הדפסהבתקופה השנייה בכרוניקה שלנו, זו שבין המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ("החלטת החלוקה"), נעשו כמה ניסיונות להגיע לפתרון שיהיה מוסכם על הקהילה הבינלאומית, ויהלום את המציאות שנוצרה בשטח המנדט. פרטי הפתרון השתנו מתכנית לתכנית, אבל העיקרון שעמד ביסודם נשמר: חלוקת השטח לשתי מדינות, יהודית וערבית, על פי הריכוזים הדמוגרפיים, תוך הקפדה על שמירת זכויות המיעוטים שייוותרו מחוץ למדינת עמם וכיבוד הזיקה של כל הקבוצות למקומות הקדושים להם בכל הארץ. פתרון זה שיקף הכרה בשתי עובדות יסוד: הראשונה, שנוצרה "מסה קריטית" של יהודים בארץ ישראל, ובחלקים מסוימים שלה הם אף היו לרוב, והשנייה – שהמחלוקת בין הקהילות הלאומיות בארץ גדולה כל כך עד שאין סיכוי להשכנת שלום ביניהן מבלי להעניק לכל אחת מן הקבוצות ריבונות בשטח משלה.
בשלב זה, שתי התנועות הלאומיות נחלו הישגים וגם אכזבות: התנועה הציונית הצליחה ליצור בארץ קיבוץ יהודי גדול, בעל נחישות ומחויבות לכינון מדינה עצמאית. בכך עלה בידה לבסס את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בחלק ממולדתו. לעומת זאת, היהודים לא הצליחו לשמר את ההתחייבות הבינלאומית הכלולה בהצהרת בלפור ובכתב המנדט, שלפיה יוקדש כל שטח המנדט הבריטי להקמתו של "בית לאומי לעם היהודי". הערבים, מצדם, הוכיחו כי לא יאפשרו לתנועה הציונית להמשיך את ההתיישבות ואת ייהוד המרחב ללא התנגדות אלימה. אולם הם נכשלו בניסיונותיהם לשכנע את בריטניה ומדינות נוספות במערב כי הפתרון הנכון לבעיה הוא הקמת מדינה ערבית בכל השטח, שבמסגרתה יזכו היהודים לאוטונומיה תרבותית מסוימת. כבר בסוף שנות השלושים נטתה הקהילה הבינלאומית לצדד בחלוקת הארץ לשתי מדינות, ובכך הכירה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי על אותו חלק מארץ ישראל שבו נוצר רוב יהודי. הכרה זו מצאה את ביטויה המובהק בהחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, שהכירה בזכותם של שני העמים למדינה.
התגובות להחלטה היו מעורבות: בקרב שני העמים נמצאו לא מעטים שסירבו לברך עליה, משום שלא היו מוכנים, פוליטית ואידיאולוגית, לקבל את זכותו של העם האחר על חלק ממה שראו כמולדתם ההיסטורית ולוותר על חלומם לממש את זכותם על הארץ כולה. ברמת המנהיגות, על כל פנים, היה הבדל ניכר בתגובת הצדדים להחלטת החלוקה: בעוד שהיהודים קיבלו אותה והכריזו על הקמת המדינה, הערבים הגיבו בדחייה מוחלטת של התכנית ויצאו למלחמה מיד לאחר שהחלטת החלוקה התקבלה באו"ם.
התקופה השלישית, זו של הקמת המדינה ומלחמת העצמאות ותוצאותיה, הולידה את ניצחונו של הצד האחד ואת הטרגדיה של הצד האחר. בסופו של העימות הקשה הזה קמה מדינת ישראל על שטח גדול מזה שהוקצה לה בתכנית החלוקה, ואת הטריטוריות הנותרות שייעדה תכנית החלוקה למדינה הערבית תפסו ירדן ומצרים. מאות אלפים מערביי הארץ עזבו אותה מכורח או מבחירה, כפרים רבים נהרסו עד היסוד, ועל חורבותיהם קמו יישובים יהודיים.18 על המיעוט הערבי הגדול שנותר בישראל הושת ממשל צבאי.
