הדפסה
גרסת PDFשינוי מגמה זה בא לידי ביטוי גם ב"שיח היוצרים־זמרים" שהתהווה סביב תכנית ההתנתקות.אף שלא כיוונו דבריהם זה לזה, השמיעו אהוד בנאי ואריאל זילבר, שני יוצרים עבריים פופולריים בעלי זיקה יהודית מובהקת, אמירות ששיקפו את הסכנה בהיפערותה של תהום חדשה. "נראה לי שהשמאלנים רוצים מדינה בלי יהודים", אמר אריאל זילבר. "אנחנו חיים במדינה אנטי־יהודית פה. אז אני לא מוכן לקבל את זה, לכן אני לא רואה את עצמי כאזרח מדינת ישראל. על אף שיש לי תעודת זהות ישראלית ואני משלם מסים וממלא אחר החוק, בנפש שלי אני לא אזרח מדינת ישראל. לא מעניינת אותי המדינה".40 מן העבר השני כתב אהוד בנאי, לאחר שראה בטלוויזיה קבוצת מתנחלים מיידה אבנים בפלסטינים: "הם, צאצאי הקנאים מפעם, שכבר המיטו עלינו חורבן פעמיים, רוצים דבר אחד: להביא חורבן וגלות בפעם השלישית… אני והם לא בני אותה דת… הדרך הזאת, זו לא דרך היהדות וזו לא דרך התורה".41
למקרא התבטאויות מסוג זה מתבקש לתהות אם לא היו הסיסמאות וההצהרות הלוחמניות אך ניסיון מניפולציה לצורכי מאבק פוליטי. קשה לעת עתה להשיב באופן נחרץ על השאלה.למותר להניח שהן אכן נועדו לשמש כמנופי השפעה על דעת הקהל ועל העתידים להוציא לפועל את ההתנתקות. ועם זאת, דברים אלו מייצגים תפנית ממשית בשיח הזהות בחברה היהודית־ישראלית. מעולם לא הועלתה על סדר היום הציבורי - לפחות לא באופן חד כל כך - אפשרות התבקעותה של החברה לא לשני אגפים נצים בלבד, אלא לשני עמים נפרדים.
אי־אפשר להתייחס בביטול להתפתחות כזאת. העובדה כי גם לאחר ביצוע ההתנתקות עדיין נשמעים הדיו של אותו איום מלמדים כי ייתכן שאין הוא פרי אפיזודה חולפת, אלא דבר מה מרחיק לכת הרבה יותר.42
ה
מאמר זה ביקש לשרטט קווים ראשונים לדמותם של "עמים קטנים", קהילות אתניות התופסות את קיומן כנתון על פי תהום של אבדון פיזי־פוליטי ושל אבדן תרבותי־חברתי. מקרה־המבחן העיקרי, יהודי ישראל, ושני המקרים להשוואה, הִנם עדות נאמנה, גם אם חלקית, למורכבותה של התופעה. אף שספק־הקיום האתנו־לאומי מתהווה ומתחולל בראש ובראשונה במרחב התודעתי, עשויות להיוודע לו השלכות מרחיקות לכת על המציאות האובייקטיבית, על תהליכי שקיעתם של עמים, לא רק בדם ואש אלא גם בשכחה ובבושה. קהילת הקנדים־צרפתים עתידה לחלוף מן העולם מכיוון שלא השכילה להתאים עצמה בזמן אל העידן המודרני, וכאשר הצטרפה לעגלתו, באיחור של עשרות שנים ובסביבה גיאופוליטית וערכית שונה בתכלית, היה זה מאוחר מדיי. לעומתה, האפריקנרים הצליחו לזמן מה "לרכב על גב הנמר" ולבנות מדינה עבורם ובצלמם, אלא שזו נתפסה כישות פוליטית דכאנית ולא־מוסרית, לא רק בעיני סביבתה אלא, בסופו של דבר, גם בעיני בני־עמה. אבדן הביטחון הנורמטיבי מוטט את ריבונותם של האפריקנרים, והוא מאיים לגרוף עמה גם את שארית זהותם.
