הדפסה
גרסת PDFכשם שהאיומים הנתפסים על קיומה של המדינה הם מורכבים ומגוונים, כך גם דרכי התמודדותה עמם: הפעלת מנגנוני כפייה כוחניים בצד מנופי השפעה תועלתניים ומאמץ מתמשך לכינון בסיס של לגיטימציה נורמטיבית למפעל הציוני ולריבונות היהודית.27 הנקודה האחרונה יש לה חשיבות מכרעת: "עם גדול" אינו זקוק ללגיטימציה לקיומו ולריבונותו. "האיכר הצרפתי" לא שאל את עצמו אם צרפת היא ארצו, מאחר שלא היה מי שהטיל ספק בדבר. גורלו של האיכר היהודי ציוני היה שונה. עבורו נותרו השאלות בדבר זכות הקיום היהודי הריבוני, כמו גם טעמו של קיום זה, פתוחות ונתונות לוויכוח מתמיד, לא רק בין היהודים לסביבתם אלא גם בקרב היהודים עצמם (והמחנה הציוני בכללם).28 בעניין זה חשוב לציין כי בשעה שהציונות התמידה בבקשת לגיטימציה מן העולם היהודי והמערבי, לא כך נהגה בעולם הערבי־מוסלמי. במשך יותר ממאה שנות סכסוך פעלו מנהיגי הציונות ברוח מדיניות “קיר הברזל “; עיקרה של הדרישה הציונית ל"הכרה ערבית בישראל" לא היה הרצון לזכות בהכרה בזכותו העקרונית של העם היהודי להגדרה עצמית ריבונית בארץ ישראל, אלא השאיפה להבטיח כי אויבי המדינה ישלימו דה־פקטו עם עצם קיומה - השלמה שתושג אם באמצעות הפגנת כוח צבאי ואם על ידי כינון הסדרים מדיניים בדרך המשא ומתן.
התפיסה של פריכות ההישרדות, הן בשל האיומים הקיומיים והן בשל הקושי בהתמודדות עמם, הגיעה לאחת מנקודות השיא שלה במהלך העימות האלים האחרון בין ישראל לפלסטינים.29 "בשנה שעברה הכל היה אחרת", אבחן כתב הארץ עוזי בנזימן בספטמבר, 2001 במלאת שנה לפרוץ אינתיפאדת אל־אקצה. “ישראל של השנה האחרונה היא מדינה שהווייתה מזכירה את ההווי של ימי המדינה הראשונים ואף של אלה שקדמו להם. גם אם יחסי הכוחות בין ישראל לאויביה שונים לחלוטין, גם אם הדימוי של מאבק על עצם הקיום הוא מופרך וניזון מפחדים לא־מציאותיים - התודעה קובעת את ההוויה…"30 כנגד דברים אלו, ניתן לטעון כי שנה קודם לכן "הכל היה אחרת" גם עבור ציבור אחר, שסבר כי חתימת הסכם ישראלי־פלסטיני לפי מתווה קלינטון מהווה סכנה קיומית גדולה אף יותר לריבונות היהודית. ככלות הכל, למרות התפנית המסוימת שבישר מבצע "חומת מגן" בחודשים מרס־מאי 2002, קולות ספק־הקיום מוסיפים להדהד בשיח הציבורי בישראל.31 קול אחד כזה, קולו של הסופר דוד גרוסמן, העניק לא מכבר ביטוי מזוקק לדיוקנו העכשווי של ספק־הקיום היהודי־ישראלי:
הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שהתערער אצלי הביטחון בקיומה של ישראל. הספק הזה תמיד היה קיים. אני חושב שכל אדם שחי פה, חי במקביל גם את האלטרנטיבה שאולי ישראל לא תהיה. זה הסיוט שלנו. אבל במהלך השנים עיצבנו את הסיוט הזה והדבקנו אותו וטייחנו אותו. ומה שקרה פה בשנתיים האחרונות עם ההתערערות הגדולה הזו של מושגים וערכים ותפישות עולם, הוא שפתאום האפשרות שישראל לא תהיה היא מוחשית. זו כבר לא איזו הזיה. לא ביעות לילה. יש אפשרות שהיה פה אקספרימנט גדול, הרואי, והוא לא יהיה. אותי הדבר הזה מפחיד מאוד.32