בנראטיב הפלסטיני מכונה שרשרת אירועים זו "אל-נכבה" - האסון. זהו אירוע מכונן, שסביבו נרקם חלום השיבה, המבקש למעשה לבטל את תוצאותיה של קטסטרופה לאומית זו ולשחזר את המצב שהיה קיים לפניה. הביטויים המדיניים הרשמיים של השאיפה הזאת השתנו עם הזמן. יש הבדל גדול בין האמנה הפלסטינית ובין נוסח ההחלטה של אש"ף משנת 1988 (שהכירה לראשונה – בהסתייגויות מסוימות – בהחלטה 181, היא החלטת החלוקה משנת 1947), ובינן ובין הסכמי אוסלו, שמהם משתמעת הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל. ברם, למרות ההתקדמות שעליה מעידות הצהרות מדיניות אלו, אין בהן ויתור על הדרישה להגשים את חלום השיבה. אי-אפשר להבין את המרכזיות של תביעה זו, כמו גם את תביעתם של הערבים אזרחי ישראל לחזור לכפריהם, בלי לחזור וללמוד את המציאות שנוצרה בשנים 1949-1947.
אין ספק כי תוצאות המלחמה היו קשות וטרגיות לאוכלוסייה הערבית המקומית. אולם אין להסיק מכך שהאחריות הבלעדית או אף העיקרית לטרגדיה נופלת על כתפיה של ישראל. יש לשאוב עידוד מן הנטייה שהתפתחה בשיח האקדמי והציבורי בישראל בעת האחרונה לבחון מחדש, ובאופן ביקורתי יותר, את מה שאירע בתקופת מלחמת העצמאות ולאחריה. שום ברכה אינה יכולה לצמוח מהשתתת תביעות לאומיות על היסטוריה שגויה או משוכתבת. יתר על כן, דווקא החשש מפני התמודדות עם העובדות המלאות עלול לאפשר את פריחתה של תעמולה עוינת וכוזבת מן העבר האחר. התמודדות כנה כזאת אמנם מנפצת את המיתוס בדבר השלמות והטוהר המוסרי של הצד היהודי במלחמה, אך אין בה כדי לשנות את עיקר התמונה ואת העובדה שגם לקהילה הערבית היה חלק נכבד באחריות לתוצאות הקשות שמהן סבלה בעימות זה ולאחריו. לשני הצדדים היו תביעות צודקות ושניהם נלחמו זה בזה מלחמת קיום, שהשלכותיה על גורלו של הצד המובס היו חמורות. אלא שהערבים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם להצדיק את דחיית ההחלטה הבינלאומית על תכנית החלוקה ואת ההתקפה על המדינה היהודית, וגם להלין על כך שבמהלך המלחמה סבלה האוכלוסייה הערבית מגורל דומה לזה שביקשה להביא על האוכלוסייה היהודית.19
הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ומצרים לא שחזרו את החלטת החלוקה של האו"ם. פתרון ברוח זו לא עמד כלל על הפרק, מה גם שלפלסטינים עצמם לא הייתה נציגות מוסמכת שעימה ניתן היה לדון בהסדר הבעיה. המלחמה שינתה מן היסוד את ה"חזון" שעמד בבסיסה של החלטת החלוקה של האו"ם: שתי מדינות לאוֹם חוקתיות ודמוקרטיות החיות בשלום זו לצד זו, ולהן משטר כלכלי מאוחד. בנסיבות שבהן סירבו מדינות ערב לקבל את המדינה היהודית ולכרות עימה ברית שלום, לא התממשו התנאים הבסיסיים שהיו מאפשרים להגיע כבר אז להסדר מקיף, שיכלול גם מדינה פלסטינית ופתרון לבעיית הפליטים.
