ה

מאחר שכתב כהיסטוריון של אידיאות במקום לנסח את השקפת עולמו בצורה ישירה וחשופה, נתפס ברלין כפלורליסט. כתיבתו הִשרתה, כאמור, תחושה של שוטטות סקרנית, רחבת אופקים, בין זרמים רעיוניים שפרחו וקמלו במהלך ההיסטוריה, וכך הסתווה הקיפוד כשועל. עד כמה הצליחה פעולת ההסוואה אפשר ללמוד הן מקריאת השבחים האופייניים שהומטרו על ברלין והן מקריאת הביקורות האופייניות שנמתחו עליו. באשר לשבחים: "מסותיו של ישעיה ברלין בהיסטוריה של האידיאות אינן כתובות מתוך נקודת מבט", השתפך רוג'ר האוזהר במבוא שכתב לאחד מקובצי מסותיו של ברלין. "אין הן מכוונות במישרין להדגים או לחזק (ובעצם גם לא לתקוף או לערער) שום תורה, משנה או אידיאולוגיה היסטורית או מדינית מסוימת… כל כולן חקרניות ובלתי דוגמטיות… אולי פחות מכל הוגה דעות אחר מניח ברלין שמצויה ברשותו איזו אמת פשוטה, שלאורה הוא ניגש אחר כך לפרש את העולם ולסדרו מחדש".⁵⁵ ובאשר לביקורת: "איני מוצא בכתביו בסיס לוגי או פילוסופי כלשהו שיזכהַ אותו מאשמת הרלטיביזם", כתב נורמן פודהורץ שנתיים לאחר מותו של ברלין.⁵⁶

זה הדימוי השגור שנכרך סביב ברלין בידי חסידיו ומבקריו כאחד. האיש הִרצה וכתב, כביכול, "לא מתוך נקודת מבט" אלא ממעוף הציפור, ולכן אין למצוא אצלו פרשנות מגמתית של תולדות המחשבה המערבית, בין שהעדר מגמתי זה נזקף לזכותו (כדעתו של האוזהר), ובין שהוא נזקף לגנותו (כדעתו של פודהורץ). המבט האולימפי, האובייקטיבי הזה, שייחסו לברלין חסידיו ומבקריו, היה רק אפקט.

נתעלם מן האפקט ונדבר על התוכן. האם הטיעון הפילוסופי של ברלין היה, כפי שמקובל לחשוב, טיעון פלורליסטי? הנה כך תִמצת ברלין, בריאיון שנערך עמו בשנת 1988, את מה שהוא החשיב כעמדה פלורליסטית: "אפשר לבחור באורח חיים אחד או באחר, אבל לא בשניהם; ואין אמת מידה כוללת לקביעת הבחירה הנכונה; אדם בוחר כפי שהוא בוחר, ואף אחד מסוגי החיים אינו יכול להיחשב אובייקטיבית לנעלה מן האחר".⁵⁷ מכאן המסקנה המעשית, הפוליטית: "יש לפנות מקום לחיים שבהם כמה ערכים יתבררו כבלתי תואמים, כדי שאם נרצה למנוע עימות הרסני, יהיה צורך למצוא פשרות, ורמה מסוימת של סובלנות, גם אם כפויה, תהיה הכרחית".⁵⁸

לכאורה, לפנינו טיעון רב־תרבותי בדבר ההכרה הפלורליסטית בתוקפם של "אורחות" (או "סגנונות") חיים שונים. אך כשברלין מסביר ביתר הרחבה את טיעונו, מתברר שכוונתו למשהו אחר: "אני חושב כי חלק מן הערכים האולטימטיביים שעל פיהם חיים בני האדם אינם יכולים להתיישב או להשתלב זה בזה… אינך יכול לשלב חירות מלאה עם שוויון מלא… צדק ורחמים, ידע ואושר, עשויים להתנגש זה בזה", ולכן "לא ייתכן להגות רעיון בדבר פתרון מושלם לבעיות האדם - איך לחיות, למשל… פתרונות אוטופיים אינם עקביים ואינם אפשריים… לכן חייבות להיעשות בחירות. בחירות עשויות להיות מכאיבות מאוד. אם אתה בוחר בא', תיאלץ לוותר על ב'. אי־אפשר להימנע מבחירות בין ערכים אנושיים אולטימטיביים… כל אמונה קנאית באפשרות למצוא פתרון סופי, ולא חשוב איך מגיעים אליו, אינה יכולה להביא אלא לסבל, לייסורים, לשפיכות דמים ולדיכוי נורא".⁵⁹