לכאורה, בתור "עם קטן", שפר מצבה של האומה היהודית. הישרדותה וזהותה נדמים איתנים בהרבה. בניגוד לקנדים־צרפתים הצליחו היהודים לכונן ריבונות; בניגוד לאפריקנרים הם מצליחים לשמור עליה. זאת ועוד, מרבית היהודים - שלא כקנדים־צרפתים, למשל - נאמנים עדיין לתודעת השארוּת של הקהילה האתנית. רובם המכריע של בני־הקהילה, בין בישראל ובין בתפוצות, רואים עצמם כבנים לאותה "משפחה מורחבת", אותו עם, שאבות אבותיו היגרו לארץ ישראל, כבשו אותה, התיישבו בה, גלו ממנה ושבו אליה. ועם זאת, התמדתו של ספק־הקיום והחרפתו, הן בשאלת ההישרדות והן בתפיסת הזהות, אינן מבשרות טובות. חשיבות מכרעת תיזקף ליכולתו של "העם הקטן" הזה, בארץ ישראל ומחוצה לה, לתקף את ההכרה כי הקיום היהודי ככלל, והקיום הריבוני בפרט, אינם רק מציאות שיש להכיר בה אלא גם תופעה שיש לקבלה בברכה. חשיבות מכרעת לא פחות תיוודע להצלחתו בהתאמת ערכי הזהות היהודית למאה העשרים ואחת, לעידן שבו - אולי יותר מאי פעם בעבר - תובעים פרטים להגדיר את עצמם ואת עמם באופן חופשי.
אוריאל אבולוף לומד לתואר דוקטור בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. מאמר זה זיכה אותו בציון לשבח בתחרות הכתיבה של תכלת לשנת התשס"ה.
הערות
הכותב מבקש להודות לכמה גופים שסייעו בקידום המחקר העומד בבסיס המאמר: מכון דייוויס ליחסים בינלאומיים, שוחרי האוניברסיטה העברית בקנדה, מרכז הלברט ללימודים קנדיים, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, מרכז סילברט ללימודי ישראל, המרכז על שם שיין למחקרים במדעי החברה ומרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל.
1. איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגם גאיו שילוני (תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד), עמ' 74.
2. מילן קונדרה, צוואות נבגדות: מסה, תרגמה חגית בת־עדה (תל אביב: זמורה ביתן, תשנ"ה), עמ' 160-159.
3. Thomas Hylland Eriksen, Ethnicity and Nationalism: Anthropological Perspectives (Anthropology, Culture, and Society) (London: Pluto Press, 2002); John Hutchinson and Anthony D. Smith, eds., Ethnicity, Oxford Readers (Oxford: Oxford, 1996); John Hutchinson and Anthony D. Smith, eds., Nationalism, Oxford Readers (Oxford: Oxford, 1994).
4. Walker Connor, “Ethno-Nationalism and Political Instability: An Overview,” in The Elusive Search for Peace: South Africa, Israel and Northern Ireland, eds. Hermann Giliomee and Jannie Gagiano (Cape Town: Oxford University, 1990), pp. 9-32; Walker Connor, Ethnonationalism: The Quest for Understanding (Princeton, N.J.: Princeton, 1994).
5. יצוין כי המושג "עם" נתון במתח מהותי, בין הוראתו הפוליטית־אזרחית (the people, "עם" כ-demos) ובין הוראתו האתנית־תרבותית (a people, "עם" כ-ethnos). מתח זה ניכר היטב בזמננו בניסיונותיהן של מדינות האיחוד האירופי לכונן זהות משותפת לנתיניו. דומה כי כיום קרובה יותר משמעותו של "העם האירופי" לקוטב הפוליטי־אזרחי מאשר לזה האתני־תרבותי; "העם האמריקני" מצוי כפי הנראה בתווך; "העם היהודי" לעומתם הוא ביטוי לזהות קיבוצית אתנית־תרבותית מובהקת.
