הדפסה
גרסת PDFספק־קיום עלול אפוא להפוך לנבואה המגשימה את עצמה. הוא עלול לגרום לקהילות להתבונן בהווה ולראות בו אותות לנתק מן העבר או לחנק העתיד. ספק־קיום ביחס להישרדות ניכר בעיקר בעלייה במפלס תפיסת האיומים הקיומיים ובהתעצמות תחושת חוסר האונים בהתמודדות. ספק־קיום ביחס לזהות מתבטא בעיקר בשבירת תודעת הרצף ההיסטורי ובסדיקת תחושת השותפות הקיבוצית. הדורות נעשים מנוכרים זה לזה; העם אינו מזהה עצמו במורשת אבותיו. חלקים מבני־הקהילה יחדלו לראות את עצמם כחלק מן העםשעמו הזדהו ושעמו זוהו, ולחלופין יפנו אצבע מאשימה לעבר חלקים אחרים מן הקהילה ויציגו אותם כמי ששברו את השורה, ולכן הוציאו עצמם מכללה. תחושות אלו מלוּות לעתים מזומנות ברגש של בושה, בושה בהווה בהשוואה לעבר או להפך.8 כאשר ספק־הקיום מערער את יסוד הזהות, הוא מאיים בראש ובראשונה על ההגדרה העצמית של הפרט, על תפיסת ההשתייכות שלו לקיבוץ האתני עתיק היומין.9 וכאשר הוא מציב סימן שאלה מעל אפשרות הישרדותה של הקהילה, הוא מאיים על ההגדרה העצמית הקולקטיבית, על יכולתו של העם למצוא את מקומו הפיזי־פוליטי בעולם.
ג
ככלל, מבחינה היסטורית, ספק־קיום אתנו־לאומי אינו תופעה רווחת. מעטים העמים שהיו אחוזים ספק־קיום לאורך תקופה ממושכת, ומעטות עוד יותר הן הקהילות שצלחו ספקות אלו אל תוך שלהי העידן המודרני. ועם זאת, העם היהודי אינו דוגמה בודדת לתופעה זאת. עמים אחרים, "קטנים" כדברי קונדרה, פסעו באותו נתיב, ואפשר - אולי אף חיוני – ללמוד מניסיונם. באזורנו לבד ניתן להזכיר בהקשר זה את הארמנים והמארונים כשתי קהילות אתניות, שלהן אפיונים דומים. ואולם, אפשר שהדוגמאות המאלפות ביותר לספק־קיום אתנו־לאומי התוקף "עם קטן", אפילו כאשר אין הוא נתון לאיום הכחדה מובהק, מצויות דווקא מעבר לים, במקרים של האפריקנרים בדרום אפריקה והקנדים־צרפתים במחוז קוויבק שבקנדה.
בדומה ליהודים היושבים בארץ ישראל, גם לשתי הקהילות האתניות שנבחן להלן היסטוריה של הגירה והתיישבות. ואולם, בשעה שהעם היהודי מתהדר במורשת בת אלפי שנים, זהותם האתנית הייחודית של האפריקנרים והקנדים־צרפתים התהוותה בהדרגה בזמן המודרני. למעלה ממאתיים שנים לפני ראשית העלייה הציונית לארץ ישראל היגרו האבות המייסדים של הקהילות הללו מאירופה והתיישבו ב"עולם החדש" - אלה בכף־התקווה הטובה שבדרומה של אפריקה, ואלה בחוף המזרחי של צפון יבשת אמריקה. באותן יבשות חדשות לשו, עיצבו וייצבו זהות מובחנת, בשפה, במנהגים, אך גם במורשת, בדגל ובהמנון. בכל שלושת המקרים פיתחו בני־הקהילות תודעה אתנו־לאומית מודרנית, תוך התמודדות מתמשכת עם אוכלוסייה ילידית והתייצבות מול נוכחות בריטית דומיננטית (צבאית וכלכלית כאחד). שלוש הקהילות התמרדו בסופו של דבר ובאופנים שונים כנגד השלטון הבריטי, וזכו לכישלונות צורבים ואלימים בצד הצלחות שנחרטו - אלה גם אלה - בדפי הזיכרון שלהן. כולן חתרו, בשלב זה או אחר, לזכות בעצמאות פוליטית בנחלתן.בשנת 1948 הצליחו היהודים והאפריקנרים לכונן שלטון ריבוני משלהם, שהראשונים עדיין שומרים עליו והאחרונים איבדו אותו לפני למעלה מעשור. הקנדים־צרפתים בקוויבק, לעומתם, כשלו בשני ניסיונות לעגן את שאיפת העצמאות שלהם במשאלי עם, שהאחרון שבהם נערך בשנת 1995. ואולם, מעבר לקווי הזהות הללו, בין הקהילות המדוברות שורר דמיון בנקודה אחת נוספת, שיש לה חשיבות מכרעת: ספק־הקיום האתנו־לאומי.
