ליברלים הגונים יודעים שאין הם פלורליסטים. הם יודעים שהשקפת העולם הליברלית אינה מכירה בתוקפן ובזכות קיומן של השקפות עולם אחרות, ושהיא שואפת - תוך הפעלת כל אמצעיה הכלכליים, התקשורתיים והצבאיים - להשליט את עצמה על העולם כולו. הם יודעים, במילים אחרות, שהליברליזם אינו נחרץ ושתלטני פחות מן הקומוניזם בזמנו או מן האיסלאם הקיצוני בזמננו. ליברליזם אינו סובלנות, ליברליזם אינו פלורליזם, והודאה בכך אינה אמירה בגנותו; אין בה אלא הכרה בהבדל שבין תפיסת סדר היום הליברלי כסדר היום הצודק שאין בלתו, לבין "יפרחו להם אלף פרחים".

אבל לא כל הליברלים מוכנים להודות בכך, והמורה הגדול של אותם ליברלים המשכנעים את עצמם שהם פלורליסטים היה ישעיה ברלין. דומה שיותר מכל משנה ליברלית אחרת שהתנסחה במאה העשרים מסגירה משנתו של ברלין, כשם שמסגירה התקבלותה הנלהבת ברחבי המערב, את הבלבול המושגי בין פלורליזם לליברליזם. בשלהי המאה העשרים לא נראָה הבלבול הזה כמשהו חמור ומסוכן בפוטנציה. עם נפילת הגוש המזרחי, עם הגאות האופורית של שוקי ההון ועם אפנת השיח הפוסט־מודרניסטי ששִׂגשגה באקדמיה, חגג המערב בשנות התשעים את מה שנראָה כניצחונו הסופי. במשך עשר שנים לא היו לו אויבים, וכשאין אויבים אפשר לפטפט על פלורליזם, להשמיץ את תרבות המערב ה"דכאנית" ולדרוש ש"גם קולו של האחר יישָמע". השיח הרב־תרבותי שט אז לא עמד למבחן, כי ה"אחר" לא דיבר. ב־11 בספטמבר 2001, ארבע שנים לאחר מותו של ברלין, שמענו את קולו הצלול של ה"אחר".

מאז שבן־לאדן השמיע את קולו, נדרש כל ליברל לברר לעצמו אם הוא אכן פלורליסט, כפי שדימה לעצמו. אין מדובר עוד בסוגיה אקדמית־תיאורטית. מול קולם הצלול של אויבי המערב, צריך המערב לנקות את גרונו ולדבר בקול צלול, אחרת יובס. אירופה הפלורליסטית הביאה על עצמה השנה את מהומות המוסלמים בצרפת ואת תסיסת המוסלמים באנגליה ובגרמניה; היא אִפשרה ל"אחרים" להקים בבירותיה מסגדים המטפחים את שנאת המערב. תוצאת ההשתטות הזאת, בשם הפלורליזם, הייתה צפויה מראש, אך היא עדיין מוכחשת. אינטלקטואלים צרפתים הזדרזו לפרש - ולהצדיק - את מהומות המוסלמים בפריז, על ידי הצגתן כפעולות מחאה של חלכאים ונדכאים, מקופחים תובעי שוויון. הם מציגים את העניין כמאבק חברתי, וכך פוטרים את עצמם משאלת הפלורליזם. כשה"אחר" המוסלמי מוצג כמקופח, מוכחשת זהותו האמיתית והמוצהרת כ"אחר" מוסלמי, חייל בצבא הג'יהאד, וכך מוכחש המבחן הניצב בימינו בפני הפלורליזם הרב־תרבותי. לכן יש משמעות אקטואלית חריפה לדיון במשנתו הפילוסופית של ברלין, שנכתבה לפני מלחמת העולם השלישית.

ב

משלוש בחינות ראוי ישעיה ברלין להוקרה עמוקה. ראשית, על שום תרומתו לדיסציפלינה הקרויה "היסטוריה של הרעיונות" ולביסוס מעמדה האקדמי בין חוגי ההיסטוריה לחוגי הפילוסופיה. כבר הגל היה היסטוריון של הפילוסופיה, כשם שהיה פילוסוף של ההיסטוריה, אבל הגל כתב בסגנון בלתי קריא, וברלין, הרהוט והתקשורתי, ריתק דורות של משכילים. הוא ערך לנו סיורים מודרכים בסצנה הרוסית של אמצע המאה התשע־עשרה,¹ הוא העלה מתהום הנשייה הוגים כמו ז'וזף דה־מטר ויוהן־גיאורג האמאן, והאיר באור חדש הוגים כמקיאוולי, ויקו, הרדר ומונטסקיה. כנגד ההיסטוריוגרפיה הקלסית, הפוליטית, וכנגד ההיסטוריוגרפיה הכלכלית־סוציולוגית, הוא כתב היסטוריוגרפיה רוחנית־תרבותית; וכנגד שיטת ההוראה האַ־היסטורית הנהוגה בחוגי הפילוסופיה, הוא עיגן כל משנה פילוסופית בהקשר ההיסטורי שהצמיח אותה. בימינו גישה זו מובנת מאליה, אך היא הפכה לכזאת, בין השאר, בזכותו.