בתקופה הרביעית, בין 1949 ל-1967, חוללה שליטתה של ישראל בגבולותיה החדשים ובהגירה אליה שינוי דרמטי במאזן הדמוגרפי. המדינה קלטה גלי הגירה גדולים מאירופה ומארצות ערב. התוצאה היא שמדינת ישראל, שלפני החלטת החלוקה היה בשטחה רוב יהודי קטן של כשישים אחוז, הפכה למדינה שכשמונים אחוזים מאזרחיה יהודים.20 במרוצת השנים האלה ביססה ישראל את שליטתה במרחב הקו הירוק, תוך העברה נרחבת של קרקעות לרשות המדינה, ובכלל זה אדמות "ציבוריות" ששימשו את האוכלוסייה הערבית וקרקעות נפקדים. הציבור הערבי, שרובו היה נתון למרותו של הממשל הצבאי, לא היה יכול להתארגן כדי למחות על הצעדים האלה ועל ה"התייהדות" הגוברת של המרחב הציבורי במדינה.
עם זאת, למרות הסבל וההרס הקשים שהיו מנת חלקה של האוכלוסייה הפלסטינית במהלך תקופה זו, יש לראות בשנים אלו תקופת מעבר קריטית ממצב שבו יש ליהודים חירות מוסרית לנסות להקים מדינה יהודית, למצב שבו יש להם זכות להמשיך לשמר את אופייה הייחודי של המדינה שהוקמה בפועל, בהתאם להגדרה העצמית הלאומית שלהם.
המלחמה הכוללת שפרצה ב-1967 מסמנת את תחילת התקופה החמישית, הנמשכת – בצורה זו או אחרת – עד היום. מלחמה זו, שיש מחלוקת על התהליכים שהביאו לפריצתה, הייתה ניסיון ערבי נוסף לשנות באופן רדיקלי את המציאות באזור ולמחוק את המדינה היהודית מעל המפה. המלחמה הסתיימה כידוע בניצחון ישראלי סוחף, ובכיבושם של רצועת עזה וחצי האי סיני מידי מצרים, של הגדה המערבית, כולל ירושלים, מידי ירדן, ושל רמת הגולן מידי סוריה.
תוצאות מלחמת 1967 חידשו בישראל מחלוקות שנדמה היה כי הסתיימו עם קבלת החלטת החלוקה והקמת המדינה. מחלוקות אלו נסבו בעיקר על גורלם של החלקים שנתפסו בארץ ישראל המערבית. הסרבנות הערבית הראשונית אחרי 1967 גרמה לכך שבחלקים מן השטחים האלה החל מיד מפעל התיישבות יהודי נמרץ. בינתיים התרחשו התפתחויות פוליטיות חשובות. ישראל החילה את חוקיה על ירושלים (מיד לאחר המלחמה) ועל הגולן (בשנת 1981) ונמנעה מלעשות זאת לגבי השטחים האחרים שתפסה. חצי האי סיני הוחזר כולו למצרים במסגרת הסכם שלום שנחתם בסוף שנות השבעים. ירדן הסתלקה מתביעותיה לגבי הגדה המערבית בשלהי שנות השמונים, והגיעה להסכם שלום עם ישראל באמצע שנות התשעים.
שני אזורי המריבה שנותרו הם הגולן הסורי, שרוב תושביו הערבים עזבו אותו, והגדה המערבית ורצועת עזה, המיושבים בצפיפות באוכלוסייה פלסטינית. בשניהם קיימת התיישבות יהודית. המחלוקת לגבי הגולן היא בעיקרה ביטחונית. עקב מיעוט התושבים הסורים בגולן, אין להמשך השליטה בו משמעות דמוגרפית. נוסף על כך, המאבק על ההסדר עם סוריה נעשה בעיקר באמצעים דיפלומטיים, ושתי המדינות מקפידות על שקט לאורך הגבול (תוך הסטת השימוש בכוח לגבול לבנון). לגבי הגדה והרצועה המצב שונה בתכלית.
