הדפסהעם כל הרצון הטוב, במציאות שבה מתפקדת המדינה היהודית אין טעם במדיניות הרואה ב"עיוורון צבעים" מוחלט את הדרך היחידה, או אף המועדפת, למימוש חובת אי-ההפליה. הפרטת הזיקות הקבוצתיות של אזרחי המדינה לא תשרת את היהודים או את הערבים; ככלות הכל שתי הקהילות מעוניינות להוסיף ולשמור על הזהות והשייכות הלאומית שלהן. במקום לנקוט מדיניות של עיוורון צבעים, יש לבחון אפוא בזהירות הראויה מתי ועד כמה מצדיקים האינטרסים הקיומיים של המדינה היהודית פגיעה באינטרסים – אך לא בזכויות – של אזרחיה הערבים. מי שמבקש לקיים מדינה יהודית צריך לעשות – במסגרת האילוצים המקובלים – את מה שנדרש על מנת לקיים ולחזק אותה. במקרים רבים, הצעדים הנדרשים עלולים לפגוע בהעדפות של קבוצות באוכלוסייה. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להכריע בעניינים אלו בגילוי לב ובנחישות, ולא לעטוף אותם בכסות מזויפת של יומרה לשוויון נייטרלי ועיוור בין כל אזרחי המדינה. מצד שני, אסור שקידום האינטרסים היהודיים יביא להתעלמות מן הצרכים והזכויות של הערבים בישראל – כפרטים וכקבוצה.
קשה להצביע על תשובה אחת נכונה לשאלה מה נחוץ ומוצדק לעשות כדי לקיים את המדינה היהודית. בנסיבות המחלוקת סביב שאלה זו, הנטושה אפילו בין אלה המחויבים לקיומה של המדינה היהודית, מרבית האחריות בעניין מונחת על כתפי המערכת הפוליטית, במסגרת כללי המשחק והאילוצים של המשטר הדמוקרטי ומחויבותו לשמירת זכויות האדם. אולם המדינה היהודית אינה חייבת לקבל על עצמה את הפרשנות שמעניקים לאילוצים אלו הגורמים שאינם מכירים בזכויות הלאומיות של העם היהודי ובזכותו להגדרה עצמית. ישראל צריכה להיות דמוקרטיה, אבל חיוני לקיומה כמדינה יהודית שיהיה בה רוב יהודי בולט ויציב. לפיכך היא חייבת לקבוע את גבולותיה כך שרוב זה יישמר, ובתוכם להוסיף לפעול לצורך זה, ואל לה להצניע פעולות כאלה או לנסות לטייח את היעדים שהן משרתות.
הגדרתה של ישראל כ"מדינתו של העם היהודי" מעלה שאלה נוספת, הנוגעת למקומה של יהדות התפוצות בעיצוב מדיניותה של ישראל. ברי כי ליהדות זו יש אינטרס בשימור צביונה היהודי של המדינה ובהסדרים ספציפיים שהיא מיישמת בשירות מטרה זו. אולם קיומו של אינטרס אינו מצדיק בהכרח הקצאת מקום בתהליכי קבלת ההחלטות: מי שבחר לחיות בארץ אחרת מקבל על עצמו חובת נאמנות למדינתו ואיננו נושא באחריות לתוצאות של ההכרעות המתקבלות במדינת ישראל. שותפות מלאה של נציגי יהדות התפוצות במנגנוני קבלת ההחלטות של מדינת ישראל תפגום בעיקרון הדמוקרטי שלפיו ההשתתפות הפוליטית נתונה בידי מי שההחלטות העומדות על הפרק עשויות להשפיע עליו ישירות. ליהודים החיים בחוץ לארץ או לנציגיהם אין אפוא זכות פוליטית להשתתף בהכרעות שהמנהיגות הישראלית מקבלת.
