אין לדעת. אבל במקרים קיצוניים, ברור שהמוסיקה הופכת למין דרבון, שיכול לעורר את הנפש ולדחוף אותה לעשות מעשים נחושים. וכאן עלינו לשאול שאלה מעניינת: שמא צדק אפלטון כאשר התריע מפני הסכנות הגלומות במוסיקה חדשה?
קשה לומר עד כמה השפיעה להקת רמשטיין על החברה הגרמנית. אין ספק שהיא החזירה את האסתטיקה של הימין אל הזרם המרכזי של תרבות הפופ הגרמנית, ושהצלחתה המסחרית המדהימה שימשה השראה לעשרות חקיינים. בספטמבר בשנה שעברה הצטמררה אירופה כולה כשמפלגות הימין הקיצוני והניאו־נאצים זכו לניצחונות גדולים בבחירות המקומיות בגרמניה, ובעיקר במזרח הקומוניסטי לשעבר. האם היה לניצחונות הללו קשר כלשהו לנוֹיֶה דויטשה הֵרטֶה - הקשיחות הגרמנית החדשה - של רמשטיין? שאלה זו יש לבחון ברצינות.
בהצהרת לייקן, שפרסמה המועצה האירופית בשלהי 2001, נאמר כי איחוד היבשת הולך וקרֵב. "סוף־סוף נסללה בפני אירופה הדרך להפוך למשפחה אחת גדולה", נכתב במסמך. חדשות טובות. והאחווה הזאת אכן מרגשת מאוד, בייחוד לנוכח העובדה שהיא באה לאחר מאות שנים של מעשי טבח ואיבה בין העמים האירופיים. לצורך העניין, הבה נקבל את ההנחה הזאת. אירופה היא משפחה אחת גדולה עכשיו, תודה לאל. אֵ פְּלוּריבּוּס אוּנוּם!29 כיצד אפשר אפוא שלא להרגיש כמו משביתי שמחה כשמתעקשים לציין שחברים מסוימים באחווה האירופית החדשה הזאת עודם מטפחים חיבה ביזארית למדיי לריח בשר חרוך, לדם נקרש על אספלט ולצליל קולן של אמהות מקוננות? כמה קטנוני יהא להזכיר שהם עדיין מלהגים בטירוף הדעת על הלהט המרגש שצווחות האימה שלך מעוררות בהם. וכמה בלתי מנומס יהיה למצוא מוזרוּת כלשהי בהתעסקות היתרה הזאת בבשר הלבן ה"מדליק", ביום הדין, בחורבן. הם שואלים מאין באים כל המתים, ואם אתה רוצה לגווע בעור ובשיער; הם אומרים שאהבה היא מלחמה וקוראים לך לברוח; הם מזהירים שאין מפלט ושאיש לא יצילך; שלא תזכה לרחמים אפילו אם תתחנן; הם נועצים את ברכיהם בפרצופך ותוקעים את אצבעותיהם באפר; אביהם, הם מודים, היה בדיוק כמוהם. אבל מה לעשות? הוא בן־משפחה. כלום אין בכל משפחה אחד כמוהם?
"אני חושב שזה מאוד נחמד שמדינות מתגאות במסורות שלהן", אמר לורנץ.
אני בהחלט חושבת שייתכן כי חברי רמשטיין מאמינים לתעמולה שלהם עצמם - הם אינם רואים בעצמם נאצים; הם תופסים את עצמם בתור צמחונים מוסיקליים בלתי מזיקים. איש מחברי הלהקה, על פי התרשמותי לפחות, אינו דוגל ברצח עם, אינו אויב היהודים, ואינו מצדד בָּעליונות הארית. אבל יש משהו מפחיד יותר בעובדה שאין הם מכירים במודע במה שהם עושים: עולה מכך שכל הדברים הללו נובעים מהם באופן אינסטינקטיבי.
אבל אפילו זאת אינה הנקודה. אין זה משנה אם חברי רמשטיין דוגלים בהשקפת העולם הנאצית או לא. הוגו רינגלר, פקיד בלשכת התעמולה המפלגתית המרכזית במינכן, תיאר פעם כיצד פיתה היטלר את קהלו. "באלף דרכים שונות", כתב, "הוכח שלעתים קרובות לא היה זה תוכן נאומיו כמו סגנון הופעתו שהשפיעה על המאזין ושבתה את לבו".30 חברי להקת רמשטיין אכן יודעים כיצד להעביר את המסר שלהם בצורה שתשפיע על המאזין. או, במילותיו של לורנץ, "אנחנו יכולים לתת מה שאנחנו רוצים והם ישמיעו את זה. כשאף אחד לא מכיר אותך, הם אומרים שזאת האדרה של אלימות ושזה לא מתאים לשידור, אבל אחרי שאתה מגיע לראש המצעדים, זה כבר לא משנה. אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, והם ישמיעו את זה".31 הנה כי כן, בגרמניה של ימינו, המסר עובר טוב יותר ומשפיע יותר על המאזין כאשר הדבר נעשה באופן המזכיר מאוד את הסגנון הנאצי.