ההסכמים עם ירדן ומצרים חידדו את עומק המחלוקת בין היהודים ובין ערביי פלסטין בנוגע לגורלה של "ארץ ישראל המערבית", הקרויה בפי הפלסטינים "פלסטין ההיסטורית". אינני רוצה להיכנס כאן לשאלות פוליטיות. בשני העמים ישנם קולות המצדדים בקיומה של ישות מדינית אחת בין הים לנהר – בשליטתם שלהם. בשני העמים ישנם קולות המצדדים בפתרון של חלוקת הארץ על בסיס של "שתי מדינות לשני עמים". אפשרות נוספת הנשמעת היום היא מדינה דמוקרטית דו-לאומית בכל השטח. אבל השאלות האלה אין בהן כדי לגרוע מהצדקת קיומה של מדינה יהודית באותו חלק של ארץ ישראל שבו יש ליהודים רוב גדול ויציב.
בסופו של דבר, אי-אפשר להתעלם מן התמורה העמוקה שהתחוללה מאז שנות השלושים של המאה העשרים, ובעיקר מאז הקמת המדינה, בכל הנוגע לשקלול הזכויות והאינטרסים השונים של יהודים וערבים בארץ ישראל. אמת, שיקולים של תבונה מדינית ושל מוסר מחייבים – בתנאים הנוכחיים – ויתור על ריבונות יהודית בכל ארץ ישראל,21 אולם ההצדקה לקיומה של מדינה יהודית בחלק מן הארץ חזקה היום משהייתה ב-1947; היא אינה מבוססת כלל ועיקר על רגשות האשמה של מדינות המערב בגין השואה, אלא על העובדה שבישראל חיה היום קהילה יהודית גדולה ומגוונת שיש לה זכות להגדרה עצמית לאומית. הצורך להכיר בטראומה שנגרמה לפליטים הפלסטינים אינו מצדיק עקירה מסיבית של יהודים, ובוודאי אינו מצדיק השבת המצב לקדמותו בכל הנוגע למאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים בחלקי ארץ ישראל.
אחד מתנאי הקיום של המדינה היהודית הוא שיהיה בה רוב יהודי יציב. מטרה זו מחייבת את קביעת גבולות המדינה כך שלא תשלוט באוכלוסייה פלסטינית גדולה, כמו גם את יכולת הבקרה של המדינה היהודית על תנועת ההגירה אליה. "זכות" השיבה לתוך מדינת ישראל, אשר לה טוענים הפלסטינים, אינה מוכרת במשפט הבינלאומי. נוסף על כך, הדרישה מישראל להכרה ב"זכות" השיבה לתוך תחומה שוללת ממנה זכות יסודית של ריבונות – ומחבלת ביכולת להמשיך ולקיים את המדינה היהודית. פלסטיני (או יהודי) השולל כיום את ההצדקה להמשך קיומה של מדינה יהודית בישראל אינו מקבל על עצמו מושכלות יסוד של נורמות בינלאומיות מקובלות. הוא דורש להתעלם מן המציאות שנוצרה בארץ ולעשות "צדק" במונחים של החזרת הגלגל לאחור. אינני סבורה כי יש הצדקה כלשהי לתקן פגיעה שנעשתה בעבר באמצעות פגיעה חמורה לא פחות היום. החיפוש אחר צדק צריך להתחיל מן המצב הקיים, אם כי ברור שהוא אינו יכול להתעלם מן ההיסטוריה של הסכסוך.22
מן הטענה שלפיה מוצדק שישראל תמשיך להתקיים כמדינה יהודית אין להסיק שזהו הפתרון הקביל היחידי. המאבק הפוליטי לשינוי תמונת המצב הזאת הוא לגיטימי, גם אם איני שותפה לשאיפות שהוא מגלם. ואולם, על אלה המנהלים מאבק זה מוטלות שתי חובות. ראשית, עליהם להיאבק על שינוי אופייה של המדינה במסגרת כללי המשחק הדמוקרטיים. שנית, עליהם לקבל את ההנחה כי כל עוד לא הוחלט לשנות את אופייה של המדינה יש לה חירות – במסגרת האילוצים המקובלים – לפעול בצורות שונות על מנת לשמר את יכולתה להוסיף ולהתקיים כמדינה יהודית.