השוואת המקרה היהודי־ישראלי לזה האפריקנרי היא בלא ספק השוואה טעונה במיוחד, ולא אחת נוצלה למטרות פוליטיות. למרבה הצער, המשוואה המופרכת ציונות=אפרטהייד, שהפכה לדגל בידי מתנגדי המדינה היהודית, לא אפשרה למרבית הישראלים לראות נכוחה את סיפורם של האפריקנרים, על השונה והדומה בו לסיפור היהודי־ישראלי, כדי להפיק ממנו לקח לעבר, להווה ולעתיד לבוא.10
ספק־הקיום האפריקנרי התמקד כמעט מראשיתו בדאגה להישרדות יותר מאשר בחרדה לשימור הזהות.טיפוחו של מיתוס קדמוניוּת, לכידות קשרי דם, ההתמודדות מול עוינותם של הלא־לבנים והמתיישבים האנגלים באזור, כמו גם התהוותה של שפה חדשה, אפריקנס, העניקו לאפריקנרים, לקראת סוף המאה התשע־עשרה, תחושה ברורה של היותם בנים ל"משפחה מורחבת". הם תפסו עצמם כשונים במובהק מסביבתם: בניגוד לאפריקנים, הם היו לבנים, אירופים, נושאי בשורת הציביליזציה המערבית; בניגוד לאנגלים, הם לא היו זרים אלא ילידים, בנים אמיתיים ליבשת החדשה.שמם אמנם השתנה, בהדרגה, מ"בורים" ל"אפריקנרים", אך הקהילה שאליה השתייכו שמרה בלא קושי רב על ייחודה.
אך בעוד שזהותם החדשה של האפריקנרים שמרה על יציבות יחסית, הרי שמעמסת ההישרדות הפיזית־פוליטית הייתה עבורם כבדה, לעתים כבדה מנשוא. בזיכרון הקיבוצי של קהילה זאת נחקק האתוס של "המסע הגדול", הגירתם של כ־12 אלפי אפריקנרים על עבדיהם וצאנם צפונית מזרחית אל מעבר לנהר האוראנג' במהלך שנות השלושים והארבעים של המאה התשע־עשרה, הרחק מהישג ידו של השלטון הבריטי וממדיניות ביטול העבדות שעליה הכריז. לאתוס "המסע הגדול" פנים כפולות: כנגד הלבנים האנגלים הוא משקף את חתירתה של הקהילה לחופש ולעצמאות פוליטיים; מול הלא־לבנים הוא מייצג התמודדות אמיצה של מעטים מול רבים המבקשים להשמידם. במורשת הלאומית של האפריקנרים, אין סמל מובהק יותר לעמידת גבורה מאשר ה"לַאגֶר", שיטת ההתבצרות של משתתפי "המסע הגדול", שהציבו את כרכרותיהם במעגל לחניית לילה, כאשר נשקם מופנה כלפי חוץ, בעוד שהנשים והטף התרכזו בתוך המעגל. בסופו של "המסע הגדול" הצליחו האפריקנרים לכונן לראשונה ריבונות מדינית והקימו שתי רפובליקות עצמאיות, כשה"לאגר" הופך לדימוי עיקרי של רוח הקרב שלהם אל מול איום קיומי.11
ספק־הקיום של האפריקנרים ביחס להישרדותם כעם וכאומה לא התפוגג עם בואה של המאה העשרים. נהפוך הוא. ראשית המאה עמדה בסימן "מלחמת הבורים" השנייה, שבה החריפו האנגלים את מאמציהם להכנעת האפריקנרים תוך שימוש בטקטיקה של "אדמה חרוכה" כלפי רכוש ואדם. עשרות אלפי אפריקנרים נשבו, וכ־120 אלף, כרבע מכלל בני־הקהילה, הושמו עד סוף המלחמה (1902) במחנות ריכוז, מונח שעתיד לשמש כשלושה עשורים מאוחר יותר גם ביבשת הישנה. במחנות האלה מצאו את מותם קרוב לעשרים ושבעה אלף אפריקנרים, רבים מהם ילדים מתחת לגיל שש־עשרה. בדורות הבאים המשיכו האפריקנרים לנצור בזיכרונם הקיבוצי את מוראותיה של המלחמה, המבטאת עבורם שותפות של גורל, אך בה בעת גם חוויה של אי־ביטחון מתמיד ביחס לעתיד.
