הדפסה
גרסת PDFהיום, כשישראל אינה מצטיירת עוד בתקשורת העולמית כמדינה קטנה ואמיצה אלא כשריד אנכרוניסטי ובלתי לגיטימי של הקולוניאליזם הנפשע וכאויבת האנושות, הזדהותם של יהודי התפוצות עם המדינה היהודית קשה לאין ערוך. ואולם היא עדיין מעניקה להם כוח ועוצמה. ככל שמתחזקת הזיקה לישראל בקרב הקהילות בתפוצות - קטנות ככל שיהיו - כן מתחזקות בהן הזהות והגאווה היהודית, אפילו בשעה שהן נאלצות לעמוד בהתקפות של משטמה עזה. מנגד, כאשר הזיקה לישראל חלשה, נוטה הקהילה להצניע את זהותה היהודית. זהו דפוס קבוע, והוא בולט במיוחד בפרויקטים המקבצים יחדיו צעירים יהודים מרחבי העולם, דוגמת פרויקט "תגלית": זיקה לישראל משמעה חיזוק הזהות היהודית. בקרב כל שדרות העם, להוציא חלקים מן הציבור החרדי, הייתה מדינת ישראל למסד שעליו עומדת בימינו הזהות היהודית.
הקמת מדינת היהודים של הרצל לא חיסלה אפוא את האנטישמיות, אך היא שינתה לבלי הכר את זהותו של העם היהודי. המדינה הפכה למקור של עוצמה וגאווה בעבור יהודי העולם, וההזדהות עימה הייתה לכלי בעל חשיבות מכרעת במאבק באנטישמיות. אך מה באשר לזהותם היהודית של הישראלים עצמם? כיצד השפיעו עליהם החזון של הרצל והקמת המדינה?
בקריאה ראשונה בכתבי הרצל נדמה כי הוא שקד יותר מכל על מציאת פתרון למצוקת היהודים וכי כל שאלה של זהות או תרבות יהודית הייתה ממנו והלאה, או לכל היותר משנית למטרתו העיקרית - התמודדות עם בעיית האנטישמיות ומניעת השואה שבדרך. הרצל דיבר על מדינה שאליה יוכלו היהודים להגר ולבנות בה מחדש את חייהם כעם. אך מה תהיה דמותה וזהותה של המדינה? על ברכי איזו תרבות יחונכו אזרחיה החדשים? חיבורו של הרצל, מדינתהיהודים, מספק תשובות כלליות בלבד לשאלות הללו. בשל אדישות־לכאורה זו של הרצל לגורל היהדות ובשל העובדה שהתמקד רק בשיפור תנאי החיים של היהודים, ביקר אותו כידוע אחד העם, אשר סבר שאת עיקר המאמץ יש להשקיע בתחיית היהדות ובהקמת מרכז רוחני יהודי.
ואולם, קריאה מדוקדקת יותר בכתביו של הרצל מגלה כי הוא לא היה אדיש כלל כלפי המסורת היהודית. נהפוך הוא: הוא חזר והדגיש את מקומה המרכזי של היהדות בזהות הלאומית של העם היהודי. "הציונות היא שיבה ליהדות", הצהיר הרצל כבר בקונגרס הראשון, "עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".10 המכנה המשותף שאיחד בעיניו את פזורות ישראל במקומותיהן השונים והגדיר אותן כעם הוא הדת היהודית, האמונה העתיקה המשותפת לכולם. "אנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת",11 כתב ביומנו, ובמקום אחר קבע: "אכן קהיליית העם שלנו היא יחידה ומיוחדת במינה. בעצם, אנו מזהים עצמנו כמשתייכים יחד רק לפי אמונת אבותינו".12
ועם זאת, הרצל לא רצה להכתיב בפרוטרוט את תכניה הספציפיים של התחייה היהודית במדינה החדשה; בה במידה שהיה מהפכן בראייתו המדינית, כך היה שמרן בתפיסתו התרבותית. הוא ביקש לשמור על הקיים, להוסיף ולשמר את התרבות היהודית של ימיו, בלי להתעלם מן ההתפתחויות שעברו עליה בשנות הגלות ומן ההשפעות המגוונות שספגה מן הסביבה. מתוך ההמשכיות הזאת, כך האמין, תיווצר מאליה מציאות חדשה:
