ג

ברלין האשים את תנועת הנאורות בזריעת זרעי המחשבה הטוטליטרית. יומרתה של תנועת הנאורות להשליט את התבונה על כל שטחי החיים וליצור עולם מושלם, רציונלי בתכלית, הולידה את העריצות היעקובינית של רובספייר, ובמאה העשרים - את מדינת הקג"ב. התנועה הרומנטית נולדה, לטענתו של ברלין, כתגובת־נגד שפויה וצודקת לאוטופיזם הדוגמטי של תנועת הנאורות. הרומנטיקנים היו, לטענתו, הפלורליסטים הראשונים בתולדות המערב. להיות רומנטיציסט משמע להיות פלורליסט: זו המשמעות (המקורית, אין ספק) שברלין העניק לתנועה הרומנטית.

כל הערכים והמוטיבים שמקובל לייחס לתנועה הרומנטית נראו לו מוטעים או לא־מהותיים. "סערה, אלימות, קונפליקט, כאוס… המוזר, האקזוטי, הגרוטסקי, המסתורי, העל־טבעי, הריסות, אור ירח, טירות מכושפות… אופל וכוחות האופל, רוחות רפאים, ערפדים, אימה שאין לה שם, הלא־רציונלי…הקתדרלות הגותיות, ערפילי ים קדם… הלא־מוחש, הלא־ידוע… נוסטלגיה, הזיה, חלומות משכרים, מלנכוליה מתוקה ומלנכוליה מרה, בדידות, ייסורי הגלות, ניכור, שיטוטים במקומות רחוקים, בייחוד במזרח ובזמנים רחוקים, בייחוד בימי הביניים… אנרגיה, כוח, רצון, חיים… אקזיביציוניזם פרוע, אקסצנטריות… הנשמה הארורה, הכופרים, הקַיִנים, המנודים והישמעאלים…הילולות שטניות, אירוניה צינית, צחוק שטני, גיבורים שחורים" וכדומה¹² - לא בעולם־התוכן הלילי הזה טמונה, לדעת ברלין, מהותה של הרומנטיקה. מהותה של הרומנטיקה, לדבריו, היא התגלית המהפכנית שאי־אפשר ליישב ערכים מתנגשים.

"האמונה… שאי שם קיים פתרון לכל בעיה… היא הקדם־הנחה המרכזית המונחת ביסוד כל המחשבה המערבית עד הזמן הנידון כאן", פסק ברלין.¹³ כל ההוגים שקדמו לרומנטיקנים האמינו, לדבריו, ש"יעדים… אינם יכולים להתנגש אלה באלה", משום שגם אם הערכים האנושיים רבים ושונים, בסופו של דבר "כולם מצטרפים לשלם הרמוני".¹⁴ הרומנטיקנים היו, לדבריו, הראשונים שכפרו בכך, וכפירתם המהפכנית במוניזם ההרמוני שבו האמינו ודגלו כל בני תרבות המערב עד אז, הייתה לא רק נקודת המפנה (בה"א הידיעה) בהיסטוריה המערבית כולה, אלא גם - מנקודת ראותו של שוחר פלורליזם - התגלית הפילוסופית הברוכה ביותר בתולדות האנושות: "אפילו הרלטיביסטים והספקנים [מהסופיסטים היוונים עד מונטסקיה] לא אמרו אלא שבני אדם וחברות יש להם צרכים שונים על פי תנאים גיאוגרפיים או אקלימיים שונים, או מערכות משפט וחינוך שונות, או השקפות כלליות ודפוסי חיים שונים".¹⁵ כלומר, עד בוא הרומנטיקנים לא הובאה בחשבון התנגשות אפשרית בין ערכים מוחלטים.

האמנם הייתה זו תגלית של הרומנטיקה? כלום לא התנסחה ההכרה בהתנגשותם הבלתי פתירה של ערכים מוחלטים כבר במאה החמישית לפנה"ס, בטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס? נאמנותו של אדם למשפחתו נתפסה ביוון כערך מוחלט, ונאמנותו של אדם לעירו־מדינתו נתפסה ביוון כערך מוחלט, ולכן אין פתרון עקרוני, אלא רק פתרון כוחני, לסיטואציה שבה מתנגשים שני הערכים הללו, כפי שהם מתנגשים באנטיגונה של סופוקלס.¹⁶ קריאון יכול לחסל את אנטיגונה, אבל אין הוא יכול לחסל את תוקף טענתה. שניהם צודקים, ואין ערך גבוה יותר שיוכל, כמו אצל הגל, להציע "סינתזה". אין זה רלטיביזם מוסרי; הטרגדיות האתונאיות לא עסקו בהצבעה על יחסיותם התרבותית־מקומית של ערכים אנושיים (לאמור: ערכים אינם אלא מנהגים), אלא בהתנגשות הבלתי פתירה בין ערכים מוחלטים.¹⁷