6. הנטייה לבחינה אובייקטיבית של יסודות הקיום החברתי־פוליטי מאפיינת למשל את מחקר "המדינות הקטנות" במסורת לימודי היחסים הבינלאומיים. ראה בהקשר זה:James D. Fearon and David D. Laitin, “Neotrusteeship and the Problem of Weak States,” International Security 28 (2004), pp. 5-43; המאמר "מדינות קטנות במערכת הבינלאומית", Hans Geser, “Kleinstaaten Im Internationalen System, “Kolner Zeitschrift fur Soziologieund Sozialpsychologie 44 (1992), pp. 627-654; Michael I. Handel, Weak States in the International System, second ed. (London: Frank Cass, 1990); Gabriel Sheffer, “The Security of Small Ethnic States: A Counter Neo-Realist Argument,” in The National Security of Small States in a Changing World, eds. Efraim Inbar and Gabriel Sheffer (London: Frank Cass, 1997), pp. 9-46.
7. רצון זה אותר והוברר בשורה ארוכה של מחקרים פסיכולוגיים, ובהם Doris Brothers, “When the Towers Fell: Terror, Uncertainty and Intersubjective Regulation,” Journal for the Psychoanalysisof Culture and Society 8 (Spring 2003), pp. 68-76; Emanuele Castano, V.Y. Yzerbyt, M.P. Paladino, and S. Sacchi, “I Belong, Therefore, I Exist: Ingroup, Identification, Ingroup Entitativity, and Ingroup Bias,” Personality and Social Psychology Bulletin 28 (2002), pp. 135-143; Thomas A. Pyszczynski, Jeff Greenberg, and Sheldon Solomon, “A Dual-Process Model of Defense Against Conscious and Unconscious Death-Related Thoughts: An Extension of Terror Management Theory,“ Psychological Review 106 (1999), pp. 835-845; Thomas A Pyszczynski, Jeff Greenberg, and Sheldon Solomon, In the Wake of 9/11: The Psychology of Terror (Washington, D.C.: American Psychological Association, 2003). ראה גם בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, תרגם דן דאור (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999) עמ' 42-39.
8. חקר הבושה הוא מהלך חדש יחסית בתחום הפסיכולוגיה החברתית. לסיכום ההתפתחויות החשובות בתחום ראה Nyla R. Branscombe and Bertjan Doosje, eds., Collective Guilt: International Perspectives, Second Series: Studies in Emotion and Social Interaction (Cambridge: Cambridge University, 2004); Thomas J. Scheff, “Shame and the Social Bond: A Sociological Theory,” in International Encyclopedia of the Social and Behavioral Sciences, eds. Neil J. Smelser and Paul B. Baltes (Oxford: Elsevier, 2001), pp. 14035-14039.
9. מקרה־מבחן מאלף לתופעה זו מהווה השיח הערבי בעשור התהליך המדיני (2000-1991) המגעים עם ישראל ואפשרות הנורמליזציה עמה כמו ניקזו לתוכם את תחושת הבושה המאפיינת את החברות הערביות בעידן המודרני בכלל, ובעשורים האחרונים ביתר שאת, תחושה המצביעה על משבר ולפרקים אף על שבר ברציפות הזהות הערבית מן העבר המפואר להווה העגום. ראה Avraham Sela, “Politics, Identity and Peacemaking: The Arab Discourse on Peace with Israel in the 1990s,” Israel Studies 10 (2005), pp. 15-71.
