הדפסה
גרסת PDFבמובנים רבים, הקהילה הקנדית־צרפתית היא "עם הולך ונעלם", ואולי אי־אפשר לדבר עליה עוד כעל "עם קטן", במובן שאליו התכוון קונדרה, שכן את מקום ספק־הקיום תפסה הוודאות השלילית, אך כאן - בניגוד למקרה של האפריקנרים - לא ביחס לסיכויי ההישרדות הפיזית אלא באשר לאפשרות שימור הזהות. בתנאים הפוליטיים והתרבותיים השוררים כיום בקנדה נקלעו בני־הקהילה למלכוד נורמטיבי ולפרדוקס קיומי: את זהותם האתנית יוכלו לשמר רק כקבוצת מיעוט בעלת זכויות פוליטיות (בדומה לשבטים הילידים), אך כדי להגיע לריבונות, כדי להשיג עצמאות למחוז קוויבק, עליהם לדרוש גם את זכות ההגדרה העצמית, וזו ניתנה עד היום לאומות ולא לקבוצות אזרחיות, הנהנות ממילא משוויון מלא ומאוטונומיה מורחבת. בסביבה הערכית־פוליטית שבה מתקיימת הקהילה, הולידה "המהפכה השקטה" תחושת בושה גוברת ביחס לעבר האתני־דתי והכרה בכך ששימור הזהות האתנית הנבדלת משמעו ויתור על חלום העצמאות המדינית. וכך, גם מבלי שיישקף לקיומה איום פיזי־צבאי, מצאה עצמה הקהילה האתנית של הקנדים־צרפתים נטולת עוגנים ערכיים הכרחיים, ואם לא תתרחש תפנית של ממש בעתיד הקרוב, היא צפויה להיעלם.
ד
האם צפוי גורל דומה לקהילה אתנית אחרת, זו היהודית? לפני שנידרש לשאלה, עלינו לענות תחילה על קושיה אחרת: האם העם היהודי, בתור "עם קטן" טיפוסי, מוטרד יותר מן הדאגה להישרדותו או מהחשש לשימור זהותו? נראה כי התשובה נחרצת למדיי: ספק־הקיום של העם היהודי ככלל, וגלגולו המודרני, הציוני והארצישראלי בפרט, עומד בעיקר בסימן אי־ודאות ביחס לאפשרות הישרדותו הפיזית־פוליטית.15 יפה ניסח זאת הסופר והוגה הדעות שמעון ראבידוביץ בשנת לידתה של מדינת היהודים:
צא וראה: אין לך כמעט דור בדורות תפוצותינו שלא ראה עצמו והוא אחרון, קץ־ישראל, טבעת־סיום בשלשלתה של האומה. לבו של כל דור היה נתון באותה צבת של קץ־שלא־בקצו. בהקיץ ובחלום ראה את שבט האחרית שלוח אליו, פי תהום־הקץ הפעור לבלעו. בנה והרס, קם ונפל, עקר והניח וחזר ועקר, וכולו פחד: בו יקיץ הקץ לישראל, הוא שנגזר עליו לשמש "סוף כל הדורות"…16
אף שאין הדברים מפורשים הם עולים היטב מבין השיטין: הגם שכמעט כל דור "ראה עצמו והוא אחרון", לא פקדו אותו ספקות באשר להיותו חוליה ב"שלשלתה של האומה". הווי אומר: אף שהתייסר באי־ביטחון לגבי תוחלת קיומו, היה כל דור סמוך ובטוח בחיבורו אל עברו של עמו. ואולם, העניין בקביעתו של ראבידוביץ אינו מסתכם בכך. המשך דבריו נשמעים כהד לסיפא של משל אוקטאביה, לטענתו של קאלווינו כי דווקא מודעותם של תושבי העיר לתהום הפרוסה תחת רגליהם היא שהופכת את חייהם ל"בטוחים יותר":
עתים דומה עליי כאילו אותה תחושת־אחרית תחושת־מגן הייתה מעיקרה, תחושה שניתקה לרעיון והייתה לאחד מרעיונות היסוד ששימשו בחינת מחסה לעם, עידוד לניצחונו על הכליה מראשית קיומו בימי נדודיו ומלכותו, שלא מילאה את לבו הרגשת ביטחון־של־קיום. הרבה ישראל להגות בכליונו, לשוות מיד את אחריתו נגדו - ואותם הגייה ושיווי־אחרית הם הם שסייעו לו להתגבר על האחרית, לעמוד בפניה כל שעת משבר וכליה, כשזו ארבה לו אריבת־ממש; וכך היה עם־אחרית לעם־ראשית, ואחרית לו אין קץ לה…17
