי על התהליך של "השתלבות החברה הדתית, גם החרדית, בחיים הישראליים - 'הישראליזציה של החברה הדתית'".35 לטענתו, הגידול העצום בממדיה של החברה החרדית הביא אתו ביטחון עצמי רב יותר וגיוון פנימי, שילוב היוצר סדקים עמוקים בעמוד השדרה האידיאולוגי של ציבור זה. בפרק שכותרתו "החרדי החדש - שינויים בחברה החרדית", מונה שלג את התופעות המגלמות, לדעתו, פתיחות חדשה של החרדים לנוכח השפעות העולם המודרני־חילוני: ה"יאפיות" החרדית המאמצת נורמות מודרניות בלבוש ובדרכי הבילוי; התקשורת החרדית הלא־מפלגתית, המגלה גמישות אידיאולוגית; המכונים להכשרה מקצועית, המספקים לתלמידיהם אפשרויות להשתלבות בשוק העבודה הרחב; הלאומנות החרדית הגואה והפיחות במעמדם של גדולי התורה. שלג מצטט בהקשר זה את אליעזר שביד, הקובע כי "אי־אפשר להימלט מן המודרנה. אם החברה החרדית תתעקש להפנות גב לאלמנטים הגבוהים של העולם המודרני, סופה שתמצא את עצמה מתחברת דווקא לאלמנטים הנמוכים יותר שלו".36
גם האנתרופולוגית תמר אלאור, שחקרה את דפוסי הבילוי והצריכה של החרדים, טוענת, על בסיס תצפיות שדה שערכה, כי ציבור זה נכנע בהדרגה לתרבות הצריכה המערבית, שאותה תפס בתחילה כאיום נוסף שאינו נופל בחומרתו מן האתגרים של ההשכלה, השואה והציונות.37 למראה משפחות חרדיות המבלות בקניונים היא אומרת לתלמידתה: "זהו זה, זה הסוף, הם הצטרפו לכולם… זוג חסידי שותה קפוצ'ינו? חרדים יושבים חשופים לכל רואה על בימה, אוכלים להנאתם ספגטי אלפרדו?"38
אלאור, בדומה לשלג, מתייחסת לגילויי נהנתנות פרטיים אצל חרדים כראיה למגמה כוללת של התפרקות מערכים. ואולם נראה כי שניהם מחמיצים בנקודה זו הבדל מהותי בין האופן שבו נתפסים אידיאלים בחברה מסורתית־שמרנית לאופן שבו מבינה אותם חברה מודרנית־ליברלית. הערכים שבהם מחזיקים החרדים - החל בדרישה להגות בתורה יומם ולילה ועד לאיסור לשון הרע - אינם ניתנים למימוש באופן מוחלט מעצם טבעם, לפחות מבחינת רוב האנשים בעולם הזה. ואולם, היהדות החרדית בוחרת במודע לדבוק בתביעות חמורות אלו, שמקורן בשמים, במקום להסתפק בנורמות האנושיות המקלות יותר, שאין בהן די כדי לדחוק באדם לשאוף לשלמות. עקב כך, היא מגלה לעתים סלחנות כלפי חולשה המביאה לידי חוסר עקביות וצביעות, כל עוד זו אינה נעשית לאידיאל שיש לשאוף אליו. כדי להפריד בין חוטאים מתוך חולשה לחוטאים מתוך עיקרון, מבחינה הספרות ההלכתית בין מומר להכעיס למומר לתיאבון. גם ספרות המוסר והדרוש מבחינה בין אלו "העושים בטניהם אלוהיהם ותורתם מלבושיהם" (כלשון חובות הלבבות)39 ובין אלו אשר מודים "שאין המניעה בהדבר אלא המניעה רק בו" (כלשונו של הסבא מנובהרדוק).40 החזון אי"ש ביטא עמדה דומה באחד ממכתביו הידועים, שזכה לשם "איגרת הקיצוניות":
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נפרדות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נפרדות. הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. הדוגל בהבינוניות ומואס בקיצוניות, חלקו עם הזייפנים, או עם חדלי־תבונה. אם אין קיצוניות - אין שלמות, ואם אין שלמות - אין התחלה… הבינוניות שיש לה זכות הקיום היא מידת הבינונים האוהבים את הקיצוניות ושואפים אליה בכל משאת נפשם, ומחנכים את צאצאיהם לפסגת הקיצוניות, אבל מה עלובה הבינוניות הסואנת בוז לקיצוניות.41