10. מבין המחקרים הבולטים והרלוונטיים באשר לקהילת האפריקנרים, ובהם גם מחקרים השוואתיים, ראוי למנות את אלה: Heribert Adam, “Survival Politics: In Search of a New Ideology,” in The Rise and Crisis of Afrikaner Power, eds. Heribert Adam and Hermann Giliomee (Cape Town: David Philip, 1979), pp. 128-144; Heribert Adam, “Visions of the Future During Political Transitions: Comparing Afrikaner and Israeli Attitudes, “in South African-Israeli-Palestinian Symposium at Africa Institute (New York: Columbia University, 2002); Donald H. Akenson, God’s Peoples: Covenant and Land in South Africa, Israel, and Ulster (Ithaca: Cornell University, 1992); Vincent Crapanzano, Waiting: The Whites of South Africa (New York: Random House, 1985) (להלן ממתינים: הלבנים של דרום אפריקה); Andre du Toit, “Misapprehensions of the Future and Illusions of Hindsight: Some Reflections on the Significance of Intra-Afrikaner Debates to the 1980s,” in A South African Conversation on Israel and Palestine (New York: Institute for African Studies, Columbia University, 2002); Hermann Buhr Giliomee, The Afrikaners: Biography of a People (Cape Town: Tafelberg, 2003); Kate Manzo and Pat McGowan, “Afrikaner Fears and the Politics of Despair: Understanding Change in South Africa,” International Studies Quarterly 36 (1992), pp. 1-24; Subithra Moodley-Moore, “Ethnic Hegemony, Negotiations and Transitions to Democracy: Comparative Perspectives on South Africa and Israel,” African Security Review 7 (1998); Nicolaas J. Rhoodie, C.P. de Kock and Michael P. Couper, “White Perceptions of Socio-Political Change in South Africa,” in South Africa: A Plural Society in Transition, eds. D.J. Van Vuuren, N.E. Wiehahn, J.A. Lombard, and N.J. Rhoodie (Durban: Butterworths, 1985), pp. 303-334; Leonard Monteath Thompson The Political Mythology of Apartheid (New Haven: Yale University, 1985); Gavan Tredoux, “Apartheid Revisited,” Politically Incorrect (PINC) 2 (December 1998).
11. ניתן כמובן להקביל בין סמל זה למצדה, סמל "הריבונות במצור" היהודית, אך ראוי להדגיש כי בשעה שה"לאגר" מגלם, ככלות הכל, הצלחה (במרכז אתוס "המסע הגדול" עומד הניצחון המפואר ב"קרב נהר הדמים") מצדה מייצגת גבורה שסופה חורבן. מבחינה זו אולי מוצלחת יותר ההקבלה למפעלי "חומה ומגדל" (האתוס והמעשה גם יחד).
12. קרפנזנו, ממתינים: הלבנים של דרום אפריקה, עמ' 128.
13. קרפנזנו, ממתינים: הלבנים של דרום אפריקה, עמ' 307, 46-43.
14. מקצת המחקרים החשובים והמקורות הראשונים שבבסיס הניתוח הקצר שלהלן הינם: Margaret Eleanor Atwood, Survival: A Thematic Guide to Canadian Literature (Toronto: Anansi, 1972); הספר ראשית האומות והתרבויות בעולם החדש: מאמרים בהיסטוריה השוואתית, Gerard Bouchard, Genèse des nationset cultures du nouveau monde: essai d’histoire comparée(Montreal: Boréal, 2000); Ramsay Cook, French-Canadian Nationalism: An Anthology (Toronto: Macmillan of Canada, 1969; והספר ראשית החברה הקוויבקית Fernand Dumont, Genèse de la société Québécoise (Montreal: Boréal, 1993); Alain G. Gagnon, ed. Québec: State and Society, third ed. (Orchard Park, N.Y.: Broadview Press, 2004); Hudson Meadwell, “The Politics of Nationalism in Quebec,” World Politics 45 (1993), pp. 203-241; Leigh Oakes, “French: A Language for Everyone in Quebec?” Nations and Nationalism 10 (2004), pp. 539-558; Thomas Thorner and Thor Frohn-Nielsen, eds., A Country Nourished on Self-Doubt: Documents in Post-Confederation Canadian History, second ed. (Orchard Park, N. Y.: Broadview Press, 2003); Thomas Thorner and Thor Frohn-Nielsen, ‘A Few Acres of Snow’: Documents in Pre-Confederation Canadian History, second ed. (Orchard Park, N.Y.: Broadview Press, 2003); Pierre Vadeboncœur, To Be or Not to Be: That Is the Question (Montreal: Hexagone, 1980); Michel Venne, ed., Vive Quebec! New Thinking and New Approaches to the Quebec Nation, trans. Robert Chodos and Louisa Blair (Toronto: James Lorimer, 2001).
