ד

כשם שברלין קנה את עולמו כפרשן של הרומנטיקה, יצא שמו לתהילה גם כליברל שהכיר בחשיבותה של הלאומיות. אבל רק לכאורה הכיר ברלין בחשיבותה. הוא הכיר בחשיבותה כתופעה היסטורית - אבל מי אינו מכיר בה בתור שכזאת? הכרה רצינית בחשיבותה של הלאומיות אינה הודאה בנלית בחשיבותה כתופעה, אלא הכרה בחשיבותה כאידיאולוגיה.

ברלין היה ציוני, אבל כפי שהעיר אבישי מרגלית: "הציונות של ברלין לא הייתה אידיאולוגיה המושתתת על עקרונות יסוד כגון לאומיות או ליברליזם. הוא תפס את הציונות יותר כעניין משפחתי מאשר כדוקטרינה"³⁶ - כלומר, ברלין היה ציוני בלי שהבהיר לעצמו מהי בעצם עמדתו הפילוסופית בשאלת הלאומיות. יתר על כן, תמיכתו בציונות הייתה, למעשה, סטייה מן הפילוסופיה הפוליטית שלו, שהרי תמיכה זו לא עלתה בקנה אחד עם עוינותו כלפי תנועות לאומיות אחרות, כפי שציין ריצ'רד וולהיים.³⁷ אלמלא היה יהודי, היה מתנגד לציונות כשם שהתנגד לשאר תנועות הלאום.

הלאומיות, על פי הבנתו של ברלין, היא אירופית ומודרנית במהותה. תחושת הכבוד העצמי של הגרמנים, של האיטלקים, של הפולנים, של הרוסים, נפגעה קשות סביב 1800, כתוצאה מניסיונותיהם של שליטים פרנקופילים כמו פרידריך הגדול ופטר הגדול לכפות עליהם את ערכי הנאורות הצרפתית וגינוניה, וביתר שאת - כתוצאה מכיבושיו של נפוליאון, שהיו צבאיים ותרבותיים כאחד. כלומר, לא זו בלבד שהלאומיות היא מודרנית ואירופית במהותה, אלא שהלאומיות אינה אלא ריאקציה; ריאקציה רגשית על השפלה, על עלבון. אין היא השקפת עולם מנומקת ומאתגרת כמו הפילוסופיות הפוליטיות של אפלטון ואריסטו, של הובס ורוסו או של הגל ומרקס או של מי שתרצו - ובעצם, ספק אם היא ראויה בכלל לתואר "השקפת עולם", שהרי אין היא אינטלקטואלית אלא רגשית בלבד. היא עווית קולקטיבית, רפלקס, תגובה לגירוי מטריף דעת: כשיש פסוריאזיס, מתגרדים.

ברלין ער, כמתחייב, להבדל בין לאומנות (שוביניזם) לבין לאומיות. "לאומנות היא מצב דלקתי של תודעה לאומית שעשויה להיות, ולעתים אכן הייתה, סובלנית ושלֵווה. בדרך כלל, כך נראה, היא נגרמת כתוצאה מפציעה, מאיזה סוג של השפלה קיבוצית".³⁸ הקורא עלול להתרשם, בשל כך, שברלין מייחס רק ללאומנות - לא ללאומיות - מעמד של "דלקת רגשית", ורושם זה מעורר כמובן ציפייה לדיון לא־דלקתי בלאומיות. שכן, אם הלאומיות אינה לאומנות - אם "תודעה לאומית" אין פירושה שוביניזם - מהו אפוא טיבה כעמדה רעיונית? ציפייתנו נכזבת. לברלין אין מה לומר על הרעיון הלאומי; הוא יודע לומר רק את הידוע לכל: לאומיות ולאומנות אינן היינו הך. אין הוא פורע את השטר של ציון ההבדל בין לאומיות ללאומנות; הוא מסתפק במס שפתיים. אינך יודע, לכן, לְמה הוא מתכוון - ללאומיות או ללאומנות - כאשר הוא כותב ש"מה שעולה כאן לנגד עינינו הוא תגובה עולמית נגד עיקרי תורותיו של הרציונליזם הליברלי של המאה התשע־עשרה, מאמץ נבוך לשוב למוסריות קדומה יותר".³⁹ לאומיות או לאומנות? ההבדל ביניהן אינו חשוב בעיניו, בסופו של דבר, שהרי כך או אחרת מדובר מבחינתו בתופעה שאינה אלא ריאקציה לרציונליזם הליברלי - ומשום כך ברלין, כליברל, אינו יכול להכיר בהיותה פילוסופיה פוליטית. היא ריאקציה ותו לא. אין היא סוג של תבונה.⁴⁰