ועם זאת, הרצל לא רצה להכתיב בפרוטרוט את תכניה הספציפיים של התחייה היהודית במדינה החדשה; בה במידה שהיה מהפכן בראייתו המדינית, כך היה שמרן בתפיסתו התרבותית. הוא ביקש לשמור על הקיים, להוסיף ולשמר את התרבות היהודית של ימיו, בלי להתעלם מן ההתפתחויות שעברו עליה בשנות הגלות ומן ההשפעות המגוונות שספגה מן הסביבה. מתוך ההמשכיות הזאת, כך האמין, תיווצר מאליה מציאות חדשה:
אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת. אבל לא בכך שנתלוש אותם בכוח מקרקע צמיחתם. לא. אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, עם כל רקמת שורשיהם ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו, לשמר בחרדת קודש את הישן, בתחום הרגשי־נפשי.13
מסיבה זו התנגד הרצל להנחלתה המלאכותית של שפה חדשה לאזרחי המדינה. בעיניו עדיף היה "שכל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו", שכן "גם 'שם' נישאר מה שהננו עתה, כשם שלעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות המולדת שמהן גורשנו".14 כיצד בכל זאת ידברו אזרחי המדינה זה עם זה? "השפה השימושית ביותר בתקשורת הכללית תהיה מאליה, ללא כפייה, לשפה הראשית". הרצל לא ראה כל בעיה בהעתקת הטוב שבעולם הישן אל הארץ החדשה. "קיימים בתי מלון אנגליים במצרים", טען, "ועל ראשי ההרים בשווייץ, ובתי קפה וינאיים בדרום אפריקה, וכן תיאטראות צרפתיים ברוסיה, ואופרות גרמניות באמריקה, ואילו הבירה הבווארית המשובחת ביותר נמכרת בפריז... בצאתנו ממצרים, שנית, לא נשכח מאחורינו את סירי הבשר".15 גישתו זו של הרצל באה לידי ביטוי גם ברומן העתידניאלטנוילנד, שבו חוזר המחבר ומתאר כיצד תיקח הארץ החדשה את המיטב מכל מדינה ומדינה שממנה יגיעו בניה: גן העיר ייבנה במתכונת אנגלית, בניין משרד הבריאות ידמה למקבילו הגרמני, והרחובות יזכירו את אלו הקיימים בבלגיה. העולים יביאו עימם אל המדינה היהודית את מיטב ההיצע הטכנולוגי, התרבותי והכלכלי של ארצות העולם, וכל זאת כדי "לשמור על כל הראוי להישמר". הרצל רואה אפוא בעיני רוחו תהליך טבעי, לא כפוי, של התמזגות המטענים התרבותיים שיביא עימו כל אחד ואחד מן העולים לארץ החדשה. מתוך היחד הרב־גוני הזה, האמין, יצמח דבר חדש.
הרצל הכיר, אם כן, בחשיבותן של ההשפעות התרבותיות הזרות על מאפייניה של המדינה היהודית העתידה לבוא. ואולם, הוא עמד על כך שתרבותה תהא בעלת צביון יהודי מובהק, אשר יבוא לידי ביטוי במסגרת מה שכינה "החזיונות היהודיים" - הצגות תיאטרון ואופרה שתתמקדנה בנושאים יהודיים ואווירת יום השבת בירושלים. ביומניו הביע הרצל את התקוה כי הרבנים "יהיו עמודי תווך" במדינה העתידית וכי "הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם ויאירו את עיניהם".16 הרצל חזה גם שבכל יישוב ייבנה בית כנסת אשר "יבלוט למרחוק",17 ושירושלים תהיה למרכז דתי רב־עוצמה. כך, לפי דעתו, ייוצר פסיפס ססגוני של תרבויות היהודים שיגיעו לארץ והוא שיצמיח תרבות יהודית ייחודית, "מוזאיקה מוזאית" (מלשון "מוזס" כלומר, משה), אשר תשלב את החדש בישן, את ניסיונו ומורשתו של העבר בתעוזתו של ההווה.