כלומר, ברלין אינו מדבר, בעיקרו של דבר, על התנגשותן של מערכות ערכים (או תרבויות), אלא על התנגשותם של ערכים בתוך כל מערכת, בתוך כל תרבות. כל מערכת נורמטיבית מכילה, לדבריו, ערכים מוחלטים המוציאים זה את זה - ערכים שהבחירה באחד מהם היא פגיעה בלתי נמנעת בערך אחר. הבחירה בין ערכים מוחלטים ובלתי מתיישבים חייבת להיעשות, אבל אין זו בחירה שאפשר לנמקה על פי מערכת ערכים כלשהי. אדרבה: כל בחירה בערך כלשהו על חשבון ערך אחר בתוך אותה מערכת, הופכת את המערכת ללא־רלוונטית. שכן, לפי ברלין אינך אמור (ויתרה מזאת, אינך יכול) לממש מערכת ערכים כלשהי, אלא רק לממש ערכים אחדים שאינם מצטרפים לכדי מערכת ושאינם שאובים ממערכת אחת.

אם אתה בוחר, למשל, בערך השוויון, תוך פגיעה בלתי נמנעת בערך החירות, אין פירושו של דבר שבחרת במערכת הערכים הסוציאליסטית; בחרת רק בערך סוציאליסטי אחד, לא בערכים סוציאליסטיים אחרים כגון קידוש הקִדמה הטכנולוגית וקידוש העבודה היצרנית. ואם בחרת, נניח, בערך הרחמים, תוך פגיעה בלתי נמנעת בערך הצדק, אין פירושו של דבר שבחרת בנצרות; הערך שבחרת הוא נוצרי במקרה; לא משום שזהו ערך נוצרי בחרת בו, אלא משום שגם אתה, כמו הנוצרים, מצדד בו. כמערכת ערכים, הנצרות זרה לך. אינך מאמין באלוהים, גם לא ב"בנו", מושגי־ערך נוצריים כמו "חסד" ו"כפרה" אינם אומרים לך דבר, והכנת הנשמה לחיים שלאחר המוות (שבקיומם אינך מאמין) אינה מטרת חייך. ובכן, אתה דוגל בשוויון, אבל לא בסוציאליזם, ודוגל ברחמים, אבל לא בנצרות. הרכבת לך, כמו טולסטוי בשעתו, אתוס פרטי תוצרת בית. טולסטוי היה נוצרי שלא הלך לכנסייה, סוציאליסט שהתנגד לקִדמה טכנולוגית ובודהיסט שלא תרגל מדיטציה בודהיסטית; הוא בחר ערכים, לא מערכת ערכים - וכך ראוי לבחור, לדעתו של ברלין.

ברלין אינו מכיר אפוא בתוקפה של מערכת ערכים כלשהי. הוא מכיר רק בבחירות מוסריות של יחידים: הכרעות על פי קולו של המצפון הפרטי. זהו אתוס אקלקטי - לא אתוס פלורליסטי, משום שפלורליזם מחייב הכרה בתוקפן של מערכות ערכים מתחרות.

אילו היה פלורליסט, היה ברלין אומר כך: "הנצרות מציעה לנו מוסר דתי, ואילו הבודהיזם והסוציאליזם מציעים לנו מוסר אתיאיסטי; הנצרות והבודהיזם מציעות לנו גאולת נפש פרטית, ואילו הסוציאליזם מציע גאולה חברתית; הנצרות והסוציאליזם התפתחו במערב, ואילו הבודהיזם התפתח במזרח. ובכן, אף שאני אתיאיסט אני מכיר בתוקפן העצמי של דתות, ולכן אני מכיר בתוקפו העצמי של המוסר הנוצרי; אף שאני אינדיבידואליסט אני מכיר בתוקפן העצמי של תורות גאולה חברתיות־קולקטיביסטיות, ולכן אני מכיר בתוקפו העצמי של המוסר הסוציאליסטי; ואף שאני מערבי אני מכיר בתוקפן העצמי של תרבויות המזרח, ולכן אני מכיר בתוקפו העצמי של המוסר הבודהיסטי. אין אני מסכים עם אף אחת משלוש מערכות הערכים הללו, אבל אגֵן על זכות קיומן משום שגיוון תרבותי, דתי ופוליטי - הגיוון כשלעצמו - הוא האתוס שלי".