האם הלאומיות היא אכן תופעה אירופית ומודרנית (וריאקציונית) במהותה? כלום אין היא עתיקה אף יותר מן ההכרה היוונית באי־התיישבותם של ערכים מוחלטים, שאותה הציג ברלין כתגלית של הרומנטיקה?

הלאומיות נולדה לפני שלושת אלפים שנה, בארץ ישראל,⁴¹ ובמשך כל אלפיים השנים האחרונות הנכיחו היהודים את הרעיון הלאומי בפני העמים שבקרבם הם ישבו בעצם קיומם הלאומי־להכעיס. למעשה, הציבו היהודים את אתגר הלאומיות בפני מארחיהם כבר במאה הרביעית לפנה"ס, אם מגילת אסתר אינה מהתלה בדיונית. מרדכי מסרב להשתחוות בפני המן, נציג האימפריה הפרסית, לא משום שהוא בז לו אישית אלא משום שהגדרתו העצמית של מרדכי היא לאומית, לא ממלכתית; והמן מתלונן עליו בפני אחשוורוש במילים: "ישנו עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שֹנות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עֹשים".⁴² המן תפס, אפוא, כפי שתפסו כל מארחי היהודים אחריו, שהגדרתם העצמית הלאומית של היהודים אינה תלויה לא באחיזה טריטוריאלית, לא בריבונות מדינית ולא בחוקה ממלכתית. עם ישראל נכסף, כמובן, למימוש טריטוריאלי־ריבוני־ממלכתי של זהותו הלאומית, אבל הוא הראה לעמי אירופה ולעמי ערב את מה שהראה לאחשוורוש ולהמן: שהלאומיות היא קטגוריה בפני עצמה, שאינה נגזרת מקטגוריות אחרות.⁴³

הרעיון הלאומי אינו גזעני. אם המקרא הוא, בעיקרו, אוטוביוגרפיה של עם ישראל, הרי שאוטוביוגרפיה זו מדגישה בכל נקודות המפתח שלה את אי־תלותה של ההגדרה הלאומית במוצאם האתני של אבות האומה או במוצאם האתני של המצטרפים אליה בכל רגע נתון. אין "גזע" עברי, ויתרה מזאת: לפי חלוקת האנושות המקראית לגזעים (שם, חם ויפת) אין לומר אפילו שעם ישראל שייך חד וחלק לגזע השמי. אסנת המצרית אשת יוסף, ציפורה המדיינית־כושית אשת משה, איזבל הפיניקית אשת אחאב ורבבות הנשים הכנעניות שאיתן התחתנו אנשי ממלכת ישראל, מהלו את הדם השמי בדמו של גזע־חם,⁴⁴ ויש לשער שהרמונו של שלמה הכיל גם נשים מעמֵי גזע־יפת. זאת ועוד, גם אם נתייחס רק ליסודות השֵמיים של עם ישראל, התנ"ך מבליט את ההטרוגניות שלהם: ארבע ה"אמהות" היו ארמיות; בית דוד היה נצר לרות המואבייה.