כן, כן. הסגנון הנאצי. כעת אפשר לומר זאת בגלוי. עִברו על הרשימה - אותה רשימה שניסחה סוזן סונטאג כשכתבה על האסתטיקה הנאצית: "הצבע הוא שחור, החומר הוא עור, הפיתוי הוא יופי, הצידוק הוא כנות, המטרה היא אקסטזה, הפנטזיה היא מוות".32 וזה מה שמושל היום בתרבות הפופולרית הגרמנית. הגרמנים מרותקים לרמשטיין, בולעים בכל פה את התחייה הכמעט־מפורשת הזאת של הרייך השלישי, זוללים אותה כאילו הורעבו במשך שנים. אבל זאת אינה באמת גרמניה, תאמרו? אלה רק קומץ ניהיליסטים טבטוניים בנעליים צבאיות שבמקרה הם גם גרמנים? אם כך, מי קנה את כל האלבומים האלה? בוודאי לא חובבי הביטלס מליברפול. אלה בסך הכל רוצים להחזיק לך את היד.
אין בכוונתי לטעון שהפופולריות של רמשטיין מעידה על התפרצות מחודשת של הנאציזם בגרמניה, וגם לא שלמוסדות הדמוקרטיים בגרמניה נשקפת סכנה מיידית. כל שאני מבקשת לומר הוא שמבחינה תרבותית, הגרמנים אינם דומים לשום אומה אחרת בהיסטוריה; מה שנכון גם בנוגע לצרפתים, לבריטים, לספרדים וליוונים. ואי־אפשר לחשוב על עתיד אירופי בלי להכיר תחילה בעובדה שמעולם, לכל אורך ההיסטוריה, לא התאחדו מדינות לאום בוגרות ומגובשות כל כך, ושונות כל כך מבחינה תרבותית, לכדי ישות היסטורית יחידה, יעילה ועקבית מבחינה כלכלית, פוליטית או מדינית, למשך יותר מעשורים ספורים; ועוד עלינו להכיר בכך שמעולם, לכל אורך ההיסטוריה, לא נטמעו בהצלחה גלים המוניים של מהגרים אל תוך ישות כזאת. לאמיתו של דבר, ההיסטוריה מלמדת כי מדינות שצורפו כך יחדיו מקבוצות אתניות מגוונות נוטות דווקא להתפורר - במהירות ובאלימות. וכאשר זה קורה, המהגרים הם הנפגעים העיקריים. כבר היום אפשר למצוא במאמרי מערכת בעיתונות הגרמנית רמזים מבשרי רע על העתיד להתרחש, כמו המאמר שכתב האנס־אוּלריך וֶהְלֵר בדי צייט על "הבעיה התורכית".33
אפשר שרמשטיין הם נאצים למופת, במובן האמיתי והמפחיד ביותר של המילה, ואפשר שאינם אלא מוקיונים, שכל חטאם הוא עיוורון עצמי מזעזע. ואולי הם משהו באמצע. לא בזה העניין. העניין הוא שגרמניה מאוהבת בהם. העניין הוא ששוב אנו נתקלים בכוח ההתמדה של אישיות לאומית גרמנית שהיא כל כך ייחודית מבחינה תרבותית עד שכמעט אי־אפשר לראות באנשים הללו את אחיהם או דודניהם של הצרפתים, הבלגים או הבריטים.
האיחוד האירופי הוא בבחינת נישואי נוחות; וקליטתם המוצלחת של גלי הגירה המונית היא כורח כלכלי. תערובת זו של אומות ועמים הנוצרת כעת - אף שמרכיביה סולדים זה מזה סלידה עמוקה, אף שמזגיהם אינם הולמים זה את זה, אף שהם בגדו זה בזה בגסות בעבר - היא מחויבת המציאות מבחינה פוליטית וכלכלית. מובן שאין לי שום התנגדות לאיחוד עמי אירופה; אדרבה, יהיה נפלא אם היבשת המעונה והמפולגת הזאת תזכה סוף־סוף לאחוות אנוש. אבל כשאני מקשיבה לרמשטיין אני מוצאת עצמי חושבת: אל תבנו על זה.
קלייר ברלינסקי היא סופרת המתגוררת בפריז. מאמרה האחרון ב הוא "התקווה של מרסיי" ( 19, אביב התשס"ה/2005).