15. על עוצמתו הרבה של ספק־הקיום היהודי־ישראלי, בהשוואה לזה של עמים אחרים, עשוי ללמדנו ניסוי קטן בגוגל, מנוע החיפוש המקיף ביותר ברשת האינטרנט כיום. הקלדת מחרוזת החיפוש existential threat” ("איום קיומי") מניבה עשרות אלפי אתרים. גריעת "ישראל" מאותה מחרוזת מפחיתה באחת קרוב לשלושה רבעים ממניין דפי התוצאות. זהו המאזן מאז שנת 2000 ועד היום.
16. שמעון ראבידוביץ, "עם ההולך־ומת", מצודה (6-5 תש"ח), עמ' 135 לאסופה של כתביו בנושא ראה Simon Rawidowicz, State of Israel, Diaspora, and Jewish Continuity: Essays on the “Ever- Dying People,” ed. Benjamin C.I. Ravid, The Tauber Institute for the Study of European Jewry Series, no. 26 (Hanover, N.H.: University Press of New England, 1997).
17. ראבידוביץ, “עם ההולך־ומת “, עמ' 144.
18. מצוטט אצל אהוד לוז, מאבק בנחל יבוק: עוצמה, מוסר וזהות יהודית (ירושלים: מאגנס, תשנ"ט), עמ' 107.
19. Joseph Stein, Fiddler on the Roof: Based on Sholom Aleichem’s Stories (New York: Pocket Books, 1965), pp. 3-4.
20. מבוא מאיר עיניים לתמורות הרעיוניות של אותה עת מכרעת מציעים המחקרים הבאים: חיים אבני וגדעון שמעוני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי (ירושלים: הספריה הציונית, 1990); יהודה ריינהרץ, יוסף שלמון וגדעון שמעוני (עורכים), לאומיות ופוליטיקה יהודית: פרספקטיבות חדשות (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1996); גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית (ירושלים: מאגנס, 2001); אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס (עורכים), עידן הציונות (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000).
21. מתוך זאב ז'בוטינסקי, "ברית החיל", דער מאמענט, 20 ביולי, 1933. המענה של ז'בוטינסקי היה חד וחלק: "שלי היא [הארץ]. אני יודע זאת מיום בו ראיתי אור עולם. כאן אני עומד - וחסל!"
22. ארי שביט, "איש הקרח", מוסף הארץ, 15 ביוני, 2001, עמ' 24.
23. מבין שורת המחקרים, שבחנו היבטים חשובים של התופעה (גם בלא להידרש לה עצמה) בהקשרה היהודי־ישראלי ראויים לציון מיוחד החיבורים הבאים: אהוד בן עזר, אין שאננים בציון: שיחות על מחיר הציונות (תל אביב: עם עובד, 1986); זלי גורביץ וגדעון ארן, "על המקום (אנתרופולוגיה ישראלית)", אלפיים 4, (1991), עמ' 26-19, יוסף גורני, בין אושוויץ לירושלים (תל אביב: עם עובד, 1998); עפר גרוזברד, ישראל על הספה: הפסיכולוגיה של תהליך השלום (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2000); נורית גרץ, שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית (תל אביב: עם עובד, 1995); יונה הדרי, משיח רכוב על טנק: המחשבה הציבורית בישראל בין מבצע סיני למלחמת יום הכיפורים: 1975-1955 (ירושלים: מכון שלום הרטמן, 2002); דן הורוביץ ומשה ליסק, מצוקות באוטופיה: ישראל - חברה בעומס־יתר (תל אביב: עם עובד, 1990); שמעוני, האידיאולוגיה הציונית; אניטה שפירא, ההליכה על קו האופק (תל אביב: עם עובד, 1989).