שנית, ברלין החיה את הדיון בשאלות המוסריות והפוליטיות הגדולות בתקופה שבה הלוגיקה הייתה חזות הכל. אוקספורד, שבה הוא למד ולימד, הייתה בירת ההגות האנגלוסקסית דאז - פילוסופיה אנליטית, טכנית, יבשה. רק חובבן או שרלטן, סברו האוקספורדים, יתעסק בשאלות שברומו של עולם; פילוסוף רציני הוא כירורג של הלשון, ואסור לו לצאת מחדר הניתוחים. זה היה האקלים הפילוסופי שבו עשה ברלין את צעדיו הראשונים, ובתחילת דרכו הוא ניסה להתקבל לַמועדון. הוא כתב אי אלו עבודות בלוגיקה, אך העניין נמאס עליו באמצע המאה. בשנת 1950 הוא עדיין פרסם מאמרים טכניים כגון "הנחות אמפיריות והיגדים היפותטיים" ו"תרגום לוגי",² אבל באותה שנה הוא גם פרסם מחוץ למגדל השן את מסותיו "רעיונות פוליטיים במאה העשרים" ו"הסוציאליזם ותורותיו",³ שסימנו את הסתערותו על השאלות הגדולות ועל הציבור המשכיל הרחב. ומשעה שמָרַד כך בקו האוקספורדי, הוא היה נווה מדבר במדבר האנליטי.

שלישית, הוא היה מסאי מחונן. תענוג לקרוא אותו. את רוב מסותיו הוא לא כתב אלא הכתיב, ומכאן איכותן הדיבורית, הקולחת. כפי שציין מייקל איגנטייף, אצל ברלין "אין הבדל בין אופן הכתיבה לאופן הדיבור: מליצי, מפורט, ארכאי, אך בה בעת גם חותך, שנון, בהיר… המילים צצות ועולות כרצונו, והן מתגבשות במשפטים ובפסקאות במהירות האמירה".⁴ לכן משפטיו של ברלין ארוכים ומורכבים־להתפקע מבחינה תחבירית, עתירי משפטי לוואי המאייכים כל טיעון. "הוא מתווה הנחה, ובעודו מדבר, הוא צופה את ההתנגדויות וההסתייגויות, כך שההנחה וההסתייגויות שלובות זו בזו".⁵ התוצאה, למרבה הפלא, אינה מייגעת. סגנונו, המגיש את מחשבתו במעופהּ, הוא אלתור וירוטאוזי - קול חי, לא קר. נדירים המסאים שהשיגו את האיכות הזאת. הפרופסור המצוי אינו יודע לכתוב, והפובליציסט המצוי הוא קל־כתיבה אבל שטחי. למדנות מעמיקה וכתיבה כריזמטית מתקשות להיפגש. אצל ברלין הן נפגשו.

אבל שלושת ההישגים הללו אינם רלוונטיים להערכת משנתו הפילוסופית של ברלין. הוא הוכתר כאחד הפילוסופים הפוליטיים החשובים ביותר במאה העשרים, ועלינו לדון בו בתור שכזה. פילוסוף אינו נמדד לפי יפי כתיבתו; הגל, כאמור, כתב איום ונורא, ואיש לא יאמר שלייבניץ או קאנט או הוסרל, למשל, הצטיינו בכתיבה. גדולתו של ברלין כפילוסוף, לא ככותב מוכשר, צריכה להיבחן. על כשרונו אין מחלוקת.

רומנטיקה, לאומיות, פלורליזם: אלה שלושת הנושאים הגדולים של ברלין. הוא קנה את עולמו כפרשן של הרומנטיקה, כליברל שהכיר בחשיבותה של הלאומיות וכפילוסוף שהניף את נס הפלורליזם. אלה שלושת היסודות של משנתו הפילוסופית, ושלושתם קשורים זה בזה ומרכיבים יחדיו משולש שהפלורליזם הוא קדקודו העליון. הפלורליזם היה הנושא בה"א הידיעה של ברלין, עיקר העיקרים של משנתו הפילוסופית; שני הנושאים האחרים שימשו אותו רק כמכשירים להצגת טיעונו הפלורליסטי. הוא כתב פה ושם גם על נושאים אחרים,⁶ אבל אין ענייננו בסקירת כל כתביו אלא בעמידה על עיקרי תורתו.