הערות
1.השם הוא גם שמו של בסיס חיל האוויר האמריקני "רמשטיין" (Ramstein) במערב גרמניה, שבו נהרגו 69 בני אדם וכ־500 נפצעו כששלושה מטוסים התנגשו מעל קהל במפגן אווירי ב־28 באוגוסט 1988.
2.מילים מאת ריכרד קרוספה־ברנשטיין, פאול לנדרס, כריסטוף דוּם שניידר, טיל לינדמן, ד"ר כריסטיאן לורנץ, אוליבר רידל. כל הזכויות שמורות. © TamTam Fialik Musikverlag, Musik־Edition Discoton GmbH, באדיבות BMG, גרמניה. למען הקיצור בחרתי מדגם מייצג. קטלוג מלא של מילות השירים של רמשטיין בגרמנית, עם תרגום לאנגלית, אפשר למצוא בתוך www.herzeleid.com/en/lyrics. תרגומים לעברית ודיונים בעברית אפשר למצוא בין השאר בפורום רמשטיין באתר הפורומים הישראלי הייד־פארק: http://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forum_id=3248.
3.John Felstiner, Paul Clan: Poet, Survivor, Jew (New Haven: Yale, 2001), p. 39.
4.ראה למשל את השורות הבאות מתוך דֶה פרוֹפוּנדיס של טראקל, בתוך www.littlebluelight.com/lblphp/quotes.php?ikey=27:
רצועות מתכת קרות על מצחי.
עכבישים מחפשים את לבי.
יש אור שמת בפי.
5.ראה, למשל, "כלת הכושי": Gottfried Benn, Morgue and Other Expressionist Verse (1912־1913) בתוך www.supervert.com/elibrary/benn.html.
6.השיר הוא פרשנות רמשטיינית לשיר ”Here Comes the Sun“ של הביטלס; ההשוואה למקור מעניינת.
7.ראה, למשל, את הדברים הבאים: www.rammsteinsite.com/articles3.html; www.nation-master.com/encyclopedia/Rammstein; www.religioustolerance.org/sch_vio6.htm.
8.פירושה של כותרת השיר בגרמנית ”Du Hast“ הוא "יש לך". האיות הנכון למשמעות "את שונאת" הוא ב־s כפולה: Du Hasst. ובכל זאת זהו התרגום של רמשטיין לשיר כפי שהוא מופיע באתר הרשמי שלהם; זה גם התרגום שהם שולחים למעריצים לפי דרישה, וכך הם גם שרים אותו באנגלית.
9.בעקבות זאת נגזרו על השניים תקופת מבחן של שישה חודשים וקנס כספי. לפרטים נוספים ראה http://members.lycos.nl/feuermeister/eng/press/pulsemay01en.html. כששאל עיתונאי את הגיטריסט קרוספה־ברנשטיין אם להקת רמשטיין באמת מייצגת את מה שרוב האמריקנים תופסים כערכי משפחה - בייחוד משום ששיריה של הלהקה עוסקים באופן כפייתי בגילוי עריות - הוא הסביר שמדובר "בסך הכל בשירי אהבה מזוויות קיצוניות". ראה Paul Gargano, “A Foreign Flair for Family Values,” Metal Edge (January 1999).
10.Wolfgang Spahr, Billboard, August 7, 1999, p. 11, ראה http://herzeleid.com/en/press/1999־08_billboard.
11.Winston Cummings, “Teutonic Values,” Hit Parader, December 1998, ראה www.rammsteinsite.com/articles3.html (להלן ערכים טבטוניים).
12.Colin Devinish, “Rammstein Raise Furor over Video with Nazi־Era Footage,” August 1998, ראה www.vh1.com/artists/news/500908/08311998/rammstein.jhtml.
13.Gabriella, New York Rock (November 1998), ראה www.nyrock.com/interviews/rammstein_int.htm.
14.Chris Gill, “Rammstein: Battering Ramm,” Guitar World 6/9, ראה www.rammsteinsite. com/articles6.html.
15.www.newsfilter.org/antimtv/bands/rammstein.htm.
16.Nazis? Heil No!” London Records, 2001“, ראה www.nme.co.uk/news/562.htm.
17.www.planetrammstein.com/en/faq/22.php. דוגמאות לפוסטרים בסגנון הזה אפשר למצוא בתוך http://motlc.wiesenthal.com/gallery/pg01/pg9/pg01931.html; www.calvin.edu/.academic/cas/gpa/posters/rad.jpg
18.קמינגז, ערכים טבטוניים.