הגיוון האתני הזה הוא שורש ההבדל בין עם ישראל לבין שאר עמי קדם. כותבי המקרא יצרו אומה, שהיא זהות קיבוצית מלאכותית במוצהר. השתייכות לעם היא עובדה ביולוגית; השתייכות לאומה היא השתייכות תודעתית ל"קהילייה מדומיינת", כמינוחו של בנדיקט אנדרסון.⁴⁵ "מדומיינת" - כלומר סיפורית במהותה. זיכרון משותף וייעוד משותף - יסודות סיפוריים - מכוננים את האומה, ועל כן, כדברי ארנסט גלנר, "הלאומיות אינה התעוררות של אומות לתודעה עצמית: היא ממציאה אומות במקום שהן לא היו קיימות".⁴⁶ במישור העובדתי, האתני־ביולוגי, הכילה כנען עמים ילידיים ונוודים, שֵמיים ומסופוטמיים והינדו־אירופיים; במישור התודעתי, הומצאה בה אומה.

קהילייה מדומיינת זו נעשתה מדומיינת יותר ויותר באלפיים שנות הגלות היהודית. בכל פזורה יהודית התרחשו נישואי תערובת והליכי גיור שבעטיים נעשתה זהותן האתנית של פזורות ישראל בלתי רלוונטית להגדרתן כפזורותיה של האומה היהודית. דווקא משום כך התמצקה הזהות היהודית כזהות לאומית, התלויה במסורות וביעדים משותפים, לא בדם משותף, ביולוגי־עובדתי (ברלין עצמו, אגב, הדגיש נקודה זו במכתב שכתב ב־23 בינואר 1959 בתשובה לשאלתו של בן־גוריון "מיהו יהודי?").⁴⁷ והרעיון הלאומי, ששוחרר מתלותו במאפיינים אתניים, שוחרר באלפיים שנות הגלות גם מתלות כלשהי בטריטוריה משותפת, ואפילו מן התלות בלשון משותפת; בניגוד לאמרתו הנודעת של מרקס, ההוויה נקבעה על ידי התודעה.

לכן הוגדרה מדינת ישראל כמדינת היהודים, לא כמדינת הישראלים. אין לאום ישראלי; יש לאום יהודי, והלאום הזה פזור ברחבי העולם, על שלל עדותיו ועל שלל לשונותיו.⁴⁸ אינך פחות יהודי אם אינך ישראלי, וגם היהודים החיים בישראל אינם "עם" במובן הביולוגי־האתני. מדינת הלאום היהודית המודרנית מגשימה אפוא את הרעיון הלאומי שהומצא במקרא וזוקק בגלות. גזעים, עמים, שבטים, ציביליזציות, לשונות, ממלכות - כל אלה התקיימו, כמסופר בספר בראשית, משחר ההיסטוריה; לא אומה. ההשתייכות לקהילייה המדומיינת "אומה" היא אפשרות מהפכנית שהוצעה במקרא, והצעה זו עיצבה לימים את אירופה.

מעצמות על־לאומיות עיצבו את אירופה עד סוף המאה השמונה־עשרה,⁴⁹ כשם שמעצמות, בריתות ודינמיקות על־לאומיות עיצבו ומעצבות את העולם המערבי, ולא רק אותו, במאה השנים האחרונות.⁵⁰ אבל אין להסיק מכך שהתפרצותה של הלאומיות האירופית במאה התשע־עשרה היא זו שהולידה והפיצה את הרעיון הלאומי. עד המאה התשע־עשרה העדיפו האירופים להגדיר את עצמם על פי קטגוריות על־לאומיות (כנתינים של אימפריות, כקתולים, כפרוטסטנטים) או תת־לאומיות (כנתינים של נסיכויות, כתושבי חבלי ארץ), והם העדיפו זאת בשל אלף ואחת סיבות טובות וגרועות; אבל כמארחי היהודים וכחניכי המקרא מאז התנצרותה של אירופה, קל וחומר מאז הרפורמציה, הם הכירו את הרעיון הלאומי ואת גילומו המוחשי, והגיבו עליו תמיד, במילים וברדיפות.

