הדפסהו
ההכרה בצורך בהצדקת המדינה היהודית אינה התייפייפות מוסרית ואינה ניסיון לרבע את המעגל. למעשה היא מהווה כורח קיומי. מדינה יהודית תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן רק אם רוב גדול ומוצק של היהודים החיים בה ובעולם יכירו לא רק בכך שהיא ניתנת להצדקה עקרונית, אלא גם בכך שניתן לקיים מדינה יהודית צודקת וראויה להגנה בתנאים המורכבים של המזרח התיכון. המדיניות הקיימת, המכחישה מורכבות זו ונמנעת מהתמודדות עימה, מתנה את תחושת הצדק באטימות או בהתעלמות מן העובדות. מצב עניינים זה אינו רצוי מכל בחינה. אנו חושפים את עצמנו במו ידינו לסכנה שמיטב בניה של המדינה, אלה שיש להם רגישות מוסרית ואמפתיה לסבלם של אחרים, לא יוכלו להוסיף ולהזדהות עם המפעל היהודי הלאומי ולחוש כי הוא ראוי להגנה. למרבה הצער, חשש זה הולך ומתממש לנגד עינינו. חמור מזאת, אנו מפקירים את אלה מבינינו הרואים בעיה מוסרית בצורת התנהלותה הנוכחית של המדינה היהודית ללא כלים אנליטיים שיאפשרו להם לקבוע אילו מבין הפגיעות שפוגעת ישראל בקבוצות שונות אין להן הצדקה – ועל כן הן חייבות להיפסק – ואילו מהן הכרחיות להבטחת קיומנו כאן, ואינן שונות מן ההגבלות המוטלות על מיעוטים החיים במדינות דמוקרטיות אחרות.
התעקשות על חשיבה בהירה וחדה ועל התמודדות ישירה עם העובדות עשויה לתרום להפגת אווירת הנכאים השוררת לאחרונה בישראל בנוגע לעתיד המפעל הציוני. אני מודה כי גם אני חוששת לעתים שמא "הבית השלישי" לא יאריך ימים. אין טעם לטשטש את הנתונים המדאיגים או להמעיט מחשיבותם: המדינה מתמודדת עם קשיים גדולים מחוץ ומפנים; החברה הישראלית נקרעת על ידי פערים כלכליים הולכים ומתרחבים ועל ידי מתחים ומחלוקות בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין שמאל לימין. ועם כל זאת, במובנים רבים המדינה היהודית היא, לעת עתה, סיפור הצלחה מסחרר – בייחוד אם נזכור את תנאי הפתיחה שעימם הייתה צריכה להתמודד ואת האזור שבו היא שוכנת. ישראל דמוקרטית הרבה יותר משכנותיה ודמוקרטית יותר משהייתה היא עצמה עם היווסדה. ישראל נהנית מכלכלה, מטכנולוגיה וממדע מפותחים, המציבים אותה בשורה הראשונה בעולם המודרני. יש בה רמה גבוהה של פתיחות, ביקורת עצמית, חירות פוליטית וחופש ביטוי והתארגנות, ומתקיימים בה שלטון חוק ועצמאות שיפוטית במידה שאינה נופלת מזו של הדמוקרטיות המתקדמות ביותר בעולם.
הסיבות להצלחה זו אינן חומריות. המשאבים הטבעיים העומדים לרשותה של ישראל מוגבלים, ובוודאי שאין לה יתרון על מדינות ערב בתחום זה – נהפוך הוא. ההסבר להבדלים היסודיים בינה ובין שכנותיה נעוץ בייחודה של המדינה היהודית, במוטיבציה הגבוהה של תושביה, במסורות השונות שהביאו איתם מארצות מוצאם השונות כאשר חזרו למולדתם, ובצורה שבה נשזרו מסורות אלו אל תוך רקמת החיים המדיניים והתרבותיים בישראל. יש לקוות שהאזור כולו עובר תהליך של דמוקרטיזציה ופתיחות, וכי יום יבוא וגם האוכלוסיות הערביות סביבנו תהנינה מרמה כזאת של קדמה וחירות. במצב עניינים כזה, תנאי הרקע להסדרים מדיניים יציבים, ואולי אף לשלום ממש, אכן יהיו טובים יותר.