ברלין חילק את האינטלקטואלים שעיצבו את תרבות המערב למוניסטים ("קיפודים") ולפלורליסטים ("שועלים"). הקיפודים הם הרעים, השועלים הם הטובים. אפלטון, הגל וניטשה היו קיפודים, לשיטתו; אריסטו, מונטיין וגתה היו שועלים.⁷ לא חשוב מה טען כל אחד מהם, ואפילו לא הז'אנר העיוני או הספרותי שבו התבטא כל אחד מהם - חשובה רק המנטליות הכללית, הקיפודית או השועלית. מפרספקטיבה אוורירית זו התעניין ברלין בהיסטוריה הרעיונית של אירופה. הפילוסופים של תנועת הנאורות עניינו אותו בתור קיפודים, ואילו מקיאוולי והרומנטיקנים וההוגים הרוסים של המאה התשע־עשרה עניינו אותו בתור שועלים. אין הוגה, או זרם רעיוני־תרבותי שלם, שלא הוכנס בידי ברלין לאחד משני הכלובים. הוא לא הכיר בקיומן של חיות נוספות.⁸  

הייתה לַקיבעון שלו סיבה ביוגרפית. הוא גדל בצל עלייתם של המשטרים הטוטליטריים - יהודי בן־טובים יליד לטביה, שנמלט מהבולשביקים בגיל 11 וכשלושים שנה אחר כך איבד את קרובי משפחתו שנשארו שם ונרצחו בידי הנאצים. הוא השתייך אפוא לאותו דור של פליטים (יהודים ואחרים) כקרל פופר, פרידריך האייק, ולדימיר נבוקוב, חנה ארנדט, מקס הורקהיימר, תיאודור אדורנו ויעקב טלמון, שחוו על בשרם את הטראומה של הטוטליטריות, ושל ליברלים כאלבר קאמי וג'ורג' אורוול, שהתחלחלו מעליית העריצות הטוטליטרית כצופים מן הצד. מלחמת העולם השנייה עוררה גיוס כללי, פילוסופי וספרותי, לחשיפתם ולעקירתם של שורשי הטוטליטריות, וברלין היה אחד מראשי המתגייסים.

השורשים הרעיוניים, לא המשטרים שצמחו מהם במחצית הראשונה של המאה העשרים, הם שהצריכו מאבק עד חרמה, שהרי הנאציזם והפשיזם הובסו, ועם מותו של סטאלין בשנת 1953 תם גם עידן הבולשביזם הטהור. השאלה שהטרידה את ברלין, את פופר, את טלמון ודומיהם, הייתה: מהו דפוס החשיבה המערבי שהוליד את המשטרים הללו? הנחת העבודה שלהם הייתה שהמשטרים הללו צצו לא רק בגלל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות שנוצרו בתחילת המאה העשרים, אלא גם, ובעיקר, משום שהתגלם בהם אורח חשיבה טוטליטרי שאפיין את תרבות המערב במשך מאות שנים, אולי אף משחר קיומה. טלמון איתר את ראשית הטוטליטריות במהפכה הצרפתית,⁹ הורקהיימר ואדורנו איתרו את שורשיה בתנועת הנאורות,¹⁰ ואילו פופר וברלין איתרו את שורשיה כבר אצל אפלטון. פופר מתח קו ישר מאפלטון להגל וממנו למרקס - שלושת אויביה הגדולים של "החברה הפתוחה"¹¹ - וברלין מילא את הקו הזה בשמות רבים נוספים שייצגו לדעתו את דפוס החשיבה המוניסטי, הדוגמטי, הקיפודי, שממנו עלינו להיגמל, פן יעלו שוב מקרבנו משטרים טוטליטריים.

אבל אף שברלין החיל את התזה שלו בדבר שורשי הטוטליטריות, כמו פופר, על כל תולדות המחשבה האירופית, הוא התמקד למעשה ברגע מסוים אחד, שהיה לדעתו הרגע החשוב ביותר בתולדות המערב. אל הרגע הזה, שטלטל את אירופה סביב 1800, חזר ברלין מזוויות שונות כמעט בכל מסותיו. משנת 1960 ואילך הוא זיהה את הטלטלה ההיסטורית ההיא עם "המהפכה הרומנטית", ומשנת 1972 ואילך הוא נזכר שגם עליית הלאומיות נכללה בה. ומשעה שהתזה שלו כללה הן התייחסות לרומנטיקה והן התייחסות ללאומיות, יצא שמו לתהילה כאינטלקטואל שהפגין את הפלורליזם שלו בכך שתיאר בהגינות, בפתיחות סקרנית, ללא התנשאות וללא מגמתיות, תנועות רעיוניות שאינן ליברליות.

הרושם המטעה הזה נבע בעיקרו מסגנונו הנעים, הרגוע, של ברלין. הוא לא השתלח בהוגים ובזרמי מחשבה אנטי־ליברליים, כפי שעשו פופר והאייק, אלא סקר אותם בנינוחות מלומדת, "אובייקטיבית". בכל מסותיו אין התפרצות אחת של זעם או של לעג ארסי; לכל אורכן נשמרת נימה אולימפית שאינה נעכרת על ידי רגשות, ורושם "אובייקטיבי" ו"פלורליסטי" זה תוגבר באמצעות רוחב האופקים שהפגין ברלין תמיד, לעתים קרובות כידענות לשמה. בכל מסה שלו עליך לחלץ את עמדתו שלו מתוך שפע ההשקפות והאסוציאציות התרבותיות שהוא שולף מכיסו חופנים־חופנים, כזקן חביב המאכיל יונים בכיכר העיר. הודות לרוחב האופקים המופגן הזה הצליח ברלין להצטייר כ"שועל". אך זו הייתה הסוואה. הוא היה קיפוד מושלם. הוא היה הוגה דוגמטי שדיבר ברכות.