ד
ההשקפה הגורסת כי יש לישראל זכות לשמר ולטפח את צביונה היהודי, נתקלת לעתים קרובות במכשלה שמציבה בפניה הטענה כי מדינה אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. לפי טענה זו, שהפכה כבר להנחת יסוד שגורה בחוגים מסוימים, קיים מתח עמוק בין מחויבותה של המדינה לערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם ובין הניסיון לצקת תוכן ממשי לזהותה היהודית. כפי שנראה, תפישה זו אינה מתחייבת מניתוח המושגים "יהודיוּת" ו"דמוקרטיה", או אף מן המציאות בישראל. בפועל, יש באפשרותנו להתוות קווים כלליים להסדר שימזג באופן הולם את היסוד היהודי והיסוד הדמוקרטי, תוך התחשבות באינטרסים השונים של המדינה ושל הקבוצות החיות בה, ותוך איזון זהיר של הזכויות והחובות של כל הצדדים המעורבים.
אכן, אין עוררין על כך שיש דרישות בסיסיות שישראל מוכרחה לעמוד בהן לפני שהיא מגשימה את מטרותיה היהודיות הפרטיקולריות: כמו כל מדינה מתוקנת, חייבת גם המדינה היהודית לספק לאזרחיה ולתושביה ביטחון ורווחה; כמו כל מדינה מתוקנת, מוטל גם על המדינה היהודית להגן על זכויות אנושיות יסודיות ולשמור על כבוד האדם ועל חירותו; כמו כל מדינה מתוקנת, צריכה המדינה היהודית להיות גם דמוקרטית. דמוקרטיה נותנת לבני האדם את האפשרות ואת הכוח להשתתף באופן פעיל בהחלטות הנוגעות לגורלם, ובכך היא מממשת את "חירותם החיובית" ומספקת ערובה ראשונה במעלה לכך שהשלטון יפעל עבור העם, בשם העם ועל ידי העם.
אולם בניגוד לטענה המושמעת לעתים, השמירה על עקרונות הדמוקרטיה, על זכויות האדם ועל עקרון אי-ההפליה אינה מחייבת שלילה של אופייה היהודי הפרטיקולרי של המדינה. נהפוך הוא: דווקא משום שישראל מגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית, עליה להיות מדינה יהודית. בנוסף, על ישראל להיות לא רק דמוקרטית, אלא גם ליברלית.23 היא צריכה להיות דמוקרטית וליברלית לא רק מפני שאלה אידיאלים רצויים לכל מדינה, אלא משום שההרכב המיוחד של אוכלוסייתה, ההיסטוריה של הקמתה והמטרות הייחודיות שלה דורשים שיהיה לה אופי כזה. דווקא משום שהחברה הישראלית מפולגת על ידי מחלוקות ומתחים בין חלקיה השונים, דווקא משום שיש לעתים סתירות מהותיות בין תפישות המציאות והמסגרות הנורמטיביות של הקבוצות המרכיבות אותה, עליה לאמץ כללי משחק דמוקרטיים ולגלות רגישות רבה ככל האפשר לזכויות, לצרכים ולאינטרסים של הקבוצות והפרטים המרכיבים אותה, ולאפשר מידה רבה של חירות קהילתית בהגדרת "החיים הטובים". רגישות כזאת תאפשר היווצרות של תחושת "שותפות" גם בקרב אלה שהם מיעוט בתנאים פוליטיים, דמוגרפיים ותרבותיים נתונים.