"אייסכילוס החדיר בטרגדיה ממד של פרובלמטיות מוסרית ורוחנית - פרובלמטיות שהאדם נקלע אליה כל אימת שנפשו נקרעת בין ערכים מנוגדים שכל אחד מהם מוצדק ואמיתי", כדברי נתן שפיגל,¹⁸ ואת ההכרה הזאת הורישו הטרגיקונים האתונאים לשייקספיר, לראסין, למילטון, לדוסטויבסקי.¹⁹ לא כך לפי ברלין. כל ההוגים והיוצרים שקדמו לרומנטיקנים סברו, לדבריו, ש"אין שום דבר בטבע האדם או העולם שיגרום שטרגדיה תהיה בלתי נמנעת", משום שהאמינו, כולם, ש"חטא, פשע וסבל הם צורות של חוסר הסתגלות עקב עיוורון".²⁰ זו טענה מוזרה, בלשון המעטה, שהרי מהי תפיסת העולם הטרגית אם לא תפיסת הטרגדיה כבלתי נמנעת? וכי מהי טרגדיה יוונית אם לא דרמה המראה לנו ש"חטא, פשע וסבל" הם מנת חלקו של כל אדם, נבון ומוסרי ככל שיהיה, משום שכולנו כּלֵי משחק בידי הגורל העיוור, ומשום שאפילו בתחום המצומצם של שליטתנו על חיינו איננו יכולים לממש ערך מוסרי מוחלט אחד בלי לפגוע בערך מוסרי מוחלט אחר?

"היוונים", גרס ברלין, "ראו בטרגדיה שגיאה שהאלים שלחו לך, שגיאה ששום אדם הכפוף להם אולי אינו יכול להימנע ממנה, אבל להלכה, אילו היו האנשים האלה כל־יודעים, לא היו עושים את השגיאות החמורות האלה, ועל כן לא היו ממיטים אסון על עצמם".²¹ עוד טענה מוזרה, בלשון המעטה, שהרי הגורל שולט, על פי תפיסת היוונים, לא רק בבני האדם אלא גם באלים; לא האלים אלא הגורל ממיט אסונות על בני האדם, ואסונות אלה אינם "שגיאות" שבני אדם או אֵלים יכולים להימנע מהן.

במקביל לתרבות יוון שהאמינה בגורל מסתורי, בלתי מובן, בלתי נראה וכל־יכול, התפתחה בארץ ישראל תרבות שהאמינה באל מסתורי, בלתי מובן, בלתי נראה וכל־יכול. המקרא הנחיל לתרבות המערב את התפיסה האומרת ש"עצם הפעולה שלך מבטאת את האמונות שלך, היא־היא האמונות שלך. המוסר והפוליטיקה אינם מערכת של טענות: הם פעולה, התמסרות ליעדים שנעשו מוחשיים. להיות אדם אינו להבין או לחשוב בהיגיון אלא לפעול; לפעול, לעשות, ליצור, להיות חופשי - כל אלה היינו הך הם: בזה מותר האדם מן החיה".²² אבל לא על השקפת העולם המקראית כתב ברלין את הדברים האלה, אלא על השקפת העולם הרומנטית.

האם ברלין לא ידע שתולדות עמו הן תולדותיו של קיבוץ אנושי שאמר "נעשה ונשמע" משום שלא התנה את קיומן של המצוות בהבנתן? "התמסרות ליעדים שנעשו מוחשיים", פעולה ולא תיאוריה, תורה שכולה ציוויים (ללא שום חיוויים פילוסופיים) - אכן תגלית מהפכנית, אבל תגלית עתיקה. האם לא ידע שהאמונה היהודית אינה תופסת את המציאות כהתגלמותה של תבונה קוסמית (שהמצרים והסינים וההודים ואריסטו ושפינוזה יודעים מה היא) אלא כהתגלמותו של רצון האל, ולכן היא תובעת ממאמיניה (כפי שדורשות, בעקבותיה, הנצרות והאיסלאם) להשליט את הכרעתם הרצונית על דחפיהם וצורכיהם, ולחיות כך, בצלם אלוהים, מעבר לתכתיבי הטבע? האם לא ידע, כשהגדיר את הקהילה הרומנטית כקהילה "המבודדת את עצמה מפני התערבות חיצונית כדי להיות עצמאית ולבטא את עצמיותה הפנימית",²³ שבדלנות סתגרנית היא המדיניות של עמו - "עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב", "עם סגולה" קנאי לחריגותו - למן התקופה המקראית, דרך אלפיים שנות גלותו, עד הלום?