24. אחד מאפיקי הביטוי המרתקים של ספק־הקיום היהודי ישראלי הוא האנלוגיה לצלבנים. שני מאמרים עדכניים מטילים אור על התופעה: דוד אוחנה, "הצלב, הסהר והמגן־דוד: האנלוגיה הציונית־צלבנית בשיח הישראלי", עיונים בתקומת ישראל 11 (2001), (עמ' 526-486); בנימין זאב קדר, "המוטיב הצלבני בשיח הפוליטי הישראלי", אלפיים 26 (2004), עמ' 40-9.
25. מבחינה גיאוגרפית, אין ספק שעיקר הדיון באיומים הקיומיים הנשקפים לישראל התמקד במרחבי "השטחים" והמזרח התיכון. בין המחקריםהחשובים והעדכניים יחסית בסוגיה ראוי למנות את אשר אריאן, ביטחון בצל איום:דעת קהל בישראל בשאלות של שלום ומלחמה, תרגם ברוך קורות (תל אביב: פפירוס, 1999); דניאל בר־טל ודן יעקובסון, מרכיבי ה"אני מאמין" הביטחוני של ישראלים: ניתוח פסיכולוגי, תרגמה חדוה ארליך (רמת אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום,;) 1996 ברוך קימרלינג, "ההבניה החברתית של המושג ‘הביטחון הלאומי‘ של ישראל“, בתוך צבא וחברה בישראל, עורכים סטיוארט א ‘ כהן, אבי שגיא וידידיה צ ‘ שטרן (תל אביב: המכון הישראלי לדמוקרטיה 2001), עמ‘ 301-267 וכן Daniel Bar-Tal, Dan Jacobson, and Aaron S. Klieman, eds., Security Concerns: Insights from the Israeli Experience (Stamford, Conn.: JAI Press, 1998); Yehezkel Dror, “Israel’ s Quest for Ultimate Security: Strategies and Prescriptions," in Security Concerns; Gil Merom, “Israel’s National Security and the Myth of Exceptionalism," Political Science Quarterly 114 (Fall 1999), pp. 409-434; Yossi Shain and Barry Bristman, “The Jewish Security Dilemma," Orbis 46 (Winter 2002), pp. 47-71; Avner Yaniv, ed., National Security and Democracy in Israel (Boulder: Lynne Rienner, 1993).
26. יואל מרקוס, “סכנה קיומית בתוך הבית “, הארץ, 14 בנובמבר, 2003, עמ‘ ב1; דוד לנדאו, “יהדות הדממה“, הארץ, 14 בנובמבר, 2003, עמ‘ ב1; אליה ליבוביץ, “כסיל האוכל את בשרו“, הארץ, 14 בנובמבר, 2003, עמ‘ ב1.
27. טיפולוגיה זו פוסעת בנתיב שסלל אמיתי עציוני בספרו הקלאסי על מבנים ארגוניים: Amitai Etzioni, A Comparative Analysis of Complex Organizations: On Power, Involvement, and Their Correlates (New York: Free Press, 1961).
28. דומה שאין זה מקרהשכמה מהניסיונות התיאורטיים הבולטים ביותר לבסס את זכות קיומה של המדינה היהודית הם פרי עטם של אנשי משפט. השנים האחרונות לבדן הניבו בין היתר את החיבורים הבאים: רות גביזון, “המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה“, תכלת 13 (סתיו התשס“ג/2002), עמ‘ 88-50; אלן מ‘ דרשוביץ, ישראל - כתב הגנה, תרגם ירון בן־עמי (תל אביב: מטר, 2004); אלכסנדר יעקבסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם (ירושלים: שוקן, 2003). גביזון, למשל, קובעת מפורשות שהיכולת ללמד זכות על קיומה של ישראל חיונית לעצם הישרדותה הפיזית.