יחד עם זאת לישראל מותר – ולטעמי היא אף חייבת – להמשיך ולפעול לחיזוק הקשר שלה עם התפוצות. לישראל תפקיד חשוב בחייו של העם היהודי. עליה להמשיך לשמש מרכז לנוער יהודי מן התפוצות המבקש להתנסות בחוויה של חיים במדינה יהודית. עליה לתמוך בקהילות יהודיות בעולם, לסייע להן בחומר וברוח, ולהשתתף בשיקום אתרים יהודיים ברחבי העולם. זאת ועוד: יש צורך בקיום דיאלוג קבוע בין ישראל ובין קהילות יהודיות וארגונים יהודיים למיניהם בכל הקשור לעניינים הנוגעים להמשך הקיום היהודי בעולם. כך למשל יש לנהוג כאשר על הפרק עומדות הכרעות בעניין הגישה למקומות הקדושים או בסוגיות דוגמת המענה לשאלת "מיהו יהודי?" בחוקי המדינה. אף שההחלטות בעניינים אלו צריכות ליפול בישראל, הן משפיעות באופן ישיר על חופש הפולחן של היהודים או על מידת הלגיטימיות שהמדינה היהודית מעניקה לטקסים ולמנהגים של קהילות יהודיות בחוץ לארץ. שיקולים של תבונה ושותפות גורל מחייבים אפוא שבתהליך קבלת ההחלטות בעניינים שיש להם צביון כלל-יהודי תתייעץ ישראל באופן מסודר ופתוח עם נציגי הקהילות בתפוצות.
ה
כפי שנוכחנו, הצדקת קיומה של המדינה היהודית אינה סותרת את אפיונה כדמוקרטיה ליברלית; תפישת עולם המייחסת חשיבות רבה לחירות האדם ולזכויותיו, כפרט וכחבר בקהילות לאומיות ותרבותיות, אינה גוררת בהכרח דרישה שהמדינה תבסס את הזהות האזרחית המשותפת שלה רק על יסודות אוניברסליים ונייטרליים. יתר על כן, הטיעון שהצגנו לעיל מצדיק לא רק את הזדהותה של המדינה עם המרכיב הלאומי היהודי, אלא גם את הכללתו ביסודות המכוננים שלה, למרות המחיר שהסדרים אלו – כמו גם המציאות שהם משקפים – גובים מאזרחי המדינה שאינם יהודים. זהותה היהודית של המדינה אינה מצדיקה בשום פנים אפליה על בסיס דת או לאום, אבל היא מאפשרת, מעודדת ובמקרים מסוימים אף מחייבת הדגשה לא-מתנצלת של האופי הייחודי של המדינה, ונקיטת צעדים שיחזקו אותו ויעודדו את המשכיותו ושגשוגו בתחומים שונים, ובכלל זה במדיניות ההגירה, ההתיישבות והדיור, בחינוך, בסמלי המדינה,25 בתרבותה הציבורית ובשפתה.26
חוק השבות הוא דוגמה בולטת לעיקרון זה.27 החוק משרת מטרות מעשיות חשובות, כגון הבטחת מקלט לכל יהודי ועידוד חיזוקו של רוב יהודי בישראל, אבל עיקר תכליתו היא הצהרתית וסמלית. במובן מסוים, זכותם של היהודים להתיישב בארצם היא נשמת אפה של הציונות. הכוחות שחתרו להקמת המדינה היהודית חרתו על דגלם את השאיפה להקים מדינה שתהיה ביתו של כל יהודי שיחפוץ בכך, מדינה שתהיה פתוחה בפני כל היהודים שיבקשו לחיות בחברה היחידה בעולם שבה אינם מהווים מיעוט ושבה התרבות הציבורית היא יהודית-עברית. ואמנם, כאשר נתקבל חוק השבות בשנת 1950, רווחה בקרב המחוקקים התחושה כי זכותו של יהודי לעלות ארצה היא זכות יסוד הקודמת למדינה, זכות שהמדינה רק מכריזה עליה. זוהי טענה שאין לה על מה להיסמך: ליהודים אין "זכות טבעית" לעלות למולדתם. אילו הוקמה בפלסטינה מדינה ערבית לפני התעוררות התנועה הציונית, סביר להניח שלא הייתה מכירה בזכות כזאת, והמשפט הבינלאומי לא היה מכיר אז בתביעתם של יהודים לאפשר להם לעלות לארץ. יחד עם זאת, לאחר ההכרה הבינלאומית בעקרון "הבית הלאומי לעם היהודי" ולאחר שקמה המדינה היהודית, יש לה הצדקה מלאה לקבוע את זכותם של היהודים להגר אליה כאחד מעמודי התווך שלה.