לא הרומנטיקנים אלא הטרגיקונים האתונאים לימדו אותנו שאי־אפשר ליישב ערכים מתנגשים; לא הרומנטיקנים אלא מחברי המקרא לימדו שהרצון חשוב יותר מן התבונה. עם המורשת היוונית הטרגית מצד אחד, ועם המורשת היהודו־נוצרית מצד שני, התעצבה תרבות המערב כתרבות שהאי־רציונליזם טבעי לה כחמצן. מעולם, עד המהפכה הצרפתית לכל המוקדם, לא היה משקלם התרבותי של הפילוסופים הרציונליסטים גדול יותר ממשקלם של האפיפיורים והכמרים־הדרשנים המקומיים, המלכים והרוזנים, הטרובדורים ולהקות השחקנים הנודדות, אדריכלי הקתדרלות וציירי קירותיהן, שורפי ה"מכשפות" ורודפי היהודים - כל אותם שליטים, רועים רוחניים, אמנים ושאר מעצבי תודעה שעשו את אירופה למה שהייתה.

המחפש תרבות רציונליסטית־הרמונית ימצא את מבוקשו בסין או בהודו.²⁴ הסינים וההודים, לא האירופים, יסכימו עם ברלין ש"חטא, פשע וסבל הם צורות של חוסר הסתגלות עקב עיוורון", וש"אין שום דבר בטבע העולם והאדם שיגרום שטרגדיה תהיה בלתי נמנעת". עצם המושג "טרגדיה" זר לסינים ולהודים; העולם מושלם, וכל אדם יכול להיות מושלם כמוהו אם ישתלם די צורכו בטאואיזם, בקונפוציוניזם, בהינדואיזם או בבודהיזם. ברלין הפך את היוצרות. הוא הציג את תרבות המערב חסרת המרגוע, המיוסרת, התוססת, המטורפת מנקודת ראות סינית או הודית, כתרבות שהתאפיינה משחר היווסדה וכמעט כל ימיה ברציונליזם פותר־כל, עד שבאו הרומנטיקנים וגילו לאירופה אפשרות חסרת מרגוע, מיוסרת ותוססת.

האתוס הרומנטי הוא "משהו חדש לגמרי בתודעה האירופית", לדברי ברלין, משום ש"מה שחשוב מעתה הוא המניע, היושרה, הכנות, הנאמנות לעקרונות, טוהר הלב, הספונטניות; לא אושר ולא כוח ולא חכמה ולא הצלחה ולא יופי טבעי ולא ערכים טבעיים אחרים, שהם מחוץ לתחום החירות המוסרית". לרומנטיקן לא אכפת "אם הצליח או נכשל במונחי העולם הזה"; הוא מכיר בכך שצער, לאו דווקא אושר, ייפול עליו ככל שיידע יותר על העולם; הוא מכיר בכך ש"צדק עלול למנוע רחמים", והוא מכיר בכך ש"לולא היה האדם חופשי לבחור ברע, לא היה חופשי באמת".²⁵ ושוב, אין כאן אף מילה שאינה מתאימה גם להגדרת האתוס המקראי, היהודו־נוצרי, וגם להגדרת הטרגדיה האתונאית.

"עצם המושג אידיאליזם כתכונה של אצילות הוא בגדר חידוש", ממשיך ברלין להתפרץ לדלתות שנפתחו לפני 2500 שנה; "המשבח אדם שהוא אידיאליסט מתכוון שהוא מוכן להקריב את חייו למען מטרות שהוא מאמין בהן לשם עצמן [ולא לשם הצלחה או אושר או גמול כלשהו]".²⁶ וכדי להסביר לנו מדוע אין זה בדיוק מה שעשו הנוצרים הראשונים (יהודי אחר במקומו היה נזכר גם בכל אותם יהודים שמתו על קידוש השם באלפיים השנים האחרונות), אומר ברלין: "הנוצרי סבר תמיד שמעשה נכון הוא למסור את חייו למען אמונתו; אבל סיבת הדבר הייתה שזו האמונה האמיתית, ורק בה יכול האדם להיגאל, ועל כן היא הערך הגבוה ביותר בסולם שלו, ולא רק שלו, אלא של כל האנושות".²⁷ ואילו כשרומנטיקן חירף את נפשו, הוא עשה זאת בשם ערכיו הפרטיים, שהיו שלו ורק שלו.²⁸