29. בסקר ‘גאלופ‘ טענו שבעים אחוזים מהישראלים כי הם חרדים לעתיד המדינה. חמי שלו, “רוח רעה“, מעריב, מוסף שבת, 14 בספטמבר, 2001, עמ‘ 30. מספר חודשים אחר כך הקדיש מעריב גיליון “סופשבוע “ שלם לבירורה של שאלת ההישרדות והכתירו בכותרת: “האם יש לנו עתיד?“, 15 בפברואר, 2002. שורת המאמרים הותירה את השאלה פתוחה, אך רמזה ברובה על מענה שלילי.
30. עוזי בנזימן, “בשנה שעברה הכל היה אחרת “, הארץ, 17 בספטמבר, 2001, עמ ‘ ב1.
31. ראוי להדגיש כי למרות עוצמתו של שיח ספק־הקיום בחברה הישראלית, מלמדים סקרי דעת קהל כי שיח זה טרם קנה לו אחיזה בקרב רוב גורף. לעומת מיעוט מבוטל המשוכנע כי ישראל לא תשרוד כמדינת העם היהודי (ודאות שלילית), ישנו ציבור רחב המשוכנע בהמשך קיומה (ודאות חיובית), ובתווך, רוב יחסי של אלה המטילים בכך ספק או אינם יודעים. עוד ראוי להדגיש כי מעטים עד מאוד המקרים שבהם הוצגה בסקר במפורש השאלה שבראשית מאמר זה. זאת ועוד, בשנים האחרונות טושטשה המשמעות המיוחסת למונח “מדינת ישראל“, כך שאמונה בהמשך קיומה עשויה לכלול גם את קבלת אפשרות הפיכתה למדינה דו־לאומית. ראה למשל סקר דיאלוג־הארץ בכתבתו של דניאל בן־סימון, “שנת אבדן האופטימיות“, הארץ, גיליון ראש השנה, 15 בספטמבר, 2004, עמ‘ ב3, וכן סקר שנערך לקראת כנס שדרות לחברה (נובמבר, 2003). ראה שמוליק חדד, ”67 אחוזים מהישראלים: אנחנו רק שורדים“, ויי־נט, 24 בנובמבר, 2003.
32. ארי שביט, “בין ההריסות“, מוסף הארץ, 10 בינואר, 2003, עמ‘ 15.
33. נאום הצגת הממשלה בכנסת, 2 בנובמבר, 1955. באותה הזדמנות עוד הוסיף בן־גוריון וקבע נחרצות: “הם מתכוננים, כפי שרבים מהם אומרים זאת בגלוי, לזרוק את כולנו לתוך הים; במילים יותר פשוטות - להשמיד כל יהודי ארץ ישראל“. כן ראה אצל ראובן פדהצור, “‘תרבות הביטחון‘ הישראלית - מקורותיה והשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית“, פוליטיקה 10 (חורף תשס“ג), עמ‘ 117-87.
34. גם בשנות הפריחה היחסית של התהליך המדיני הישראלי־ערבי, למעלה ממחצית היהודים הישראלים נותרו משוכנעים שכוונתם האמיתית של הערבים היא להחריב (או לכל הפחות לכבוש) את ישראל כולה. ראה Asher Arian, Israeli Public Opinion on National Security 2003 (Ramat Aviv: Jaffee Center for Strategic Studies, Tel-Aviv University, 2003), pp. 23-24.
35. פולמוס מעניין התפתח לאחרונה בסוגיה זו סביב דבריו של א"ב יהושע בדבר הכרחיותו של הקיום היהודי בישראל ועליונותו: Shmuel Rosner, “A.B. Yehoshua Shocks, Puts Israel Above His Jewishness,“ Haaretz, May 5, 2006.