ברור שכיבושי נפוליאון עוררו בתחילת המאה התשע־עשרה ריאקציה לאומית מספרד עד רוסיה, וברור שזוהי נקודת המוצא ההיסטורית לסיפור התפשטותה של הלאומיות האירופית בעידן המודרני. אבל מי שמספר את סיפור התפשטותה של הלאומיות האירופית במאה התשע־עשרה כסיפור לידתו של הרעיון הלאומי, חוטא לאמת לא רק כהיסטוריון אלא גם כפילוסוף. שכן, דיון פילוסופי ברעיון הלאומי מחייב הכרה בכך שזהו אכן רעיון - לא סתם סימפטום רגשי, מודרני־ריאקציוני

מדוע זכה ברלין במוניטין של ליברל שהכיר בחשיבותה של הלאומיות ושהחדיר את ההכרה בחשיבותה לעולם־השיח הליברלי? אולי בזכות הרטוריקה שהוא הפעיל כשהתייחס ללאומיות: רטוריקה של השתאות מעצם קיומה, ושל השתאות מכך שכל ההוגים המרכזיים של המאה התשע־עשרה לא הכירו כמוהו בחשיבות התופעה. "שום הוגי דעות של ממש מן הידועים לי", הוא כתב, "לא חזו לה [ללאומיות] עתיד שבו תמלא תפקיד מרכזי";⁵¹ אמנם "שום הוגה דעות חברתי או פוליטי שחי במאה התשע־עשרה לא היה בלתי מודע ללאומנות בתור תנועה בעלת השפעה בזמנו", אבל "אף על פי כן, במחצית השנייה של המאה [התשע־עשרה], ובעצם עד מלחמת העולם הראשונה, היא נחשבה תנועה שוקעת",⁵² ובכך הוכיחו כל אותם הוגי דעות קוצר ראות משווע, שהרי "עלייתה של הלאומיות היא כיום תופעה חובקת עולם, אולי הגורם היחיד בעל העוצמה הרבה ביותר במדינות החדשות ולעתים גם בקרב אוכלוסיות המיעוט במדינות הוותיקות."⁵³

הפוסל, במומו פוסל. קוצר ראותם של הוגי הדעות בני המאה התשע־עשרה באשר לשגשוגה של הלאומיות במאה העשרים, לא היה משווע יותר מקוצר ראותו של ברלין באשר לדינמיקה הפוסט־לאומית, שהותנעה עם שוך מלחמת העולם השנייה. הצפתן של ארצות־הברית ואירופה בעשרות מיליוני מהגרים (מוסלמים ואחרים) ודרישתם של מהגרים אלה ושל אינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי־הפוסט־מודרניסטי להגדרה אזרחית "רב־תרבותית", לא לאומית; העדנה המחודשת של המרקסיזם (שולל הלאומיות) בשיח האינטלקטואלי המערבי מאז מהומות הסטודנטים בשנת 1968; הגלובליזציה של כוחות השוק שהתפתחה על חשבונן של כלכלות־הלאום (מי שולט בכלכלה בעידן הגלובליזציה - ראשי ממשלות או ראשי תאגידים?) והגלובליזציה התקשורתית של עידן הטלוויזיה ומוסיקת הפופ, שהתפתחה על חשבונן של תרבויות הלאום (מי שולט בתודעה בעידן הגלובליזציה - שרי החינוך או אם־טי־וי והוליווד?) - כל התהליכים הללו, שחָבר ליצירתה של הסיטואציה הפוסט־לאומית, התרחשו בימיו ומול עיניו של ברלין. כשכתב על הלאומיות בשנות השבעים, הוא לא חזה ולא אמור היה לחזות את כניסתו של העולם לעידן האינטרנט ואת איחודה של אירופה במפנה המאות, אבל התקופה שבה הוא כתב על הלאומיות הייתה תקופה פוסט־לאומית דייה גם בלי האינטרנט ומטבע היורו. אילו גילה יחס רציני ללאומיות, היה מתמודד עם הטענות הפוסט־לאומיות שהפכו לבון־טון האינטלקטואלי בדורו.

