הדפסה
גרסת PDFעל רקע ניסיון מר זה, עם נפילת חומות ברית־המועצות בראשית שנות התשעים ותחילת העלייה הגדולה ממנה ארצה, זנחו מנהיגי העולים, גם אם לא במודע, את חזונו של בן־גוריון ושבו אל חזונו של הרצל. מנהיגים אלו, ואני בתוכם, חשבו כי מדינת ישראל צריכה ללמוד מניסיון העבר ולקלוט את העולים בדרך חדשה, שונה מן הדרך הציונית הקלסית - כלומר, לא באמצעות כור היתוך המבקש למחוק את הישן, אלא על ידי שמירת "כל הראוי להישמר".
בהתאם לכך, וכדי להעניק לעולים קול ויכולת השפעה, הוקמו עבורם ארגוני ייצוג שונים ובהם גם מפלגת "ישראל בעליה". ארגונים אלו לא רצו לחכות עשרות שנים עד להטמעתם המוצלחת של העולים בארץ - עשרות שנים שבמהלכן ייווצרו תחושות קיפוח ועלבון, רגשות של ניכור ותסכול בשל חוסר היכולת להשפיע. הם רצו שגם "דור המדבר" יוכל להרגיש שייך, יוכל להשמיע את קולו, לייצג את עצמו ולהיאבק למען המטרות החשובות לו - אפילו אם המטרות האלה יהיו זרות לרוב החברה הישראלית. זאת הייתה השקפת העולם שעמדה ביסוד ההתעקשות על הקמת תחנת רדיו, ערוץ טלוויזיה ועיתונות בשפה הרוסית. עבור הדור המבוגר, הייתה זו הדרך היחידה לדעת מה קורה במדינתו החדשה, הדרך להרגיש שייך, להזדהות עם המדינה גם אם אין הוא מבין עדיין את שפתה. המתנגדים לדרך זו טענו כי היא רק תגביה את חומות הגטו הרוסי; אך מצדדיה האמינו כי רק כך תימָנע היווצרותו.
אחת הדוגמאות הבולטות להצלחת התהליך הזה היא סיפורו של תיאטרון גשר, תיאטרון העולים. בשנת 1991 עלה לראשונה הרעיון להקים תיאטרון דובר רוסית בארץ. הימים היו ימי ראשית העלייה הגדולה, והרעיון נראה כהזדמנות טובה למשוך לישראל חלקים מהאינטליגנציה היהודית־רוסית. אבל אנשי משרד החינוך וראשי עולם התיאטרון בארץ דחו אותו על הסף. "לא הסכמנו להקים פה תיאטרון בבולגרית ואפילו לא ביידיש", הם טענו. "אנו מבקשים לפתח תרבות עברית. לא נרשה הקמת תיאטרון רוסי, זהו מעשה אנטי־ציוני ממש". המימון להקמת התיאטרון גויס בסופו של דבר בחו"ל, ולאחר מכן הגיעה תרומה נוספת מן 'הפורום הציוני'. עד מהרה התברר כי היזמה באה בעִתהּ. הקהל זרם להצגות, וגם המוסדות ראו כי טוב ונרתמו לסייע. בתחילה עלו בתיאטרון מחזות ברוסית בלבד וגם הצופים היו על טהרת העולים מחבר המדינות. ברם, עם הזמן החל התיאטרון להעלות גם מחזות בעברית. כיום יש שם עולים המשחקים בעברית, צברים המשחקים ברוסית ובעיקר קהל וכותבי ביקורת נלהבים ומפרגנים. דומני שאין עוררין על כך שמדובר בסיפור הצלחה - תרבותי, כלכלי וגם ציוני.
על פניו מהווה סיפור ההצלחה של תיאטרון גשר - ובהקשר זה ראוי להזכיר, בין השאר, גם את רשת בתי הספר "מופת" - את התגשמותו המושלמת של חזון הפסיפס ההרצליאני. מתן ביטוי לתרבותו הייחודית של העולה, הנטמעת בהדרגה בתוך הכלל מתוך שמירה על גונהּ הייחודי. זהו תהליך העובר על העלייה כולה: בניה ובנותיה לומדים עברית, משתלבים בעולם העבודה ומטביעים את חותמם על ההוויה הישראלית. אך האם אכן נוצר כאן פסיפס אמיתי, פסיפס שהוא לא רק ישראלי אלא גם "מוזאי", יהודי?
כדי ליצור פסיפס יש צורך באבנים קטנות, אך גם במלט שיצמיד אותן יחדיו. הרצל האמין כי המלט שיחבר את חלקי הפסיפס של החברה הישראלית יהיה היהדות. ואולם בפועל נדחקה היהדות הצדה בידי בן־גוריון וממשיכי דרכו, ובמקומה הומצאה ה"ישראליות" או ה"צבריות" כדבק חברתי. ייתכן שבתחילת הדרך לא היה צריך יותר מזה, אך ככל שנקפו השנים התברר כי "הזהות הישראלית" המנותקת מהשורשים ומן ההיסטוריה היהודית דלה מכדי לחבר לאורך זמן קבוצות שונות ומגוונות כל כך. "הישראליות" של כור ההיתוך הלכה והתפוררה, תוך שהיא מותירה אחריה חלל תרבותי. וכך, בהעדר מכנה משותף משמעותי, החל הפסיפס הישראלי להתרופף בעשורים האחרונים.