אבל ברלין אינו מכיר בתוקפן העצמי של מערכות ערכים. הוא מכיר, כאמור, רק בתוקפם של ערכים המשייטים בחלל מוסרי נטול הֶקשר ועומדים לבחירתו של המצפון הפרטי. האדם המוסרי, לשיטתו של ברלין, הוא אדם הפטור מפלורליזם תרבותי (או דתי, או פוליטי), משום שאין הוא נדרש להכיר בערכן ובצידוקן העצמי של מערכות ערכים.

מכאן הבחנתו הנודעת של ברלין בין "חירות חיובית" לבין "חירות שלילית". "חירות חיובית", לשיטתו, היא הגשמה של מערכת ערכים כלשהי, ואילו "חירות שלילית" היא השתחררות מדיכוי.⁶⁰ ברלין דגל ב"חירות השלילית" והוקיע כל צורה של "חירות חיובית", משום שכל הגשמה של מערכת ערכים או צורת חיים ייחודית כרוכה לטענתו באי־סובלנות תוקפנית מצדם של מגשימיה כלפי אלה שאינם מעוניינים לחיות כמוהם.

ובכן, אתוס המתיר רק "חירויות שליליות" אינו פלורליזם כי אם ליברליזם. נחזור ונצטט את המסקנה המעשית שגזר ברלין מן האתיקה שלו: "אם נרצה למנוע עימות הרסני, יהיה צורך למצוא פשרות, ורמה מסוימת של סובלנות, גם אם כפויה, תהיה הכרחית". כלומר, המשטר הראוי היחיד הוא משטר של הֶסדרים מנטרלי־עימותים. המשטר הזה קובע את חוקי המשחק שאליהם יש להכפיף כל מערכת ערכים של כל קבוצה או קהילה בתוך המדינה. זהו משטר "סובלני" רק כלפי המצייתים לו; אין הוא סובלני כלפי שום חלופה (מלוכנית, תיאוקרטית, קומוניסטית וכולי). דמוקרטיה ליברלית, רק היא לגיטימית; לגיטימי רק עולם של "חירויות שליליות".

ייתכן שתהילתו של ברלין כפילוסוף פוליטי נבעה מכך שהוא אמר את "הדבר הנכון" בזמן הנכון: הוא פנה אל קהל שהוכה, כמוהו, בטראומה של הנאציזם, הבולשביזם והפשיזם, ושמצא במסר האנטי־טוטליטרי שלו בשֹורה שאין צורך לדקדק במשמעותה כדי לאמץ אותה בחום. אבל מה שנשמע לאוזניים שצִלצלו עדיין ממלחמת העולם השנייה כקולה של התבונה המוסרית עצמה, נשמע חמקמק לאוזניים בנות־זמננו.

לא כל ההוגים הליברליים ולא כל המשטרים הליברליים של הדורות האחרונים לוקים בעמימות. המאבק העולמי הנוכחי בין ארצות־הברית לבין קנאי האיסלאם אינו מאבק בין פלורליסטים (שועלים) לדוגמטיקנים (קיפודים), אלא מאבק בין קיפודים לקיפודים - שני עולמות אידיאולוגיים בלתי מתפשרים. הממשל האמריקני הנוכחי לא הִשלה לרגע, לא את עצמו, לא את בוחריו ולא את שאר העולם, כאילו הדגל שבשמו הוא נאבק באויביו הוא דגל הפלורליזם. מתוך שאיפה בלתי פלורליסטית להשלטתה של השקפת העולם וצורת החיים הדמוקרטית־ליברלית על העולם כולו, מתוך אמונה דוגמטית בצדקתה המוחלטת, מתוך תחושת שליחות גואלת־עולם (שליחות אלוהית, אם תשאלו את הנשיא), נלחמת מעצמת־העל הליברלית בשאיפתם המשיחית המקבילה של קנאי האיסלאם, כשם שנלחמה בעבר בשאיפתם המשיחית המקבילה של הסובייטים.