יש היגיון רב בדבריהם של ראבידוביץ וקאלווינו, כמו גם בקביעתו של יצחק טבנקין, שאמר בשנת 1938: "האם נוצר משהו בלי ראיית המחשכים, בלי ראיית התהום שאל תוכה מידרדרת כנסת ישראל? ראייה זו היא שהייתה לנו מקור של כוח".18 האין קיומו של העם היהודי חרף כל תלאותיו וחרף כל ספקותיו עדות ניצחת לכך שלמרות (ואכן - אולי דווקא בגלל) שסבר שהנה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", בכל זאת הצליח לשרוד? אפשר שהדבר דומה לשלט "זהירות! דרך מסוכנת!" המוצב בראשיתו של כביש עתיר מהמורות ושיבושים, והופך אותו אגב כך לבטוח יותר, אולי אף יותר מכבישים אחרים, סלולים לעילא אך נטולי התרעות דומות.
דא עקא שתאונות רבות, מהן קטלניות, מתחוללות גם בדרכים שבהן מוצבים שלטי אזהרה. כפי שלימדונו תולדותיהם של עמים קטנים אחרים, דוגמת האפריקנרים והקנדים־צרפתים, תודעת הסכנה ותחושת אי־הוודאות כשלעצמן אינן ערובה להמשכיות הקיום הקיבוצי. "עם קטן" שלא יצליח לנווט בינות לספק ההישרדות וספק הזהות, שלא יצליח לאשרר נורמטיבית לפחות אחד מבין השניים, מסתכן לא רק בחיים על פי תהום אלא בנפילה למעמקיה.
ראוי אפוא לבחון את הזיקה בין ספק־הקיום ובין חוסנו של הקיום (היהודי בכלל, והישראלי בפרט) במבט ביקורתי, שאינו רואה בהמשכיות העבר עדות חותכת לעתיד לבוא. בפרט אמורים הדברים לנוכח התפנית שבישר העידן המודרני. אכן, משך אלפים בשנים שימשה הדת עוגן מרכזי להתמדת הזהות היהודית ומקור של נחמה לנוכח הסכנות הקיומיות שנשקפו לעם בתפוצותיו. "בכפר שלנו הקטן, אנאטבקה, אפשר לומר שכל אחד הוא כנר על הגג", מספר לנו טוביה, "זה לא קל. ודאי תשאלו, מדוע אנחנו נשארים כאן אם זה כל כך מסוכן? אנו נשארים כי אנאטבקה הוא ביתנו… בכוח המסורת הצלחנו לשמור על שיווי המשקל במשך שנים כה רבות… בכוח המסורת כל אחד יודע מיהו ומה אלוהים מצפה ממנו לעשות".19
העידן המודרני שינה כל זאת. תהליכי החילון של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים החלישו את מעמדה של המטפיזיקה היהודית. מסורת, אמונה והלכה לא סיפקו עוד את צורכי הזהות של חלק הארי בעם היהודי. התגובה לא איחרה לבוא, אך גם לא הייתה אחידה. כשני מיליון יהודים במרכז אירופה ובמערבה (ואלה מהם שהיגרו מעבר לים) העדיפו להפגין נאמנות פטריוטית למדינות שהעניקו להם אזרחות על ידי התנערות מהיסוד האתני של זהותם. מנגד, במזרח אירופה זכתה הזהות האתנית במשנה חשיבות, ובמסגרת תהליכי החילון אושררה פוליטית הן באמצעות פניה ללאומיות, בנוסח אוטונומיסטי או ציוני, והן באמצעות התגייסות לטובת אידיאולוגיות חובקות עולם, דוגמת זו של הבונד.20 כאלה כן אלה נדרשו מערכי הזהות החדשים לעמוד במבחן העליון של צו ההישרדות: להציע לא רק עבר בטוח אלא גם עתיד מבטיח. אף לא אחת מהן עמדה במבחן. כל דפוסי הקיום היהודיים המודרניים, שביקשו לתת בידי הקהילה מעבר בטוח מגדת הספק אל גדת הוודאות, התברר שאינם אלא גשרי חבלים נתונים על פי תהום, גרסה אקטואלית למשל אוקטאביה.