יש הטוענים כי חוק השבות הוא מקרה בולט של גזענות, אחת ההוכחות הברורות לכך שאזרחים ערבים בארץ מופלים לרעה. אני דוחה טענה זו; עקרון השבות ניתן להצדקה הן במונחים של מוסר פוליטי והן במונחים של משפט בינלאומי. ראשית, הוא מאפשר לעם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית באמצעות שימור הרוב היהודי במדינה. שנית, מדיניות הגירה המושתתת על עקרון שבות, שיש בו העדפה לבני העם שהמדינה היא מדינת הלאום שלו, נהוגה במדינות רבות בעולם, בעיקר באירופה, והיא הונהגה מחדש בחלק גדול ממדינות הלאום שהוקמו בעקבות התפרקות ברית-המועצות והגוש הסובייטי במזרח אירופה ובמרכזה. מתחים הנובעים מן הרצון לשמור על קיומו של רוב לאומי במדינה אחת, לפחות כאשר יש לבני העם האחר מדינה סמוכה משלהם, אינם ייחודיים לישראל ולסכסוך היהודי-ערבי.28
דוגמה נוספת למדיניות מעשית הנגזרת מזהותה היהודית של המדינה נוגעת לשאלת ההתיישבות. לישראל, כמדינה יהודית, יש אינטרס חשוב בעידוד יישובם של יהודים בכל חלקי הארץ, ובשמירת הרצף והשלמות הטריטוריאליים שלה. לישראל יש הצדקה מלאה להקים יישובים יהודיים על מנת למנוע יצירת רצף טריטוריאלי של ערים וכפרים ערביים בתחומה, העלולים לחבור אל ריכוזי אוכלוסייה ערביים מעבר לגבול ולתבוע פרישה מן המדינה. נטרול האיום של תהליכי פרישה והיפרדות הוא יעד לגיטימי של רשויות המדינה. לעומת זאת, אין להצדיק בשום אופן את האפליה הבוטה כלפי הערבים בתנאי דיור ובתשתיות.29 יש לברך אפוא על הצהרת בג"ץ בעניין קעדאן שלפיה מחויבת ישראל לעקרון אי-ההפליה בעניין זה. ברם, אינני מקבלת את הטענה המשתמעת מפסק הדין, שלפיה אין לכאורה בחוק הישראלי כלים המאפשרים למדינה להקים יישובים נפרדים ליהודים ולערבים ולאכוף את ההפרדה הזאת. את חובת אי-ההפליה נכון לממש גם כאן, כשמדובר ביישובים קטנים, באמצעות העיקרון "נפרד אבל שווה", שהוא העיקרון המועדף ממילא גם על רוב הערבים. הזכרתי קודם את היתרונות הצומחים לאדם מחיים בסביבה התרבותית שלו. במדינה רב-תרבותית, טוב להעניק יתרונות אלו לחלקים השונים בציבור באמצעות הבטחת סביבת מגורים שתשקף את התרבות השונה של הקבוצות השונות. בה בשעה יש להבטיח כי סביבות המגורים הנפרדות לא יחלישו בצורה חמורה מדי את הזהות האזרחית המשותפת.30
אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בדיון על אופייה היהודי של המדינה היא סוגיית החינוך. ואמנם, בנושא זה מתנהל בעת האחרונה פולמוס ציבורי נוקב וחשוב.31 יש לברך על עצם קיומו של הדיון הזה, ועל נגיעתו בנקודות רגישות, אולם בלהט הוויכוח נדחקו אל שוליו כמה מוסכמות חשובות הזוכות לתמיכה רחבה בציבור. חינוך לזהות יהודית במגזר היהודי של החינוך הממלכתי אינו צריך להתנהל בדרך של אינדוקטרינציה או שטיפת מוח, אבל גם אי-אפשר להפוך אותו לתרגיל אובייקטיבי ומנותק בלמידה השוואתית של תרבויות. חינוך יהודי וציוני שיעורר בתלמיד את המודעות לזהותו ולזיקתו להיסטוריה של בני-עמו, ייתן לו גם כלים טובים יותר לפתח כלפיהם יחס של ביקורת ושל שאיפה לשינוי – ואולי, במקרים נדירים, גם רצון מודע להתרחקות ולניתוק. לעומת זאת, גם אם חינוך לעולם איננו נייטרלי – ובהגדרתו אינו יכול להיות כזה – צריכה להיות בו מחויבות לאמת ולפרספקטיבה. החינוך היהודי במדינת ישראל אינו יכול להתעלם מן ההיסטוריה של הקונפליקט ומן המחלוקת העמוקה שעדיין מלווה אותו. התעלמות כזאת רק מחלישה את יכולתם של התלמידים להתמודד כראוי עם הבעיות הקשורות בעימות היהודי-ערבי, והיא גם מקטינה את הסיכוי שיהיו מסוגלים לבקר את פעולותיה של מדינת ישראל ובכל זאת לחוש כלפיה רגשות של שייכות. תחושת הזהות חזקה יותר ובטוחה יותר ככל שהיא עשירה ומורכבת יותר – וזו עובדה שמערכת החינוך צריכה לראות תמיד לנגד עיניה.