מלחמת הבורים השנייה סתמה את הגולל על המאבק האלים בין שתי הקהילות הלבנות בדרום אפריקה. האפריקנרים, שמעולם לא איבדו את יתרונם הדמוגרפי לעומת האוכלוסייה האנגלית, הצליחו בהדרגה לנצל את יתרונם האלקטורלי (שנשמר הודות למניעת זכות ההצבעה מן הלא־לבנים) לצבירת עוצמה פוליטית. לאחר שתי מלחמות העולם, ובעקבות העלייה במפלס הטינה החברתית־כלכלית כלפי האנגלים, הצליחה המפלגה הלאומית לכבוש בשנת 1948 את השלטון במדינה. "היום שבה לידינו דרום אפריקה…" הצהיר באותה שנה ראש המפלגה, דניאל מאלאן, "בעזרת האל תישאר כך לתמיד".12
אבל האופטימיות של מאלאן לא שיקפה את הלוך הרוחות האמיתי בקרב מצביעיו. בדווחו על הפגישות שקיים עם לבנים דרום אפריקנים באמצע שנות השמונים מציין האנתרופולוג וינסנט קרפנזנו ש"הנקודה החשובה היא שלמעלה ממאה שנים מאמינים הלבנים בדרום אפריקה כי ימיהם ספורים". הוא מתאר את האפריקנרים כקהילה החיה ב"זמן המתנה", שבו "ההווה משני לעומת העתיד. הוא טעון בציפייה ומלא במתח. כמו פעולה מושהית, מתמשכת… בהמתנה למשהו, כל דבר, שיקרה.מושא ההמתנה, כמו מושא החרדה, אינו נתון. הוא עשוי להיות סמוי, מודחק, נסתר מן ההכרה או פשוט לא ידוע. המתנה שכזו היא נוראה…".13
ואמנם, זמן ההמתנה הגיע לקצו לאחר שנים ספורות, וליתר דיוק בשנת 1994, עם עריכת הבחירות הכלליות הראשונות שבהן הותר ללא־לבנים ליטול חלק. שלטון המיעוט של האפריקנרים קרס, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית, אלא גם מבחינה נורמטיבית. האפריקנרים, ראוי להדגיש, לא רצו לשלוט בזכות הכוח אלא בכוח הזכות. בעיניו של קורא ליברל ממוצע, הדברים עשויים להיראות תלושים לגמרי מקרקע המציאות, אך העיקר כאן הוא תפיסת הקהילה את עצמה. בעיני רובם המכריע של האפריקנרים נתפס האפרטהייד ("הפרדה" באפריקנס) לא כצורה של גזענות, דיכוי והדרה, אלא כמחויבות אתית לאידיאל נשגב. על פי הגישה שרווחה בקרבם לאורך תקופה ארוכה, ההשתייכות הגזעית הִנה חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם, ו"הפרדה" חברתית הנאמנה לקווי חלוקה אלו עולה בקנה אחד עם רצון האל. שנות השבעים בישרו תפנית בגישה זו, הן בשל חלחולן של נורמות בינלאומיות, והן בשל אבדן תחושת הצדק הפנימי בקרב בני־הקהילה. המשורר האפריקנרי ון־ויק לוו נשא אז בגאון את דגל ה"הישרדות בצדק", וקונן על שחיקתה. האידיאלים הישנים שהעניקו תוקף לאפליה הגזעית איבדו את הרלוונטיות שלהם בעיני בני הדור הצעיר. השינויים שחלו במאזן הדמוגרפי נתנו את אותותיהם, ותחת הלחץ הכלכלי של עירוב האוכלוסיות הפכה כל משנת האפרטהייד לריקה מתוכן. המאמץ להכיל את "הצבעונים" (כלומר בני־התערובת) בפרלמנט משלהם, להדגיש את הכדאיות הערכית והכלכלית הצומחת ללא־לבנים מהמשך שלטון האפריקנרים, הניסיונות לתיאום עם הקהילה האנגלית, והרצון להיתלות בערך שימור התרבות והשפה - כל אלה התמוטטו לנוכח המציאות. לקראת סוף העשור התחלף ספק־הקיום האפריקנרי בתחושה של ודאות שלילית לגבי קצה הבלתי נמנע של הריבונות האתנית.