מאותן הסיבות עצמן, ישראל חייבת להיות דמוקרטיה של חלוקת כוח ולא של שלטון רובני והכרעות רובניות; על פי המינוח המקובל כיום, היא צריכה להיות דמוקרטיה של הסדרים ושל משא ומתן ולא דמוקרטיה של הכרעות. עליה להיות דמוקרטיה הנותנת מידה רבה של אוטונומיה בידי הקבוצות החיות בה, אך גם להקפיד מאוד על חיזוקה של המסגרת האזרחית המשותפת. מסגרת זו תאפשר דיון בסוגיות המרכזיות הנוגעות לאופייה של המדינה, שאלות ערכיות שהחברה הישראלית בכללותה צריכה לשקול אותן ולהכריע בהן. מבחינה מוסדית, משמעות הדבר היא כי הפורום המתאים לדיון ברוב הסוגיות הללו הוא הזירה הציבורית-פוליטית, שבה תיתכנה פשרות, ולא הזירה המשפטית-הכרעתית, המופקדת על אכיפת החוקים ועל ההגנה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם.
גם אלה המסכימים כי דמוקרטיה היא צורת השלטון הרצויה ביותר עשויים להעלות בנקודה זו שאלה נוקבת. בחלקו הראשון של המאמר טענתי בזכות קיומה של מדינה יהודית. הסברתי מדוע מוצדק שתקום מדינה כזאת, שתוכל לתת לעם היהודי מקום אחד בעולם שבו יש תרבות ציבורית יהודית-עברית ושליטה יהודית בביטחון ובהגירה. הוספתי כי טיפוח מאפיינים יהודיים ייחודיים למדינה הוא דבר מוצדק, למרות המחיר שהוא גובה מן הערבים אזרחי המדינה, מפני שרוב תושבי המדינה חפצים בו. אבל, יקשה השואל, מדוע יש להתנות את זכותו של העם היהודי למדינה משלו בתמיכה של רוב הציבור? מדוע לא נקבע כי ישראל היא ביתו של העם היהודי, וכי עובדה זו אינה תלויה כלל בפסק דינו של הבוחר? או שמא לפחות נחליט שלצורך שינוי קביעה זו נחוץ רוב מיוחד?
אכן, גם במסגרת דמוקרטיה הסדרית ניתן, מבחינה עקרונית, לקבע את יהודיותה של המדינה כ"נתון חוקתי", ששינויו ידרוש רוב מיוחד (שלא יעלה על הרוב שבו נתקבל השריון החוקתי). הסדר כזה יכול להקנות להיבט היהודי של המדינה יציבות חוקתית, ואף להגן עליו במידת מה מפני תמורות דמוגרפיות או שינויים בהעדפות הציבור. אולם עלינו להבין כי הגנה זו תהיה מוגבלת. לאורך זמן, לא יהיה אפשר לשמור על אופייה היהודי הייחודי של המדינה אם רוב האוכלוסייה החיה בה לא ירצה בכך. ככלות הכל, היתרון הגדול של דמוקרטיה הסדרית הוא שהקבוצות השונות מרגישות שייכות רבה יותר למדינה, יש להן הזדמנות להבהיר את צורכיהן, להשמיע את דעתן, ולחוש כי הן משתתפות בעיצוב דמותה. מובן כי ההסדרים הנוגעים למדינה היהודית – הן אלה הנוגעים לערבים והן אלה הנוגעים למתחים פנים-יהודיים – יהיו יציבים יותר וקבילים יותר אם יתקבלו כחלק ממערכת כזאת, ולא ייכפו על חלקים גדולים מן הציבור הר כגיגית.
