"את יודעת", הוא אמר, "זה מצחיק, קראתי אתמול חמישים ביקורות בערך על ההופעות האחרונות בגרמניה - ואף אחת מהן לא הייתה טובה. אף אחת. וזה מעניין. אני מנסה לחשוב על זה, כי הסתובבנו כמעט בכל אירופה בחודשיים האחרונים. וכולם נורא אהבו אותנו, הם חשבו שאנחנו ממש טובים. אבל איך זה שברגע שאנחנו חוזרים לגרמניה פתאום אין אף בן־אדם, אף כתב, אף עיתונאי שאוהב את המופע? כאילו, בחייכם. יש פה משהו מוזר. אני לא יודע… אני חושב שלגרמניה עדיין יש בעיה גדולה איתנו. אני לא ממש מצליח להבין את זה. את יודעת, זה כמעט כמו בן־אדם שלא מוכן להודות שהוא אוהב ללכת לבית זונות או משהו - אבל הוא עדיין הולך. זה המצב עם רמשטיין, את מבינה? זאת הנאה אסורה. זה מוזר".

אז איך הוא מסביר את זה?

"הבעיה הכי גדולה עם הגרמנים היא שאו שהם מכבדים את עצמם יותר מדיי או שהם מכבדים את עצמם פחות מדיי. אף פעם אין איזון, את מבינה? הם עדיין סובלים מהמלחמה. אני מנסה להסביר לחברים שאין להם סיבה לפחד להגיד שהם גרמנים, את מבינה, ולנסות להגיע לאיזון, לנסות להשתמש בגרמניוּת בהומור, את מבינה? זה מה שאנחנו עושים בעצם עם רמשטיין. אבל אם חוזרים להומור… כולם יודעים שהומור הוא לא הצד הכי חזק של גרמניה. שאלתי את עצמי למה, מה הדבר שגומר את ההומור? והגעתי למסקנה שאתה צריך להיות בטוח בעצמך כדי לצחוק על עצמך. וזה העניין, אם חוזרים לגרמניה - אני חושב שהגרמנים לא בטוחים בעצמם. ורמשטיין זה משהו, אנחנו יכולים עכשיו להשתמש בהומור, מבחינה מסוימת. בביטחון עצמי שקט".

שני דברים עלו בבהירות גדולה בשיחותיי עם חברי הלהקה: תחושת האשמה התמידית שמלווה את כל מי שנולד גרמני, והמרירות הנזעמת, ההולכת וגוברת, שמעוררים ייסורי המצפון האלה. רמשטיין לוכדת באופן מושלם את רגשותיה של אומה הנלחמת בדחפים האסורים שלה; ואמנם, כאשר קרוספה־ברנשטיין הפתיע את עצמו בהחליטו להתגושש עם דמותו שלו בקליפּ למַיין טַייל, הוא בעצם השתמש במטאפורה מצוינת.

הגישה הזאת מוצאת אולי את ביטויה המושלם בשיר לוֹס ("בלי"), שבו מלגלגת הלהקה על מבקריה:

היינו בני־בלי־שם
יש לנו שם
בלי מילים
המילים באו
ובכל זאת אנחנו עדיין
קצת בלי שיר
אבל לא בלי צליל
אתם הרי שומעים את זה
איננו בלי פגמים
רק קצת בלי אחיזה
בלי קול
לעולם לא תיפטרו מאיתנו

לעולם לא תיפטרו מאיתנו - זהו מוטיב־חוזר עתיק יומין בהיסטוריה הגרמנית; התרעומת הזאת, התחושה שהאומה הגרמנית אינה תופסת את מקומה הראוי, שהעם הגרמני מדוכא שלא בצדק. מבחינה היסטורית, אין שום חדש בשילוב התחושות הללו עם רגשות הזעם והתסכול נוכח עוצמתם האדירה והלא־מוצדקת של האמריקנים הדפוקים האלה. אותה תרעומת אפשר לראות גם בתחושת הכיתור הכפייתית ששׂררה בגרמניה ערב מלחמת העולם. והיטלר, כידוע, ניצל היטב את התחושה הזאת כשבא לתפוס את השלטון.

אכן, הדבר המפחיד ביותר באנשים האלה הוא שנדמה כי הם לא למדו דבר מן ההיסטוריה. הם רק לא חדלים מלהתלונן על הדיכוי שהוא מנת חלקם.

בין שהשירים שלהם עוסקים באהבה ובין שהם עוסקים במלחמה, ובין שחברי הלהקה הם שמאלנים ובין שהם ימניים, דבר אחד ברור: המוסיקה של רמשטיין איננה מוסיקה אירופית אלא גרמנית. והם מנחילים את הרגישות המיוחדת הזאת מדור לדור. הדנים אינם עושים מוסיקה כזאת, וגם לא הפורטוגלים. גם לא האירים, או המקדונים, או הבלגים. עוצמתה המהפנטת של המוזיקה הזאת לא הייתה מושגת בשום שפה אחרת מלבד בגרמנית. ממש כשם שציין הקלידן לורנץ, "השפה הגרמנית מאוד מתאימה לסגנון המוסיקלי שלנו".

לא פעם צוין שאנשים חושפים את נשמתם במוסיקה שהם יוצרים, ושהמוסיקה של כל אומה קשורה קשר אמיץ לחיי החברה והמוסר שלה. אפלטון מתעמק בנושא בספרו המדינה. "לחינוך המוּסִי [המוסיקלי]", הוא כותב, "חשיבות מרובה ביותר, משום שיותר מזולתם חודרים הקצב והנעימה לתוך הנשמה פנימה… ובהגיע אליו שיח־של־טעם, הרי שהאיש שנתחנך כך יכירנו, בשל הקִרבה שביניהם, ויותר מזולתו יקדמנו בברכה".²³ ובהמשך הדברים הוא גם מתריע "שיש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוסיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוסיקה, בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה".²⁴ השקפה דומה מביעים גם אריסטו, רוּסוֹ וניטשה, שכולם מכירים ביכולתה הייחודית של המוסיקה לעורר רגשות אנושיים, לטוב ולרע.²⁵

אבל בשום מקום לא ניכרת זיקה הדוקה כל כך בין המוסיקה לנפש כמו בגרמניה. הברברים של גרמאניה, ציין אדוארד גיבּון, היסטוריון בריטי בן המאה השמונה־עשרה, נמשכו למוסיקה כבחבלי קסם.²⁶ ואילו ניטשה ציין שהגרמני מדמה לעצמו שאפילו אלוהים שר שירים.²⁷ הגרמני, כתב ואגנר, אינו רואה במוסיקה בידור גרידא, אלא "מתייחס אליה בחרדת קודש השמורה לתחומים היקרים ביותר של חייו. לפיכך, הוא נעשה קנאי; התשוקה הלוהטת והאדוקה שבה הוא תופס את המוסיקה שלו ומבצע אותה, היא המאפיין המרכזי של המוסיקה הגרמנית".²⁸

התלמידים שביצעו את הטבח בקולומבּיין אהבו את רמשטיין, כך סופַּר. לדברי הרשויות ברוסיה, גם הרוצחים מבֵּסלאן האזינו למוסיקה של רמשטיין במהלך המצור על בית הספר. לא בטוח שהבינו את המילים, אבל אין ספק שהאסתטיקה דיברה אל לבם. מדוע דווקא מוסיקה גרמנית, ולא מוסיקה צ'צ'נית היא שעוררה בהם השראה? מה יש בה, במסורת המוסיקלית הגרמנית, שמקנה לה עוצמה כזאת?