19.הוגו רינגלר, למשל, פקיד בלשכת התעמולה המפלגתית המרכזית במינכן, מתאר את עלייתו של היטלר לשלטון במאמר שפורסם בשנת 1937 לשם הדרכתם של תועמלני המפלגה: "[הוא] לא דיבר לשכל אלא ללב. הוא דיבר מלבו אל לב מאזיניו. וככל שהיטיב להבין כיצד לממש את הפנייה הזאת ללב, כך ניצל אותה ביתר עוז וכך היה קהלו פתוח יותר לקלוט את מסריו. לא הייתה אז כל דרך לשכנע את העם הגרמני בטיעונים רציונליים; העניינים לא עלו יפה עבור מפלגות שניסו את הגישה הזאת. העם נשבה בידי האיש שפרט על המיתר שאחרים התעלמו ממנו - הרגשות, התחושות, או כפי שמתבקש לקרוא לזה, הלב". Hugo Ringler, “Heart or Reason? What We Don’t Want from Our Speakers,” Our Will and Way, 7 (1937), pp. 245־249 (להלן "לב או תבונה").
20.ראיון עם פלאקה לורנץ, Deutscher Video Ring Magazin (May 2001), ראה www.rammsteinniccage.com/media/interviews/deutschervideomay01en.html.
21.על צלב הברזל הנאצי הוטבע צלב קרס. את קטלוג הסמלים הרוּניים המשמשים את הניאו־נאצים כתחליפי צלב קרס אפשר למצוא באתר הליגה נגד השמצה: www.adl.org/hate_symbols/updates.asp.
22.Etgar Lefkovits, “Poll: Over 50 Percent of Germans Equate IDF with Nazi Army,” Jerusalem Post, December 7, 2004. הסקר נערך בידי חוקרים מאוניברסיטת בּילפֶלד. החוקרים מצאו ש־51 אחוזים מן הגרמנים סבורים שיחסהּ הנוכחי של ישראל לפלסטינים שקול לזוועות שביצעו הנאצים ביהודי אירופה במלחמת העולם השנייה; 68 אחוזים סבורים שישראל מנהלת "מלחמת שמד" נגד הפלסטינים; 82 אחוזים כועסים על המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים; ל־62 אחוזים נמאס מ"העלאת הגֵרה הבלתי פוסקת" בנושא פשעי גרמניה נגד היהודים; ו־68 אחוזים מן המשיבים "רוגזים" על העובדה שגרמנים היום עדיין מואשמים בפשעי הנאצים. בלשון המעטה ציינו עורכי הסקר הגרמנים כי הממצאים "מדאיגים".
23.כתבי אפלטון, כרך שני, פוליטיאה, תרגם יוסף ג' ליבס (ירושלים: שוקן, 1957), עמ' 264.
24.אפלטון, פוליטיאה, עמ' 294.
25.פרידריך ניטשה, "הולדת הטרגדיה מתוך רוח המוסיקה", הולדתה של הטרגדיה, תרגם ישראל אלדד (ירושלים: שוקן, תשכ"ט), עמ' 19-147. Aristotle, Politics, Books VII-VIII (Wiltshire: Cambridge University, 1988), pp. 42-197; Jean-Jacques Rousseau, Letter to D’Alembert; Project Concerning some New Signs for Music; Dissertation on Modern Music; Letter on Italian and French Opera, etc..
26.Edward Gibbon, The Decline and Fall of the Roman Empire, ed. Hans-Friedrich Mueller (New York: Modern Library, 2003), vol. i, pp. 202, 931; vol. 2, pp. 286, 734.
27.פרידריך ניטשה, שקיעת האלילים, תרגם ישראל אלדד (ירושלים: שוקן, תשל"ג), פתגם 33, עמ' 55.
28.Richard Wagner, ber Deutsches Musikwesen, Smtliche Schriften und Dichtungen, vol. i, trans. William Ashton Ellis (Wagner Library), ראה http://users.belgacom.net/wagnerlibrary/prose/wagongm.htm.
29."מתוך רבּים, אחת" - ביטוי המופיע על החותם הרשמי של ארצות־הברית ומתייחס ליצירתה של ישות פדרלית יחידה מתוך 13 המדינות החברות המקוריות.
30.רינגלר, "לב או תבונה", עמ' 245-249.
31.Andrea Nieradzik, “Beautiful Sons,” Musik Express (March 2001), ראה http:// herzeleid.com/en/press/2001־03_musik_express.
32.Susan Sontag, “Fascinating Fascism,” Under the Sign of Saturn (New York: Farrar, Straus, 1975), p. 109.
33.Hans-Ulrich Wehler, “The Turkish Problem,” Die Zeit, September 12, 2002.


הדפסה
גרסת PDF