אי־הוודאות שמביע הסופר אינה נוגעת להמשך קיומו של העם היהודי ככלל, אלא רק לדפוס־קיומו הריבוני. במובן הזה, דבריו משקפים את התמורה שחלה בתפיסה הציונית ביחס לשאלת ההישרדות. אם בראשית הטענה הציונות כי היא מציעה מזור כולל לקיום היהודי המודרני, וכי ללא ריבונות לא תהא לעם תקומה, הרי שלנוכח שגשוגה של יהדות התפוצות במחצית השנייה של המאה העשרים הומרה עמדה זו בגישה שהדגישה את הישרדותם הפיזית של יהודי הארץ לבדם. כך, למשל, קבע בן־גוריון לנוכח עסקת הנשק הצ'כית כי "בעיית הביטחון פירושה בעיית קיומנו. קיום פיזי פשוטו כמשמעו".33 ואחריו החרו החזיקו כל מנהיגי ישראל, מגובים בשורה ארוכה של סקרי דעת קהל, המלמדים כי אמירות אלו ורבות אחרות דוגמתן זוכות לתמיכת חלק הארי של הציבור היהודי־ישראלי.החשש לקיומה של המדינה שכך מעט בשנים האחרונות שלפני פרוץ האינתיפאדה, אולם התפרצותו המחודשת של העימות הפיחה חיים מחודשים בתפיסה הרואה בריבונות ערובה לעצם הקיום הפיזי של היהודים בארץ.34 יתר על כן, התגברות האנטישמיות, בצד המשך מגמת ההתבוללות בתפוצות, עשויים להשיב על מכונה אפילו את העמדה הציונית ה"קלאסית", שלא ראתה תוחלת ליהודים מחוץ לארץ ישראל.35
ומה באשר לצדו השני של מטבע ספק־הקיום? האם יש עוד ממש בטענה העולה מבין השורות שכתב ראבידוביץ בשנת הקמת המדינה, ובצד אי־הוודאות ביחס להישרדות נותרה בעינה הוודאות ביחס לזהות? דומה שבעניין זה מילאה השואה תפקיד מכריע. השמדתם של מיליוני יהודים בעת שהעולם עמד מנגד העצימה אמנם מאוד את החרדה מפני כיליונו הפיזי של העם, אך בכך לא היה משום שינוי תודעתי מהותי; חרדה זו הייתה תופעה רווחת גם קודם לכן, ועמדה כאמור בשורש לידתן של התנועות היהודיות המודרניות בראשית המאה העשרים.36 מנגד, השפעת השואה על ודאותה של הזהות הייתה מהפכנית כמעט. אם בעקבות השואה הכירו אומות העולם בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כישות פוליטית, הרי שבעיני שרידי העם היא נתפסה כהוכחה לשלילת זכות ההגדרה העצמית שלהם כפרטים, לכך שבעיני ה"גויים" יהודי לעד יישאר יהודי, גם אם ימיר את דתו ויתכחש למוצאו. בניגוד מאלף לאפריקנרים ולקנדים־צרפתים, רוב בניו ומניינו של העם היהודי במחצית השנייה של המאה לא ראו עצמם כמי שנתונה בידם בחירה חופשית לזהות קולקטיבית חלופית.נוסף על כך, עצם קיומה של הריבונות היהודית בארץ ישראל תרם לשימורה של התודעה האתנית ולתפיסת היהודים כעם נפרד, בעל מולדת ושורשים היסטוריים. הקשר בין ההווה לעבר נותר מתוח כשהיה, אולם ככלל לא לווה בתחושה עמוקה של בושה בעבר וברצון להתנער ממנו. אותו עבר עמד במוקדם של פולמוסים עזים, אבל אחדות הזהות נשמרה.