שאלת מעמדם של ערביי המדינה היא מן הסתם הנקודה הבעייתית ביותר העולה בהקשר זה. בציבור היהודי יש נטייה להמעיט מעוצמת המחיר שהערבים שילמו ועודם משלמים בגין יהודיותה של המדינה. יש המגלים עוינות כלפי תביעת הערבים לשוויון, ורואים בה איום קיומי. אחרים לוקים ברגשי אשמה קשים על העוול הנגרם לציבור הערבי, ודורשים לתקנו באמצעות התעלמות מוחלטת, בכל ההיבטים, מהזהות הלאומית או הדתית של האזרח. בעיניהם רק התעלמות כזאת תוכל להביא לשוויון. הערבים, לעומת זאת, אכן תובעים שוויון, אך מבקשים גם הכרה במעמדם כמיעוט תרבותי ולאומי – הכרה שאינה מתיישבת עם התעלמות מזיקות לאומיות ותרבותיות. ישנה גם שניות מטרידה בעמדתם של הערבים בכל הנוגע לאופן שבו הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים מחוץ לישראל משפיע על היחסים ביניהם ובין היהודים במדינה: מצד אחד הם תובעים את הזכות להזדהות מדינית פומבית עם סבלם של הפלסטינים ועם שאיפותיהם; ומצד שני הם דורשים שלעובדות האלה לא יהיה כל משקל ביחסה של המדינה אליהם. התוצאה היא עיוורון שמגלים שני הצדדים, כל אחד ממניעיו, בנוגע לבעיה המתמשכת של ניגוד האינטרסים בין שתי הקבוצות, שיש להתמודד איתה באופן מושכל, יצירתי וערכי.
לערבים אזרחי ישראל יש זכות לדרוש שלא יהיו מופלים לרעה. אולם מדרישה זו אין לגזור שישראל חייבת להתעלם מן האינטרסים הלאומיים שלה כמדינה יהודית. אחרי הכל, עצם היותם של הערבים קבוצת מיעוט במדינה אין בו משום פגיעה בזכויותיהם. אכן, ישראל צריכה לשתף את אזרחיה הערבים בדיון על שילובם במדינה. עליה לשאוף שירגישו בה בבית עד כמה שניתן. אלא שתחושת השותפות האזרחית בין ערבים ליהודים בישראל אינה יכולה להיות מנותקת מתנאי הרקע של האזור. היא תלויה, בין השאר, בנכונותם של הערבים להכיר בכך שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל, ובכך שנגזר עליהם להתגורר באותו חלק של ארץ ישראל שבו הוקמה המדינה היהודית דווקא. אם ימשיכו לרצות להיאבק נגד המצב הזה, יקשה הדבר על שילובם בחברה הישראלית.
זהו מצב מורכב, שכן ערבים רבים מוכנים מבחינה מעשית להכיר בחובתם לחיות על פי חוקי מדינת ישראל, אך אינם מוכנים להעניק, בתנאים הקיימים, כל "לגיטימציה" למדינה היהודית. חשוב להם להמשיך להצדיק את ההתנגדות הערבית להקמת המדינה ולהדגיש את המחיר, בזהות ובמעמד, שהם משלמים בשל החיים בה. יש להם גם קושי להכריז על נאמנות אזרחית למדינה, שלפי תפישתם פועלת בעקביות ובשיטתיות נגד האינטרסים שלהם ושל בני-עמם. לטענתם, האזרחות הישראלית אינה יכולה להטיל עליהם חובות, היות שהיא נכפתה עליהם.
בגישה זו יש ניכור מובנה, ואף מתעצם, של הערבים מן המדינה. הוא מנציח את העימות המתמשך בין יהודים לערבים ואת רגשות האיבה המזינים אותו. הוא מכביד מאוד על המאמצים לכונן שותפות ושוויון אזרחי מכל סוג שהוא. התמודדות הולמת עם המצב תחייב, בסופו של דבר, מאמץ של שני הצדדים. נכון שבכל הנוגע לנקיטת צעדים מעשיים ולהקצאת משאבים רובץ הנטל העיקרי על המדינה, אולם גם על הערבים אזרחי המדינה לתרום את תרומתם לטיפול בבעיה בכך שיבהירו מהי בעיניהם המשמעות של אזרחותם במדינה, ומהן החובות הנגזרות ממנה לדעתם. ברור, למשל, שבתנאים הקיימים איש לא יעלה על הדעת לתבוע מן הערבים אזרחי ישראל לשרת בצבא או בכוחות הביטחון. אולם ההתנגדות הערבית לרעיון של שירות לאומי אינה מוצדקת. גם העוינות שמשדרים מנהיגי המגזר הערבי כלפי אלה מבניהם הבוחרים לשרת בכוחות הביטחון, כאילו שירותו של אזרח בצבא מדינתו הוא עניין המצדיק חרם או הוקעה, אינה קבילה.