מפלגת 'הקונגרס הלאומי האפריקני' בהנהגתו של נלסון מנדלה, שעלתה לשלטון בשנת 1994, בחרה לנקוט מדיניות של פיוס כלפי המיעוט הלבן ששלט במדינה עד אותו זמן. למן היווסדה נמנעה מפלגת הקונגרס מזיהוי בני מיעוט זה כקולוניאליסטים כובשים ועושקים; תחת זאת התייחסה אליהם כבני־המקום בעלי זכויות מלאות, והתמידה בקריאה ליצירת פטריוטיזם אזרחי דרום אפריקני רב־גזעי. הודות לגישה זו הבשילה, עם הזמן, הכרתם של האפריקנרים בכך שגם בהעדר ריבונות יצליחו לא רק לשרוד פיזית אלא גם לזכות בביטוי פוליטי הולם. אך אליה וקוץ בה: המקרה האפריקנרי מלמדנו כי שוויון זכויות עשוי אולי לספק ערובה להישרדות פיזית, אך אין בו די כדי להבטיח שימורה של זהות, שבלעדיה כל קיום קיבוצי הוא ריק מתוכן. בעשור שחלף מאז ביטול משטר האפרטהייד, מתקשים האפריקנרים יותר ויותר להתמיד באחיזתם בזהותם הישנה. ספק־הקיום האפריקנרי, כך התברר, לא שימש ערובה כנגד שקיעתה של קהילה, שבצד העוולות הנוראות שחוללה הצליחה גם במשך מאות שנים לפתח ארץ רחוקה ולהפכה למתקדמת שבמדינות היבשת; קוצר רואי ואזלת יד חברו כדי להפכה מניסוי מרתק ביצירת אומה אירופית באפריקה לקהילה מצטמקת והולכת, שרבים מבניה ובנותיה מעדיפים לעזבה לטובת ארצות אחרות ותרבויות אחרות.
במרחק אלפי קילומטרים, ב"יבשת חדשה" אחרת, צמח "עם קטן" דומה אך שונה - קהילת הקנדים־צרפתים, צאצאי המהגרים הצרפתים שהתיישבו במזרח קנדה החל מראשית המאה השש־עשרה ועד לאמצע המאה השמונה־עשרה, כאשר צפון אמריקה כבר הייתה ברובה חלק מן האימפריה הבריטית.14 למרות (ואולי בגלל) הניתוק מארץ־האם וכתוצאה מן הקשר הטעון עם "האחר" האנגלי, גיבשה קהילה זו עד למחצית המאה התשע־עשרה זהות אתנית מובחנת. בניה של הקהילה פיתחו תודעת שארות בעלת ממד תרבותי־דתי, וראו עצמם כבני עם נפרד וייחודי. פרקים ארוכים בתולדותיה של קהילה זו עומדים בסימנו של ספק־קיום: לנוכח גלי ההגירה, שהפכו אותם למיעוט בקרב תושבי הארץ, וההדרה הפוליטית, הכלכלית והמשפטית שחוו בשלטון הבריטים, ראו עצמם הקנדים־צרפתים כקבוצה שעצם הישרדותה הקולקטיבית, המשך קיומה כעם נפרד, מוטלת בספק. יותר מכל התאפיינה האידיאולוגיה המכוננת שלהם במקום המרכזי שתפס בה אתוס ההישרדות.
את המענה העיקרי לצו ההישרדות ביקשו הקנדים־צרפתים לטעת בלבם דרך האמונה הקתולית ובשורת שליחותם כבני עם נבחר בשדות "העולם החדש". ואולם מאמציהם של ראשי הקהילה, רובם ככולם אנשי כמורה ודת, לגונן על צאן מרעיתם מפני המודרניזציה, נשחקו אט־אט עד דק. תהליכי תיעוש ועיור מוגברים הובילו במחצית הראשונה של המאה העשרים למגמה של חילון מואץ, שהבשילה בראשית המחצית השנייה של המאה. את מקומה של המטפיזיקה הקתולית תפסה הפוליטיקה של הלאומיות החילונית; את מקומה של הכנסייה כמוקד הפעילות הרוחנית של הקהילה תפסו רשויות המדינה. תחת דגלה של "המהפכה השקטה" הפכו מוסדות מחוז קוויבק למנוף העיקרי במאמץ להבטיח את הישרדות הקהילה. אלא שדבר נוסף השתנה: זהותם של הקנדים־צרפתים. היסוד האתני, ששימש כציר להבניית זהותם של בני־הקהילה, דעך בהדרגה ובשנות התשעים אף הפך מוקצה מחמת מיאוס. הנאמנות האתנו־לאומית הוחלפה בהדרגה בפטריוטיזם אזרחי הנושא עיניו אל "מדינת" קוויבק. שמה של הקהילה שונה בהתאם: מקנדים־צרפתים ל"קוויבקים". ראוי להדגיש: אין מדובר בשינויי מדרג, בהפיכת מרכיב זהות אחד לדומיננטי יותר מהאחר, אלא בהיעלמות, וליתר דיוק - בניסיון מודע להעלמה - של האתניות לטובת זהות חלופית, שטיבה רחוק מלהיות ברור גם לנושאיה עצמם.