אך לא לעולם חוסן. בדור האחרון התפוגגה והלכה השפעתו המשמרת של זיכרון השואה על הזהות היהודית האתנית. זהות זו אינה נתפסת עוד כגזירת גורל. הגם שהדברים אמורים בעיקר ביחס ליהודי התפוצות, התפתחויות חשובות בעשור האחרון, ובשנים האחרונות בפרט, עשויות להעיד כי שחיקה בוודאות הזהות עשויה להיות גם מנת חלקם של היהודים הישראלים.תהליך זה משתקף נאמנה בשיח הציבורי. בשעה שתחילתה של אינתיפאדת אל־אקצה עוררה מחדש ספקות בנוגע לשאלת ההישרדות הקולקטיבית, עמד המשכה בסימן משבר מחריף של זהות. משבר זה עלול להפוך לשבר של ממש, ואין זה הבדל סמנטי גרידא: בשעה שמשבר מגלם חילוקי דעות ביחס למהות הזהות ולתכניה, אך אינו מאיים בהכרח על ההסכמה הגרעינית סביב קיומו של בסיס משותף לכל חלקי העם, השבר טומן בחובו אפשרות של התנתקות. האזהרה הנפוצה מפני פריצתה של "מלחמת אחים", למשל, מבטאת לרוב איום על ההישרדות, אך אין בה כדי להצביע על שבר בממד הזהות: הנִצים הם עדיין בחזקת "אחים", בנים לאותה "משפחה מורחבת". דבריו הבאים של הרב יואל בן־נון, חודשים ספורים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, הינם אך דוגמה אחת לכך:
ואני רואה שחור בעיניים. אני רואה אדום בעיניים. אני רואה מלחמת אחים… אנחנו בקושי שרדנו את האיום של המחתרת היהודית ואת הטבח במערת המכפלה ואת הרצח של ראש הממשלה רבין. בכמה ניסיונות עוד אפשר להעמיד את חישוקי החברה הישראלית? הלוא אנחנו לא יודעים מתי העסק יתחיל להתפורר…37
"שנת ההתנתקות" הייתה עתירת ביטויים דומים. בישיבת הכנסת שנערכה ביום 27 באוקטובר, 2004 לציון יום השנה לרצח רבין, קבע ראש הממשלה אריאל שרון כי הסרבנות מהווה "איום קיומי על המדינה". שבוע לפני כן הגדיר אותה שר האוצר בנימין נתניהו כ"סרטן… [ה]עשוי לסכן את קיום המדינה", והרמטכ"ל משה יעלון סימנה כ"סכנה לציונות". קצין בכיר אחר טען: "אנחנו על סף התהום… כשזרם מרכזי בחברה קורא לסירוב - יש כאן סכנה מהותית לצה"ל - אפילו לעצם קיום המדינה".38 בדברים הללו עדיין ניכרת השאיפה לשמור על שלמותה הבסיסית של הקהילה, או לפחות לשמר את עצם תפיסתה כקהילה, כאחדות אחת.
אך בימי ההתנתקות הושמעו גם קולות אחרים שהביעו רחשי לב שונים, כמעט חסרי תקדים. לכאורה, כבר היו דברים מעולם, ואף לא כל כך מזמן. היטב זכורות סיסמת הניצחון של נתניהו בבחירות 1996 ("נתניהו טוב ליהודים"), ההסבר שהציע שמעון פרס למפלתו (הפסדם של הישראלים ליהודים) ולחישת המנצח באוזנו של הרב כדורי שנים ספורות לאחר מכן ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים"). ועם זאת, כפי שמרמזת האמירה האחרונה, תחושת השותפות היסודית, ההשתייכות לאותו קיבוץ אנושי, לא התפוררה:"השמאל" אולי "שכח" אך לא פסק להיות יהודי. הצהרות אלו מסמנות אפוא משבר ולא שבר, התרחקות שעודנה מאפשרת סוג של הסכמה ואולי אף איחוי קרעים. מנגד, הפולמוס הלוהט בעניין תכנית ההתנתקות הוליד אולי התפתחות חדשה, מטרידה הרבה יותר: התהוותו של שבר־זהות. הביטוי הפומבי המובהק ביותר לכך היה סיסמת המאבק של מתנגדי תכנית ההתנתקות: "יהודי לא מגרש יהודי", שממנה ניתן היה להסיק, במשתמע, שכל מי שישתתף בהוצאה לפועל של ההתנתקות הוא כופר בעיקר, ולפיכך מוציא עצמו מתוך הכלל היהודי. מפיה של קבוצת ניצולי שואה בקרב מתיישבי גוש קטיף בקעה הקריאה שלפיה "פינוי גוש קטיף הוא כמו השואה", ובין תומכיהם ניתן היה למצוא גם כאלה שלא היססו לטעון כי "תכנית ההתנתקות אינה אלא גירוש אלים של נציגיהם המובהקים של היהודים, גירוש המתבצע בידי הישראלים".39