כפי שמדגיש החזון אי"ש, בינוניות היא מידה נסלחת כל עוד אין היא נתפסת כערך בפני עצמו.42 הקהילה החרדית מכירה בחולשת אנוש, בכך שרוב חבריה אינם מסוגלים להגיע למעלת צדיקים, אבל היא מאוחדת באמונה שיש לשאוף לשלמות ולהציב אותה כמטרה נכספת; החתירה אל המוחלט היא שמבחינה בינה ובין החברה החילונית המודרנית, המנסה להתאים את עקרונותיה ליכולותיהם של בני האדם. יאיר שלג שוגה כאשר הוא רואה בחדירתם של דפוסי בילוי מודרניים לחברה החרדית עדות לפיחות במעמדם של גדולי התורה, המתנגדים למגמות אלו.43 שלג איננו מבין שכל כוחה של "דעת תורה" היא העובדה שמלכתחילה היא נשגבת וקשה למימוש. הדמויות הגדולות של "דעת תורה", החזון אי"ש והרב מבריסק, לא נשאו בשום תפקיד רשמי ונודעו כמחמירים שבמחמירים, ואף על פי כן היה לעמדתם תוקף מחייב. כשנפטר החזון אי"ש הספיד אותו הרב מפוניבז', יוסף שלמה כהנמן, שהיה ידוע בגישתו המתונה כלפי הציונות, במילים הללו: "אזל האי גברא דמסתפינא מיניה (הלך האיש שיראתי מפניו)... רצינו לעשות משהו ולא עשינו - כי מה יאמר ה'חזון אי"ש', אפילו לאחר מעשה. והן רק איש יחיד היה ובכל זאת פחדו ממנו".44
הניתוחים שמציעים שלג ואלאור לוקים גם בכך שאין הם מבחינים די הצורך בין הגרעין הקשה של החרדיות ובין חברות השוליים שהקהילה החרדית אימצה במהלך התרחבותה בשליש האחרון של המאה העשרים. רוב התופעות שאותן מציג שלג כשינויי עומק בחברה החרדית, החל בשבאבניקים וכלה בשינויים בהרגלי הבילוי, מקורן בפריפריות של החברה הזאת. גם אלאור אינה טורחת לבדוק את זהותם של החרדים המבלים בקניון, את שיעורם בקרב האוכלוסייה החרדית או את מעמדם האמיתי בתוך הקהילה.45 האם אמנם אפשר להסיק מהתנהגותם של בנים למשפחות חוזרות בתשובה על מנהגיהן של חסידויות ויז'ניץ וגור או על האליטות הליטאיות־תורניות? התשובה היא שלילית במובהק.46 עקב טעות רווחת זו, של העדר הבחנה בין מרכז לפריפריה, אנו נתקלים חדשות לבקרים בכתבות העיתונאיות המדווחות על גילויים מרעננים של פתיחות בקרב "הציבור החרדי" - חינוך לדמוקרטיה, אמנים המציירים תמונות עירום, ומה לא? - שכל קשר בינם ובין החרדיות מקרי לחלוטין. החרדיות היא אמנם תופעה חברתית, אך המבחן להשתייכות אליה איננו עצם העובדה שמישהו מכנה את עצמו "חרדי" כדי למכור את ספריו, אלא בכך שהוא ומשפחתו למדו ולומדים במוסדות חינוך חרדיים. תרועות הגיל למראה "הצלחתו" של הנח"ל החרדי והלהיטות לזהות בו אות לשינוי חברתי מפליג לוקות אף הן בהסקת מסקנות חפוזה ולא־מבוססת. אף שכותב שורות אלו שירת כלוחם ביחידה זו, ואין לו עניין לזרוק אבן לבאר שממנה הוא שותה, האמת היא שבקרב יותר מאלף בוגרים ששירתו בנח"ל החרדי במשך שש שנות קיומו היו רק כמה עשרות בודדות אשר באו ממרכזי הכובד של החרדיות. הרוב המוחץ של המתגייסים מגיע מהפריפריות של החרדיות: חב"דניקים וחסידי ברסלב, חוזרים בתשובה וכדומה.