36. ראה בפירוט על כך, בין היתר, אצל עדית זרטל, האומה והמוות: היסטוריה, זיכרון, פוליטיקה (אור יהודה: דביר, 2002); משה צוקרמן, שואה בחדר האטום: ה"שואה" בעתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ (תל אביב: משה צוקרמן, 1993). וכן תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה (ירושלים: כתר, 1991). עקב האכילס של ניתוחים אלו הוא מידה של פשטנות־יתר, הנוטהלראות את זיכרון השואה בקרב הציבור היהודי ישראלי באופן חד־ממדי ולהציגו אך ורק ככלי בשירות מטרות לאומיות ואף לאומניות. אף שאין להמעיט בחשיבות יסוד זה כלל ועיקר, הרי שיש בהצגת הדברים כדי להתעלם מן הנטייה ההפוכה, הרווחת אף היא בקרב חוגים רחבים בציבור (חוגים שאליהם משתייכים החוקרים לעיל, לפי עדותם שלהם): העמדת עיקר לקח השואה על ראשו האוניברסלי. בפועל שימשו שתי הגישות בערבוביה ולאורך השנים חלו תנודות בעוצמתן היחסית.
37. ארי שביט, "מה, אתם לא זוכרים כמה שרון מסוכן?", מוסף הארץ, 28 בינואר, 2005, עמ' 20.
38. מזל מועלם וגדעון אלון, "מופז ינסה לשכנע הרב עובדיה לתמוך בנסיגה", הארץ, 20 באוקטובר, 2004; עמוס הראל, "צה"ל לא מצמץ ראשון: הקו התקיף כלפי הסרבנים השיג מטרתו", הארץ, 7 בינואר, 2005. ועוד ראה אבירמה גולן, "רגע לפני הקטסטרופה", הארץ, 26 באוקטובר, 2004, עמ‘ ב1; ארי שביט, "הקשיבו לקריאות המצוקה", הארץ, 27 בינואר, 2005, עמ‘ ב1.
39. אריק בנדר, "פינוי גוש קטיף הוא כמו השואה", אן־אר־ג‘י, 22 בדצמבר, 2004; שלמה אנגל, "מלחמת הישראלים ביהודים", ויי־נט, 21 באפריל, 2005.
40. אריק וייס, "איך עפות המחשבות", מעריב, מוסף פרומו, 22 בספטמבר, 2005, עמ‘ 9.
40. אריק וייס, "איך עפות המחשבות", מעריב, מוסף פרומו, 22 בספטמבר, 2005, עמ‘ 9.
41. מצוטט אצל יובל ניב, "אנחנו כאן אורחים לרגע", ידיעות אחרונות, מוסף שבת, 22 ביולי, 2005, עמ‘ 16. ראוי להדגיש כי למרות בוטותם היחסית, דבריו של בנאי עדיין מצויים על קו התפר שבין זעקת השבר כנגד אלה המסכנים, לדעתו, את ההישרדות ("חורבן וגלות בפעם השלישית") ובין ביטויו של שבר זהות. ככלות הכל, את מאמרו הכתיר בנאי: "למען אחיי ורעיי".
42. ראה, למשל, דבריו של מתנחלמחברון, שטען באוזניו של כתב הארץ ב־21 באוקטובר: 2005 "אין לי מה לדבר אתכם יותר, אתם לא העם שלי ואתם לא חלק מהעם שלי. אנחנו שני עמים שונים. אתם האויבים שלי, ואני מתפלל ליום שבו ננקום את הנקמה שלנו… אנחנו כבר לא עם אחד, ואתם לא העם שלי. אנחנו העם היהודי, ואתם ישראלים. אין בינינו שום דבר משותף, ובסוף אנחנו ננצח. אתם לא יהודים… ניצחתם אותנו עכשיו, אבל אנחנו נכניס לכם במלחמה הבאה… בסוף אתם תבכו - כי אנחנו נכבוש אתכם ונשתלט על המדינה בעזרת הילדים שלנו והנכדים שלנו. ננצח אתכם עם הבטן של הנשים שלנו". דניאל בן־סימון, "ננצח אתכם עם הבטן של הנשים שלנו", הארץ, 21 באוקטובר, 2005, עמ‘ ב7.