החינוך במגזר הערבי צריך להתנהל לפי תוואים שונים, כמובן. עליו לא רק לאפשר את חיזוק הזהות הערבית בקרב התלמידים, אלא אף לעודד אותה. עליו לחתור להגברת ביטחונם העצמי של הערבים בישראל ולהפגת חששותיהם כי חייהם במדינה היהודית עלולים להחליש את זיקתם למסורתם ולעמם. מערכת החינוך צריכה להגביר את מודעותם של ערביי המדינה לזכויותיהם ולהדגיש את העובדה כי יש בישראל מחויבות לעקרון אי-ההפליה, גם אם מימושו איננו מושלם. בה בעת עליה לטעת בהם את ההרגשה שאזרחותם הישראלית היא מרכיב בזהותם – גם אם היא מלווה במטען ביקורתי – ומשמעותה של אזרחות זו היא, בין השאר, נאמנות למדינה וכיבוד חוקיה, כולל ההכרה בזכותו של רוב הציבור בישראל לקבוע את אופייה הלאומי של מדינתו.
ההסדרים המעוגנים באופייה היהודי של המדינה נוגעים לא רק למתחים בין יהודים ובין לא-יהודים אלא גם למחלוקות פנים-יהודיות, שהבולטת שבהן היא שאלת הזיקה בין הדת למדינה. ציבור גדול תובע הפרדה בין השתיים, בטענה שדמוקרטיה ליברלית מחויבת לערך הנייטרליות. זוהי נקודת מבט מוטעית: העמדה הליברלית אינה דורשת בהכרח הפרדה של הדת מן המדינה. היא תובעת את חופש הדת ואת החופש מן הדת, כפי שעולה גם מן ההכרזה הבינלאומית על זכויות האדם, אולם אינה מתנגדת בהכרח למיסוד הדת במסגרת המדינה. חסידיה של התפישה הזאת נתלים בדגם האמריקני, אולם הם מתעלמים מן העובדה שבמדינות רבות באירופה המערבית נשמרים חופש הדת והחופש מן הדת, על אף שהחוקה מעניקה מעמד מיוחד לדת הקתולית, האנגליקנית או הפרוטסטנטית.
שאלת הזיקה בין דת למדינה בישראל, יש להדגיש, נוגעת לא רק ל"יהדותה" של המדינה, אלא גם ליחסיה עם כל הדתות. ביטוי לכך הוא סוגיית המונופולין הדתי על ענייני המעמד האישי. בראשית שלטון המנדט נועצו הבריטים במנהיגי הקהילות בארץ באשר לעמדתם לגבי שיטת המִילֶת העותומנית בהסדרי המעמד האישי. הנהגת היישוב היהודי העדיפה משטר נישואין אזרחי, ודווקא המוסלמים דרשו את המשך שיטת המילת. סביר להניח כי גם כיום יתנגדו רוב הערבים למיסוד הנישואין האזרחיים במסגרת המדינה, שכן הדבר עלול להחליש את הזיקה הקהילתית-דתית הנפרדת שלהם. כך או כך, אינני סבורה כי המונופולין הדתי על ענייני המעמד האישי הוא דרישה המתחייבת מזהותה היהודית של המדינה.32 זהות זו אינה יכולה להצדיק את הפגיעה בזכויותיהם של אלה המבקשים להינשא בנישואי תערובת, של אלה שאינם רוצים או אינם יכולים להוכיח את יהדותם, ושל אלה שאינם מעוניינים בטקס דתי או אורתודוקסי. להערכתי, הנהגת נישואין אזרחיים בישראל היא נחוצה ונכונה. יש לקוות שיהודים שיעדיפו נישואין כאלה יבחרו להעניק להם בכל זאת אופי יהודי ייחודי. באופן זה תוכל ישראל להרים תרומה חשובה לגיבוש טקסי חיים חשובים שיהיו יהודיים, גם אם לא הלכתיים.33