קוצר הראות שלו נבע משתי סיבות. הוא נבע, ראשית, מכך שברלין היה נטוע במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולא ניגב את משקפיו במחציתה השנייה. הסיטואציה הטוטליטרית שעיצבה את נעוריו המשיכה להתנות את מחשבתו בזקנתו, ומפרספקטיבה זו הצטיירו בעיניו הנאורות של המאה השמונה־עשרה והלאומיות של המאה התשע־עשרה כשתי מגמות הפכיות־משלימות שהולידו את הבולשביזם, הפשיזם והנאציזם; נאורות דלקתית סופה בולשביזם, לאומנות דלקתית סופה פשיזם ונאציזם. יש בזה אמת, אבל אמת שנעשתה לא־אקטואלית באמצע המאה העשרים. הדיון בלאומיות בעידן הדמוקרטי־ליברלי שלנו, ההולך ומתברר כעידן פוסט־לאומי, הוא דיון שברלין לא היה ערוך לו.

הסיבה השנייה: הוא לא היה פלורליסט. אילו היה פלורליסט, היה תופס שהלאומיות היא פלורליסטית במהותה (בתנאי שאינה מידרדרת לשוביניזם), שהרי היא מקדמת זהויות פרטיקולריות. ג'וזפה מאציני, המופת הגדול של הלאומיות האירופית במאה התשע־עשרה, ביקש לעזור לכל תנועות הלאום, לא רק לתנועת הלאום האיטלקית; הוא רצה עולם רב־לאומי, שבו תורמת כל אומה את תרומתה הסגולית לשאר האומות, וזוהי העמדה הלאומית במיטבה. האנגלי הלאומי אינו רוצה שהיפנים יהיו יותר אנגלים; הוא רוצה שהם לא ידמו לו. הוא רוצה עולם שיש בו זן־בודהיזם והייקו, אמנויות לחימה, תיאטרון נו וכולי - עולם שמציע בין שאר הצעותיו את מורשת יפן, הנפלאה בשונותה - והוא רוצה שיהיה לו מה לתת ליפנים. לא יהיה לו מה לתת להם אם לא יהיה אנגלי.

הזיקה ההדוקה בין לאומיות לפלורליזם היא הפילוסופיה של הרדר על רגל אחת. ברלין העריץ את הרדר, הפליג בשבחיו בעשרות ממסותיו, אך לא הפליג בשבחיו מהסיבות הנכונות. הרדר, שטבע את המונח "רוח העם" ("פולק־גייסט"), היה פלורליסט לאומי, וברלין המציא מין הרדר שאינו לאומי: פלורליסט לכאורה, ולמעשה ליברל.⁵⁴ כשם שברא את הרומנטיקנים בצלמו כדמותו, ברא ברלין את הרדר בצלמו כדמותו; הרומנטיקה והלאומיות לא ניצבו מולו כהשקפות אלא כהשתקפויות של עמדתו. חמור מזה: דווקא לשיטתו היה עליו להשגיח בזיקה שבין לאומיות לפלורליזם, שהרי הלאומיות, לשיטתו, נולדה מהרומנטיקה, והרומנטיקה, לשיטתו, דגלה בפלורליזם. כלומר, דווקא על־סמך שתי הנחות־היסוד שלו (א. הלאומיות היא רומנטית, ב. הרומנטיקה היא פלורליסטית), היה עליו לגזור את המסקנה שיש קשר הדוק בין לאומיות לפלורליזם. כך היה מסיק, אילו היה פלורליסט.