זאת הנקודה המכרעת, והטעות המכרעת, בהגדרת הרומנטיקה שהציע ברלין. עד לרגע זה הוא טעה רק בהגדרת חדשנותו של האתוס הרומנטי; עכשיו הוא טעה בהגדרת מהותו. בדַ על "אידיאליזם" (יהא תוכנו אשר יהא) ועל "מטרות" שהרומנטיקן שם לעצמו (תהיינה המטרות הללו אשר תהיינה), הוא רוקן את האתוס הרומנטי מתוכנו. לא חשוב, לפי ברלין, במה דגלו הרומנטיקנים; חשוב רק שכל אחד מהם דגל באידיאל פרטי כלשהו וחי למענו. "איננו יכולים להצדיק אותם [את ערכינו] אלא בכך שלזה אנו שואפים, שמטרות אלו שלנו הן כי בחרנו בהן":²⁹ זהו ה"אידיאליזם" הרומנטי, לדבריו. ייתכן ש"אידיאליזם" שרירותי זה אפיין את האקזיסטנציאליזם בגרסתו הסארטריאנית,³⁰ אבל הרומנטיקה דגלה באתוס ספציפי. היא קידשה את הלילה. זו הייתה בשורתה.

האדם הוא יצור חברתי בשעות היום. בלילה האדם אינו זוכר שהוא אזרח, אינו זוכר את חובותיו, את עמיתיו לעבודה, גם לא את משפחתו; בלילה הוא חולם. פראות, אלימות, מראות זימה, מראות זוועה, הפלגות אל המופלא וצלילות אל הנתעב - זה מה שעובר על כולנו לילה־לילה, ואיש לא חשב שראוי לרומם את זה, עד שהופיעה התנועה הרומנטית. תקצר היריעה מלמנות כאן את כל השירים הרומנטיים, מ"המנונים ללילה" של נובאליס (1797) עד "רזי לילה" של ביאליק (1899), שהלילה הוכרז כתוכנם בכותרתם.³¹ כל סיפוריו של את"א הופמן הם חלומות בלהה, ובמובן עקיף יותר, גם כל סיפוריו של קלייסט. האופל הדמוני, הגותי, הלילי, פרוש על כל עולם הדימויים הרומנטי. הרומנטיקנים היללו את קין, את קובלאי חאן, את דון חואן, את נפוליאון, את הגאון הסוציופת המופיע בָעולם כאחד מאיתניו הנוראים של הטבע. האידיאליזם המטפיזי של פיכטה ושל שופנהאואר אפל בתכלית ומנוגד בתכלית לפנתיאיזם השלֵו של שפינוזה ול"טבע" הארקדי שאליו נכסף רוסו.³² מכל שיר של קולרידג', מכל ציור של טרנר, מכל תיבה של ואגנר, מדבֵּר שַֹר הלילה.

לא היה זה ניהיליזם אלא אתוס חדש. לא היה זה העדר של סולם ערכים אלא היפוך של סולם הערכים מכחיש־הלילה שהבהיק מרוב אור שמש בתקופת הנאורות. "נאורות", הכריז קאנט, "היא יציאת האדם מחוסר בגרותו" - ויציאה זו לבגרות היא יציאה מעבדות לחירות, לעצמאות.³³ האדם הנאור אינו משועבד לא לאמונות תפלות ולא ליצרים, לרגשות ולשאר הבלים. תבונתו היא חירותו. אין שום לילה בנפשו. ואילו הרומנטיקנים טענו ש"חירות" זו היא עבדות; שה"תבונה" היא רמיסה של החירות האמיתית - החירות הלילית לחיות ולבטא את הצד העמוק, המרתק, המסעיר, החיוני, האנרגטי, שבנפש האדם; ש"נאורות" היא סטרילי, דלות בלתי נסבלת; שמותר האדם אינו בכך שיש לו שכל (לאיזו חיה אין תבונה כלשהי?) אלא בכך שלאדם, ורק לו, יש דמיון - ומכאן שהאמן, אביר הדמיון, ולא הפילוסוף, אביר התבונה, הוא האדם המופתי, ה"גאון" הרומנטי. האמנות היא הפעילות האנושית החשובה ביותר, ובין צורות האמנות - המוסיקה והשירה הן החשובות ביותר, כי הפוטנציאל הלילי, האקסטטי־דמוני, של המוסיקה והשירה, גדול יותר מזה של שאר האמנויות.³⁴ זו הייתה תמצית המהפכה הרומנטית: תפיסת האמנות כחשובה יותר מכל, לא באשר היא מבטאת את "היפֶה" המחוטב, אלא את "הנשגב" האימתני, הלילי.³⁵

ברלין ייחס לרומנטיקה פלורליזם שלא היה בה, ולא ראה מה שהיה בה. הוא היה עיוור לילה.

חשוב להבחין בין טעות הנובעת מליקוי נקודתי באורח מחשבתו של אינטלקטואל לבין טעות הנובעת מסדר היום שלו. עיוורון הלילה של ברלין נבע מסדר יומו, שממנו נבעה גם טעותו בהבנת העמדה הלאומית.