המקרה של גשר החבלים הציוני הִנו מאלף במיוחד. למרות המאמץ המתמשך להסיר מעל הקיום היהודי־ישראלי את נטל ספק־הקיום, לא היה בכל סימני־הקריאה שהוצעו אלא כדי לאשר את סימן השאלה האחד הגדול. "הקשו נא לאיכר צרפתי קושיות על כך האם צרפת היא ארצו…", טען ברוב חרון זאב ז'בוטינסקי, "הרי אלו הן אקסיומות, לא 'בעיות'. רק נכי הרוח הללו, בעלי הפסיכיקה הגלותית עשו אותן ל'בעיות' שיש לחקור אותן ול'הוכיחן'".21
כמעט שבעים שנים לאחר מכן, מן העבר השני של הקשת הפוליטית, בוקעים דברי תסכול וכמיהה דומים מפיו של יוסי ביילין, הקורא "לעבות את הקרח… [ה]דק מאוד", שעליו ניצבת ישראל, "עד שיהיה עבה דיו כדי שאפשר יהיה ללכת עליו כמו על רצפה".22 ראוי לשים לב להבדלי הדגשים: בשעה שז'בוטינסקי מלין על הספקות הפנימיים התוקפים את העם ביחס לזכותו על ארצו, מצביע ביילין על הבקיעים בהכרה החיצונית בזכות זו. ועם זאת, בין דברי השניים מחבר קו אחד, מורכב ופתלתל, של ספק־קיום. אף שטרם נחקר לעומקו, ספק־הקיום עיצב, בין בגלוי ובין באורח נסתר, חלק ניכר מיסודות ההכרה וההוויה הישראלית במאה השנים האחרונות.23 מרגע שנבט הרעיון הציוני ועד ימינו אנו, לא פסקו בוני המפעל ומתנגדיו לתהות, אם יש בכוחם להותירו על מכונו לאורך ימים, לזמן שדי בו לאפשר לקיום היהודי הריבוני בארץ ישראל להתייצב די הצורך עד שיהא מובן מאליו. צרפת של ז'בוטינסקי והרצפה המוצקה של ביילין נותרו בגדר משאלת לב. מרבית יהודי ארץ ישראל עודם תופסים עצמם, ונתפסים בידי סביבתם, כמהלכים על פי תהום.24
ספק־הקיום היהודי־ישראלי מושפע משלל גורמים, ובעיקר מן האיומים המוחשיים על שלומו של העם בכלל ועל ריבונותו בארץ ישראל בפרט - האיום הצבאי־פיזי, שעמו מתמודדת ישראל במרחב האזורי שלה; סכנות בשדות התרבותי־חברתי והכלכלי־אקולוגי, הנשקפות בעיקר מן המרחב הפנימי; והסכנה הפוליטית־מדינית, שמקורה בזירה הבינלאומית.25 החברה היהודית־ישראלית רחוקה כמובן מהסכמה ביחס למהות האיומים וחומרתם. כך, למשל, בשלושה טורים שפורסמו ביום אחד בעיתון הארץ, הציעו שלושה כותבים שונים שלוש גרסאות לגבי האיום האמיתי על קיומה של ישראל. יואל מרקוס תיאר את "נורמות החוק הירודות" כ"סכנה קיומית בתוך הבית"; דוד לנדאו השווה את שתיקת יהדות התפוצות בעת הזאת לדרכם של יהודי הגולה טרם חורבן בית שני, והאשימם בפגיעה ב"סיכויי הישרדותה" של המדינה היהודית; ואילו המדען אליה ליבוביץ קבע כי הפגיעה בעצמאותן של "אוניברסיטאות המחקר בישראל" מקעקעת את "היסוד החיוני ביותר לשרידותנו כמדינה יהודית במזרח התיכון".26 וזהו אך קצה הקרחון.