יש להדגיש כי הרצל בשום פנים לא שאף ליצור במדינת היהודים אדם חדש, יהדות חדשה או יהודי חדש, ומעולם לא ביקש למחוק את כל מה שנוצר במשך אלפי שנות גלות. בעיני רוחו, היהודים עצמם, בשבעים לשונותיהם ובתרבויות המגוונות שיביאו עימם, יבנו בארץ החדשה את המדינה היהודית כפסיפס מרהיב. עירוב זה, בתוך מסגרת חיים יהודית ריבונית, יאפשר את התפתחותה של תרבות יהודית בכל התחומים - מוסיקה, ספרות, תיאטרון ואולי אפילו "אדריכלות יהודית".18 אמנם, אפשר שהשינויים יולידו גם יהודי מסוג חדש, אך לא תהא זו פעולה מהפכנית כי אם תוצאה טבעית של חיים חופשיים ויצירתיים. ברוח זו יש להבין את דברי גיבור ספרו של הרצל אלטנוילנד, אשר מציין שבעבר "הצעירים היהודים היו מדוללי שיער חלושים ומפוחדים", ואילו עתה הם התפתחו - באופן טבעי וללא מהפכות - והם דומים לשתילים ששורשיהם העמיקו "אל תוך האדמה המתאימה לזן זה".19
גישתו השמרנית של הרצל בשאלת צביונה התרבותיהיהודי של המדינה העתידית נדחקה הצדה בידי עמדות מהפכניות יותר, שקראו לשינוי דרמטישל היהדות ושל האופי היהודי. הנציג הבולט ביותר של העמדות האלה, אשר הכו שורש בזרםהמרכזי של התנועה הציונית, הוא דוד בן־גוריון, שהאמין כי העם היהודי צריך להתעצבמחדש בארץ ישראל. בן־גוריון דגל "במיזוג הגלויות לחטיבה עברית אחידה",20 ביצירת דפוסי תרבות וחג חדשים, בשמות עבריים, בהיאחזות בקרקע, בלימוד המקרא ובחיזוקהזיקה לתקופות הריבונות העברית הקדומות בארץ ישראל. על כל אלה שרתה רוח אנטי־גלותיתנחרצת. בסכמו את שנותיה הראשונות של המדינה אמר בן־גוריון:
הרצל הכיר, אם כן, בחשיבותן של ההשפעות התרבותיות הזרות על מאפייניה של המדינה היהודית העתידה לבוא. ואולם, הוא עמד על כך שתרבותה תהא בעלת צביון יהודי מובהק, אשר יבוא לידי ביטוי במסגרת מה שכינה "החזיונות היהודיים" - הצגות תיאטרון ואופרה שתתמקדנה בנושאים יהודיים ואווירת יום השבת בירושלים. ביומניו הביע הרצל את התקוה כי הרבנים "יהיו עמודי תווך" במדינה העתידית וכי "הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם ויאירו את עיניהם".16 הרצל חזה גם שבכל יישוב ייבנה בית כנסת אשר "יבלוט למרחוק",17 ושירושלים תהיה למרכז דתי רב־עוצמה. כך, לפי דעתו, ייוצר פסיפס ססגוני של תרבויות היהודים שיגיעו לארץ והוא שיצמיח תרבות יהודית ייחודית, "מוזאיקה מוזאית" (מלשון "מוזס" כלומר, משה), אשר תשלב את החדש בישן, את ניסיונו ומורשתו של העבר בתעוזתו של ההווה.