"הפרדה" מסוימת בין הדת למדינה תהיה הצעד הנכון גם בנושא הטעון והקשה של "מיהו יהודי". המדינה צריכה להגדיר בעצמה מיהו יהודי לצורכי שבות או רישום, וקני המידה שתבחר להשתמש בהם אינם מוכרחים להיות הלכתיים באופן מלא. לצורך קביעת זכות השבות אין הכרח, לדעתי, בהבחנה בין מי שנולד לאב יהודי ובין מי שנולד לאם יהודייה. זה וגם זה צריכים להיחשב זכאי עלייה מכוח הקשר שלהם לעם היהודי. כך גם בכל הנוגע למי שהצטרף לעם היהודי, אם באמצעות גיור אורתודוקסי ואם בדרך אחרת. יתרונו של הסדר זה בכך שלא זו בלבד שהוא פוטר את המדינה מהתלבטות הלכתית, הוא גם מאפשר לה למלא את תפקידה כלפי יהודים וכלפי קהילות בחוץ לארץ באמצעות הגדרה גמישה יותר של מי שייחשב בעיניה זכאי ליתרונות השבות הקבועים בחוק. מכיוון שמלכתחילה נוצרה הפרדה מסוימת בין הדת למדינה, אין בהגדרת הזכאות לעלייה משום ניסיון לתת תשובה לשאלה מי שייך לעם היהודי על פי ההלכה. מצד אחד שומר הֶסדר זה על חופש הדת ועל חירותם של האורתודוקסים להגדיר כרצונם את הזהות היהודית לפי אמונתם. מצד שני, המדינה יכולה להרחיב את המסגרת של קליטת העלייה ולאמץ לחיקה את מי שנתפש בעיניה כחלק מן העם היהודי. הפרדה זו תשפר את הסדרי העלייה בצורה נוספת, בכך שתבהיר כי יהדות על פי ההלכה אינה תנאי הכרחי לרכישת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, אבל גם איננה תנאי מספיק לה. מי שיבקש להתאזרח בישראל יצטרך לעמוד במבחני האזרחות המקובלים במדינות מתוקנות: לשהות בה שנים מספר, לשלוט בשפתה ובהיסטוריה שלה, להכיר את צורת המשטר הישראלית ולהישבע לה ולחוקיה שבועת אמונים.34
יש להימנע מלהיתפש להבחנה השטחית, שלפיה היהודים החילוניים במדינה הם תומכי הפן ה"דמוקרטי" שלה, ואילו היהודים הדתיים מצדדים בהדגשת מאפייניה ה"יהודיים". לדעתי, רוב היהודים החילוניים במדינה חפצים בייחודה ה"יהודי" של המדינה, גם אם לא במובן הדתי הטהור, ומעוניינים לשמור על זיקה פעילה אל המסורת ואל התרבות היהודית.35 הייחוד היהודי יכול להתבטא, למשל, במדיניות הנוגעת לענייני הפרהסיה הציבורית. כל החלטה מוסמכת בנושא זה, כל עוד אינה פוגעת בזכויות של פרטים וקבוצות, מתיישבת בהחלט עם הדמוקרטיה. המקרה המובהק ביותר הוא השבת. ברי כי רבים יתנגדו לחקיקת חוקים שיכפו "שמירת שבת" על מי שאינו שומר מצוות. ואולם, הקפדה מסוימת מצד המדינה על שימור אופייה המיוחד של השבת אין בו בהכרח משום כפייה דתית. דווקא ליהודים חילוניים רבים יש עניין בכך שהשבת תישא אופי ייחודי, שונה מזה של ימי השבוע האחרים. דווקא הם מעוניינים ביום שבו רוב הציבור היהודי בישראל אינו טרוד בבעיות של עבודה ופרנסה, ויכול להתפנות לפגישות ופעילויות שקשה יותר לעסוק בהן בשאר ימי השבוע. אמנם, הסדרים המגבילים את חופש המסחר והייצור בשבת יגבילו את חירותם של אלה החפצים לעסוק בפעילויות אלה גם בשבת. אולם אין לראות בהגבלות אלה כפייה דתית, אלא ביטויים הכרחיים של הרצון לשמור על צביונה התרבותי-יהודי של המדינה, רצון ששותפים לו דתיים וחילונים כאחד.36