גילויי האיבה של חלק ניכר ממנהיגי הציבור הערבי בישראל כלפי המדינה מעמידים אתגר רציני בפני כללי המשחק הדמוקרטי. בנקודה זו שוררת מבוכה בשיח הפוליטי בישראל. הציבור היהודי הרחב חש מורת רוח כלפי גילויי הלאומיות הפלסטינית של ערביי המדינה, כמו ציון יום העצמאות של מדינת ישראל כיום אבל (יום הנכבה). הרוב היהודי נוטה לתבוע השתקת ערבים כאשר הם מתנהגים ומתבטאים באופן שאינו נוח למדינה. זו, לדעתי, עמדה שגויה, ויש להילחם בעוצמה ובנחישות נגד ניסיונות ההשתקה האלה. אולם לעתים, אותם האנשים שיש להם מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת לחופש הביטוי מתקשים להתייחס בחומרה הראויה לביטויים קשים מאוד שמשמיעים מנהיגים ערבים, מחשש שייתפשו כמצדיקים מדיניות של סתימת פיות. בשל חשש זה הם מניחים לאישי ציבור ערבים להתנהג ולהתבטא באופן ששום מדינה דמוקרטית חפצת חיים לא הייתה סובלת, והדוגמה המובהקת לכך היא גילויי השמחה של כמה מהם לנוכח מהלומות שישראל סופגת מידי אויביה. גם חסידיה המושבעים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית צריכים להבחין בין דעות מקוממות, שלאזרחי המדינה הזכות להביען, ובין ביטויי תמיכה בפעולה אלימה נגד המדינה. אדם פרטי יכול אולי לבטא, בתנאים מסוימים, תמיכה כזאת. מנהיג ציבור הסמוך על שולחן המדינה אינו יכול לעשות זאת. עליו לבחור בין תפקידו כחבר כנסת ובין חירותו להביע הזדהות עם המאבק המזוין של אויבי המדינה.24
מן הצד האחר, הרוב היהודי חייב להכיר באחריות הרבה של המדינה כלפי המיעוט הערבי בישראל. לאחריות זו שלושה מרכיבים עיקריים. ראשית, הכרה בפגיעות הקשות שסבלו ערביי הארץ בעבר ובפגיעה בהם המתרחשת בהווה. בכך אין כוונתי להכאה על חטא או לנכונות לוותר על אופייה הלאומי של ישראל. אבל על הציבור היהודי להרפות סוף סוף מן התפישה שלכל תושבי הארץ הזאת סיפור אחד משותף על ההיסטוריה שלה ועל נסיבות הקמתה. צריך לאפשר את השמעתו של הנראטיב הערבי, וצריך להקשיב לו מתוך כבוד לחוויה ולהוויה של הערבים החיים לידנו ובתוכנו. שנית, על הממשלה ועל הציבור היהודי לחדול ממדיניות "גרירת הרגליים" בהיענות לצרכים האמיתיים והדחופים של הציבור הערבי. ושלישית, יש להתמודד באופן ישיר והוגן עם בעיית המתח בין הלאומיות היהודית ובין מעמדם של הערבים בישראל, מבלי לנסות לטשטש ולעמעם אותו באמצעות סיסמאות וקלישאות. עלינו להכיר בכך שגם בהווה קיימים צרכים של הלאומיות היהודית המצדיקים את הצרת צעדיהם של הערבים אזרחי ישראל. שיקולים של תכנון, ביטחון, קרקעות, פיזור אוכלוסייה, חינוך וכדומה, הם חלק מן המציאות שבה אנו חיים. יש לקבל אותם, אך גם להכיר בסבל ובמצוקה הנגרמים בגינם, ולנסות לפעול לצמצומם כאשר הדבר אינו פוגע באינטרסים ציבוריים אחרים.