יש להדגיש כי הרצל בשום פנים לא שאף ליצור במדינת היהודים אדם חדש, יהדות חדשה או יהודי חדש, ומעולם לא ביקש למחוק את כל מה שנוצר במשך אלפי שנות גלות. בעיני רוחו, היהודים עצמם, בשבעים לשונותיהם ובתרבויות המגוונות שיביאו עימם, יבנו בארץ החדשה את המדינה היהודית כפסיפס מרהיב. עירוב זה, בתוך מסגרת חיים יהודית ריבונית, יאפשר את התפתחותה של תרבות יהודית בכל התחומים - מוסיקה, ספרות, תיאטרון ואולי אפילו "אדריכלות יהודית".18 אמנם, אפשר שהשינויים יולידו גם יהודי מסוג חדש, אך לא תהא זו פעולה מהפכנית כי אם תוצאה טבעית של חיים חופשיים ויצירתיים. ברוח זו יש להבין את דברי גיבור ספרו של הרצל אלטנוילנד, אשר מציין שבעבר "הצעירים היהודים היו מדוללי שיער חלושים ומפוחדים", ואילו עתה הם התפתחו - באופן טבעי וללא מהפכות - והם דומים לשתילים ששורשיהם העמיקו "אל תוך האדמה המתאימה לזן זה".19
גישתו השמרנית של הרצל בשאלת צביונה התרבותיהיהודי של המדינה העתידית נדחקה הצדה בידי עמדות מהפכניות יותר, שקראו לשינוי דרמטישל היהדות ושל האופי היהודי. הנציג הבולט ביותר של העמדות האלה, אשר הכו שורש בזרםהמרכזי של התנועה הציונית, הוא דוד בן־גוריון, שהאמין כי העם היהודי צריך להתעצבמחדש בארץ ישראל. בן־גוריון דגל "במיזוג הגלויות לחטיבה עברית אחידה",20 ביצירת דפוסי תרבות וחג חדשים, בשמות עבריים, בהיאחזות בקרקע, בלימוד המקרא ובחיזוקהזיקה לתקופות הריבונות העברית הקדומות בארץ ישראל. על כל אלה שרתה רוח אנטי־גלותיתנחרצת. בסכמו את שנותיה הראשונות של המדינה אמר בן־גוריון:
כאן התחוללה תמורה עמוקה ויסודית בחיי מאות אלפי יהודים... מהפכה עמוקה בדמותו ובאורח חייו של היהודי... אבק אדם יהודי שחי בנכר, בתלות, בנדודים ובשעבוד... מתגבש בהיכנסו למולדת לחטיבה ממלכתית עצמאית, מעורה ומושרשת בעברה הגדול וצמודה לחזון אחרית הימים של גאולה לאומית ואנושית... ועל גזע התרבות העברית הקדומה צומח נוף של תרבות עברית חדשה ספוגה ערכי יהדות ואנושות ללא כל מחיצה בין אדם ויהודי... מהפכת אדם זו קשה למצוא דוגמתה, והיא חלה על כל שבי ציון, בין אלה שבאים מארצות אירופה ואמריקה ובין אלה שחוזרים מארצות אסיה ואפריקה.21
יותר מתיאור של מה שהתרחש בשנותיה הראשונות של המדינה זהו סיכום חזונו של בן־גוריון במלוא עוצמתו: יצירת יהודי חדש במקום "אבק האדם" הגלותי, עלייתה של אומה ששורשיה נעוצים עמוק במקרא ובמלכויות ישראל העתיקות ונופיה עדים לשיבת ציון החדשה. ומה בדבר אלפי השנים המקשרות בין העבר המקראי המפואר לעתיד הציוני המזהיר? אלה תיתלשנה מעץ ההיסטוריה ותושלכנה לקרן זווית, שכן אין בהן שום סיבה לגאווה.
מי שמתמצא מעט בתולדות הסוציאליזם הרוסי לא יתקשה לעמוד על שורשי התפיסה הבן־גוריונית. נקל לזהות בה את אותו חזון מהפכני מוכר, השואף ליצור עולם חדש על חורבותיו של הסדר הישן, שאינו ראוי עוד להמשיך ולהתקיים. עולם חדש ואדם חדש. לעומת העקירה העדינה והנטיעה הזהירה מחדש שעליהן מדבר הרצל בחזונו, ביקש בן־גוריון לכונן את האומה החדשה באמצעות התכת מרכיביה השונים יחדיו. את כור ההיתוך הזה יצר באמצעות מערכת החינוך וצבא ההגנה לישראל ובאמצעות שורה של טקסים, מיתוסים, סמלים, אנדרטות, מצעדים צבאיים ולהקות צבאיות שמטרתם אחת - להפוך את הבאים בשערי הארץ מיהודים לישראלים; ליצור יש מאין "לאום ישראלי" שההיסטוריה שלו מתחילה במקרא, ממשיכה בחשמונאים ובבר־כוכבא, נפסקת בתקופת הגלות ומתחילה מחדש בעלייה הראשונה בשנת 1882. בעיני רוחו ראה בן־גוריון לאום צעיר ונמרץ, במכנסיים קצרים, אשר כמו אליק של משה שמיר "נולד מן הים", ללא עבר, פטור מעול הדורות. כל אשר חווה שם, בארצות הגולה המאוסות, יטבע בים ללא שיור.