כנות אידיאולוגית זו, המאפיינת את מדיניותה הבלתי מתחסדת של ארצות־הברית במאבקיה נגד אויבי הליברליזם - הודאה ישרה זו בכך שהליברליזם הוא אתוס לוחמני וכוחני ככל אתוס אחר המתיימר לייצג את האמת ואת הצדק - נעדרה מכתיבתו ה"פלורליסטית" של ברלין. האתגר הפילוסופי של צידוק הליברליזם מתעורר כשהליברל הופך מקרבן של משטרים עריצים, המתלונן על העוול הנגרם לו ומשלה את עצמו שתלונה זו היא פילוסופיית מוסר, לאדם הנושא באחריות מוסרית באשר הוא שייך למחנה השליט. רק אז מתחוורת לליברל הסתירה בין הסיסמאות הבלתי מחייבות על "פלורליזם" לבין השאיפה הליברלית הכנה להגמוניה רעיונית ופוליטית עולמית.

לשווא נחפש אצל ברלין התמודדות עם שאלת אחריותו של הליברל, המתעוררת כשהליברליזם הוא האתוס השליט. תודעתו של ברלין עוצבה על ידי ביוגרפיה קרבנית; הבולשביקים שרדפו בני־טובים שכמותו והנאצים שרדפו יהודים שכמותו, הרגילו אותו לתפוס את הפוליטי מנקודת הראות הקלה והנוחה (מבחינה רעיונית, לא מבחינה הישרדותית) של חֲסַר האונים, כלומר - חֲסַר האחריות. הקטגוריה החובקת "טוטליטריות" פטרה את ברלין מדיון דיפרנציאלי באידיאולוגיות האנטי־ליברליות שהשתלטו על רוסיה, על גרמניה, על איטליה ועל ספרד. כלום אין הבדל בין אידיאולוגיה טוטליטרית שהושפעה מהאוטופיזם הרציונליסטי של הנאורות (הבולשביזם) לאידיאולוגיות טוטליטריות שדגלו בערכיה של הקונטרה־נאורות (הפשיזם, הנאציזם)?

לפי ברלין אין הבדל, ולכן אינך יודע אם היפוכו של הפלורליזם, לשיטתו של ברלין, הוא האוניברסליזם הרציונליסטי או השוביניזם האי־רציונלי. אין מכנה משותף לאויבי הפלורליזם שנגדם דיבר ברלין, מלבד הרדיקליזם; אך רדיקליזם הוא מזג העשוי לקלוט כל תוכן - לא רק תוכן "קיפודי", רציונליסטי־אוטופיסטי. היטלר ומוסוליני לא היו "קיפודים" אלא דווקא "שועלים", אם "שועלי" היא התנגדות לחזונה הרציונליסטי־אוטופיסטי של תנועת הנאורות. "הקיפוד מסוכן ללא ספק, אך בל נשכח שגם השועל מסוכן באותה מידה", מזכיר לנו רונלד דבורקין. "פשעים מוסריים הוצדקו באמצעות הטענה שערכים פוליטיים מרכזיים הם בהכרח ערכים מתנגשים, ושלפיכך אי־אפשר לומר שהבחירה בערך זה או אחר היא הבחירה הנכונה היחידה".⁶¹

לכן הדיכוטומיות שהציע ברלין - "קיפודים"/"שועלים", "מוניזם"/"פלורליזם", "חירויות חיוביות"/"חירויות שליליות" - הן מקסימות במובן המזיק של המילה. הקסם שלהן הוא קסמן של הכללות בהירות לכאורה, הזורעות ערפל. כשמחלצים את הטיעון ה"פלורליסטי" של ברלין מן השטף הרטורי המקסים של מסותיו ומנסים לתמצתו ביבושת עניינית, מתגלה חיוורונו המוסרי והפוליטי. אין הוא מצייד אותנו כהלכה למלחמה הנוכחית, אבל דווקא משום כך חשוב להיזכר בו; הוא מזכיר לנו ממה התחמק המערב במחצית השנייה של המאה העשרים, כשהיה שאנן ונרדם בשמירה.

אסף ענברי הוא מסאי וחוקר ספרות.