העלייה מרוסיה הרגישה בזאת היטב. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מרבית העולים - לפחות בשנותיה הראשונות של העלייה - שאפו להתחבר להוויה היהודית־ישראלית. הם באו הנה ללא כל ידע או רקע ביהדות והרגישו בחסרונו של החיבור הזה. כאשר התפרקה ברית־המועצות נפרמו התפרים שאיגדו את העמים והקבוצות הדתיות השונות, ואלה שבו והתכנסו אל תוך זהויותיהם הישנות. היהודים, שלא ידעו דבר על שורשיהם, מצאו עצמם ללא כל זהות והחלו לחפש אחריה. הם ביקשו ללמוד על לוח השנה היהודי, על ההיסטוריה היהודית, על המורשת ועל התרבות של עמם. אך כשהגיעו לכאן גילו שכדי להיות ישראלים אין הם מוכרחים להתחבר לשום זהות יהודית מגובשת; לכל היותר די להם - בעיני ישראלים רבים - שישרתו בצבא.
ידיד אחד, עולה חדש, היטיב לתאר זאת באוזניי. "סברתי", הוא אמר, "כי בעלותי לארץ אני מוסיף לילדיי שלושת אלפים שנות היסטוריה. חשבתי שאני מביא את ילדיי ממקום שבו ההיסטוריה החלה בשנת 1917 אל מקום הנושא על כתפיו מורשת בת אלפי שנים. אולם בפועל, גיליתי מהר מאוד שבמקום להוסיף להם שלושת אלפים שנה, החסרתי להם שלושים. גיליתי שכאן ההיסטוריה מתחילה בשנת 1948".
ללא היסטוריה יהודית, ללא תרבות יהודית, לא יהיה אפשר ליצור כאן פסיפס אמיתי. שכן במקום שילוב מרהיב של סגנונות והשפעות, הולכת ונוצרת בארץ חברה המחולקת לקבוצות המתכנסות אל תוך עצמן, קבוצות המציבות בראש סדר העדיפויות שלהן את האינטרס הסקטוריאלי על חשבון השיקול הלאומי הכולל, קבוצות שאינן מדברות זו עם זו ונלחמות זו בזו על השליטה במדינה. מבחינתה של החברה הישראלית, שנמצאת עדיין בעיצומו של תהליך התהוות ואשר נתונה במלחמה על עצם קיומה, זהו תהליך הרה אסון.
תהליך זה מסוכן משום שלתוך החלל הריק של הזהות המלכדת נכנסים גורמים המבקשים לקדם את החזון הפוסט־ציוני, החותר לכינונה של חברה שבה יחיו אלה לצד אלה ישראלים־חרדים, ישראלים־חילונים־אשכנזים, ישראלים־ספרדים, ישראלים־דתיים, ישראלים־עולים וכמובן ישראלים־ערבים - בלי שום דבק שיחבר ביניהם. מדינת ישראל תהפוך ל"מדינת כל אזרחיה", מדינה בעלת זהות לאומית נייטרלית, אשר שוב לא תהיה אחראית לגורל העם היהודי בכל תפוצותיו, אשר לא תעניק ליהודים באשר הם את הזכות הבלתי מותנית לעלות ארצה ולהפוך לאזרחים מן השורה, אשר לא תנסה לקדם ולפתח את התרבות והמורשת היהודית או את השפה העברית. היא תהפוך למסגרת מדינית המספקת שירותי חינוך, בריאות ורווחה למשלמי המסים - ותו לא. וכפי שהיה בגולה, בתהליך בלתי נמנע תידחק אט אט הזהות היהודית למסגרת הקהילתית המצומצמת, המנותקת ממסגרת המדינה.