היום, לנוכח הניסיון שנצבר מאז הקמת המדינה, אפשר לשוב ולהעמיד את חזונו של בן־גוריון מול חזונו של הרצל ולתהות האם אכן ראוי היה לנסות לברוא את העם היהודי בארץ ישראל בדמות חדשה. אני עצמי מסתייג מן הגישה הזאת, ובעצם מכל גישה המבקשת לערוך מניפולציות בהיסטוריה, לנתק באופן מלאכותי וכפוי את מהלכה הטבעי ולהמציא אותה מחדש. שנות ילדותי ונעוריי עברו עליי בתוך מעבדה עצומה שבה נעשה ניסיון חברתי שאפתני כזה; אני הייתי אחד משפני הניסיון. ובכל זאת אינני כופר בצורך ההיסטורי בכור היתוך. המציאות של ראשית ימי המדינה הייתה כה סבוכה ומורכבת שאולי לא הייתה ברירה אלא לצעוד בדרך שהתווה לנו הרמב"ם. אם מבקשים לעזוב דרך קיצונית אחת, הוא קבע, כדאי לאמץ תחילה את הדרך הקיצונית ההפוכה לה. לפיכך, אפשר שהתמודדות עם המצב הקיצוני של עם המפוזר בכל רחבי תבל הצריכה קיצוניות אחרת - יצירת כור היתוך נוקשה האוכף אחידות מקסימלית. קרוב לוודאי שחזונו של הרצל בדבר פזורות שונות החיות זו לצד זו מבלי שיש להן אפילו שפה משותפת לא היה יכול להתגשם. הרעיון לחבר בין חלקיו השונים והרחוקים של העם היהודי ולעשותם ליישוב מאורגן המסוגל להקים מדינה בתנאי מחתרת, לשרוד את מאורעות הדמים, לנצח במלחמת הקוממיות ולעמוד באתגר העצום של קליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר כל כך - עצם הרעיון הזה נדמה כאשליה. אך הרמב"ם מלמדנו עוד כי לאחר שעברנו מקיצוניות לקיצוניות יש למהר ולשוב אל שביל הזהב, אל דרך המלך המתונה. משום כך, אפילו היה כור ההיתוך "הצברי" בבחינת הכרח בראשית המפעל הציוני, קשה להצדיקו בתקופות מאוחרות יותר. מדוע מוכרחים היו העולים לזנוח את זהותם היהודית־מסורתית, מדוע חייבים היו יהודי כל העולם להפוך לבני־ דמותם של אלון, רבין ודיין?
תוצאותיו של אותו ניסיון חברתי רחב היקף ידועות היטב. העולים מארצות האיסלאם הרגישו, ובצדק, מושפלים ומודָרים; תרבותם הפכה בן לילה לבלתי לגיטימית, והם נדרשו להשילה מעליהם כאילו הייתה בגד ישן. הציבור הדתי שסירב לוותר על שמירת המצוות - שבן־גוריון ראה בה ספיח של חיי הגולה, שראוי כי יעבור במהרה מן העולם22 - הורחק אף הוא ממוקדי ההשפעה. תחושת העלבון ורגשות הקיפוח שיצרו את תנועת הפנתרים השחורים ומפלגת תמ"י ואחריהן גם את ש"ס, הם רק חלק מן המחיר שאותו משלמת החברה הישראלית עד היום.