חזון זה, שהוא בעיניי חלום בלהות, הולך ונעשה למציאות. לכאורה, רוב רובה של מנהיגות המדינה איננה מוכנה לעמוד מאחורי רעיון "מדינת כל אזרחיה", אך מעט מעט ובאין רואה הוא מתחיל לקבל לגיטימציה בשורה של החלטות ותהליכים המתרחשים בשנים האחרונות: פסיקת בג"ץ בפרשת היישוב קציר, הקוד האתי של צה"ל, החלטת היועץ המשפטי לממשלה בנושא קרקעות קק"ל ועוד. בכל הדוגמאות הללו בולטת הנטייה להעדיף עקרונות של שוויון אזרחי על פני צביונה היהודי של המדינה. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בכתב המינוי של "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", שהוקם על ידי ראש הממשלה ושרת החינוך בשנת 2003, ואשר מסקנותיו פורסמו במסגרת דו"ח ועדת דברת. אמנם אי־אפשר לייחס לחברי הועדה עמדות פוסט־ציוניות, אך מי שיקרא את כתב המינוי יופתע בוודאי לגלות כי בכל שלושת עמודיו לא מופיעים המושגים "מדינה יהודית", "לאום יהודי", "יהודים" או "יהדות" ולו פעם אחת. המונחים היחידים המוזכרים בו הם "חברה אזרחית", "אזרחים בוגרים ומשכילים" ו"מחויבויות אזרחיות". כוח המשימה הזה הוקם במטרה לסייע בבנייתה המחודשת של מערכת החינוך, הכלי המרכזי של המדינה העוסק בהנחלת ערכים, ובעצם הגוף הממונה על יצירת המלט שיצמיד יחד את אבני הפסיפס הישראלי. אלא שלמקרא כתב המינוי אין מנוס מן המסקנה כי ערכי היסוד של מזמיני הדו"ח אינם קשורים כלל למורשת עמנו אלא משקפים בעצם את השיח האזרחי, המבקש להמעיט עוד ועוד מצביונה היהודי של המדינה. ברי כי אין להפחית מחשיבות אופייה הדמוקרטי של ישראל. ואולם, במשוואה "מדינה יהודית ודמוקרטית" יש להעניק משקל שווה לשני המרכיבים ואין לחזק את האחד על חשבון השני.
הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" פירושה הכרזה על כישלון החלום הציוני, פירושה היטמעותה של ישראל במרחב הכללי והפיכתה, בסופו של דבר, למדינה ערבית נוספת, בעלת מיעוט יהודי, שבעצמו יהיה רק קהילה נוספת, פחות נוחה ופחות אטרקטיבית, בין תפוצות ישראל. הדרך היחידה להימנע מעתיד זה היא לשוב ולאמץ את חזונו של הרצל וליצור מחדש מדינה המאפשרת לקהילות המרכיבות אותה להביא לידי ביטוי את מורשתן ואת תרבותן הייחודית, תוך שמירה על מכנה משותף יהודי. אמת, זהו אתגר קשה, אך אין לנו שום דרך אחרת להבטיח את המשך קיומנו. עלינו להעמיק את המכנה המשותף היהודי שלנו על ידי לימוד מקיף של ההיסטוריה ושל המסורת היהודית העשירה ובאמצעות חיזוק הקשרים עם יהדות התפוצות.
מאה שנה חלפו מאז מותו של הרצל וחזונו רלוונטי היום מתמיד. אין הוא חזון שקל להוציאו אל הפועל, אבל הוא בר־ביצוע. ובעיקר, הוא הכרחי ודחוף מאי פעם.
נתן שרנסקי הוא השר לענייני ירושלים, תפוצות וחברה. ספרו האחרון הוא יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור (פבליק אפיירס, 2004).
הערות
המחבר מבקש להודות לתהילה נחלון ולרומן פולונסקי על תרומתם לכתיבת המאמר.
המחבר מבקש להודות לתהילה נחלון ולרומן פולונסקי על תרומתם לכתיבת המאמר.
1. מתוך נאום שנשא מנחם בגין בהיכל התרבות בתל אביב בשנת 1959, ראה מנחם בגין, "על המורה החי", בתוך מורי זאב ז'בוטינסקי, ערך אפרים אבן (ירושלים: מרכז מורשת מנחם בגין, תשס"א), עמ' 121.
2. בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים (ירושלים: הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו), עמ' 9.
3. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 12.
4. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 9.
5. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 13.
6. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 12.
7. בנימין זאב הרצל, ספרי הימים, תרגמו ר' בנימין ואשר ברש (תל אביב: מצפה, 1929), כרך א, עמ' 129.
8. בנימין זאב הרצל, מכתבים, תרגם י' ייבין (תל אביב: הוצאה מדינית, 1937), עמ' 266.
9. לדיון רחב יותר בשורשי האנטישמיות ובסיבות לה, ראה מאמרי "מקורות האנטישמיות החדשה", תכלת 17, קיץ התשס"ד/2004, עמ' 103-120.
10.פרוטוקול של הקונגרס הציוני הראשון, תרגם חיים אורלן (ירושלים: ראובן מס, 1947), עמ' 12.
11. יומן הרצל, 9 ביוני 1895, בתוך בנימין זאב הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, תרגם יוסף ונקרט (ירושלים: מוסד ביאליק, 1997), כרך א, עמ' 95.
12. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 77.
13. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 55.
14. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 77.
15. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 64-65.
16. יומן הרצל, 15 ביוני 1895, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 131.
17. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 36.
18. יומן הרצל, 26 במרץ 1898, בתוך עניין היהודים, כרך א, עמ' 512-513.
19. בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד (תל אביב: מצפה, תש"ג), עמ' 85.
20. כפי שהציע לנסח במצע מפלגתו. ארכיון בן־גוריון, תיקי מכתבים, 9 בינואר 1949.
21. דוד בן־גוריון, מדינת ישראל המחודשת (תל אביב: עם עובד, תשכ"ט), כרך א, עמ' 432-433.
22. צבי צמרת, ימי כור ההיתוך (באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון, תשנ"ג), עמ' 58-59, 65.