בינתיים אנו יכולים להביט בגאווה אל העבר ובתקווה אל העתיד. לישראל יש הרבה מה להציע לכל הקבוצות החיות בה, יהודים וערבים כאחד. כיום מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. בתנאים הקיימים מוצדק שתהיה כזאת, ואני חפצה כי תישאר כזאת ותנקוט את האמצעים הלגיטימיים הדרושים לשם כך. אבל יש לזכור שההיסטוריה של הארץ שאותה חולקים העמים היושבים בה כוללת שרידים של עמים רבים ותרבויות מגוונות. הרוב היהודי בישראל אינו צריך להתנצל על שהוא מבקש לשמר את זהותה הייחודית של המדינה, אבל עליו להכיר גם בנוכחותם של הפלסטינים היושבים בקרבו ולצדו ובזכויותיהם, ולאפשר להם לפתח ולבטא את עצמותם וייחודם הן כבעלי מדינה עצמאית שכנה לישראל והן כמיעוט בתוך המדינה היהודית.
גם התקווה כי הציבור היהודי בישראל יהפוך הומוגני יותר היא אשליה. ציבור זה לא יהיה לעולם רק חילוני או רק דתי, רק מערבי או רק מזרחי. מדינת ישראל לא תהיה מדינה אירופית-מערבית, למרות תקוותיו של הרצל, או, לחילופין, מדינה לבנטינית טיפוסית. וטוב שכך. כל היסודות הללו נובעים משורשים אותנטיים ואף אחד מהם איננו זר לציבור היושב כאן, אולם כוחם העיקרי נעוץ במיזוג שביניהם – נוסחה שראוי לשמר. את השילוב המיוחד בין התרבויות, המסורות והזהויות השונות יצטרכו תושביה של המדינה לפתח מתוך רגישות והוגנות. כל אחת מן הקבוצות צריכה "להרגיש בבית" במדינתה, אבל עליה להכיר בכך שאין לה הרשות והזכות לכפות על הקבוצות האחרות את דרכה ואת אורחות חייה. אם נשכיל לשמור על כללי המשחק הללו, הם ישרתו לא רק את מטרותיו של הכלל או הרוב, אלא גם את ייחודו וזכויותיו של המיעוט.
"לא עלינו המלאכה לגמור". הדור שלנו אינו נושא בנטל של הקמת המדינה. הוא צריך לקיים אותה, ולהבטיח כי יפקידהּ בידי הדורות הבאים כמקום שטוב ורצוי לחיות בו. הדבר דורש בנייתן של תשתיות ואמונה בצדקת הדרך – וזו נשענת על הכרה בריבוי הקבוצות החיות בישראל ובמורכבות של יחסיהן ההדדיים. ישראל חייבת להשתמש בריבוי הזה ולא לראות בו נטל, גם אם חלק מן הקבוצות מתעמתות זו עם זו, וגם אם בחלק מן המקרים שאיפותיהן וחלומותיהן מנוגדים בתכלית. בסופו של דבר, כל הקבוצות הללו חיות יחדיו ותצטרכנה להמשיך לדור בכפיפה אחת. המפתח להצלחתה של מדינת ישראל נעוץ ביכולתה להשכיל לקיים את היחס העדין, השברירי, הנחוץ כל כך, שבין המסגרת האזרחית המשותפת ובין עצמאותן וייחודן של הקבוצות השונות והמגוונות המתקיימות בה. המדינה היהודית שקמה כאן אינה זהה לזו שתוארה בחזונו של הרצל, אבל יש לה הישגים ניכרים בהתמודדות עם התפקיד הקשה הזה. אסור לה לנוח על זרי הדפנה – וחובתנו להמשיך ולמצוא מענה לאתגרים החדשים שבפניהם אנו עומדים.
אם נרצה – גם זו לא תהיה אגדה.
רות גביזון היא פרופסור בקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. המאמר מבוסס על ההרצאה במחשבה מדינית יהודית על-שם זלמן חיים ברנסטין שנערכה על ידי מרכז שלם בירושלים, ביום 25 בינואר 2001.
הערות
בחרתי לשמור במאמר זה על תבנית ההרצאה, ולהוסיף רק מספר מצומצם של הערות ותוספות. כמובן, חלק מהנקודות שהעליתי כאן ראויות לפיתוח, ובכוונתי להרחיב בהן בעתיד. אני מודה ליואב ארציאלי על עזרתו בהבאת ההרצאה לדפוס.
1. לדיון מפורט ראה ספרי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט).
2. לצורך העניין, אין הבדל מהותי בין הביטוי "מדינה יהודית", שישמש אותנו במאמר זה, ובין מונחים אחרים שלצדם הוא ניצב בדיון הציבורי, כגון "מדינת היהודים" או "מדינתו של העם היהודי", המדגישים את היסוד הפרטיקולרי, הייחודי של מדינת ישראל. בחוק הישראלי נעשה לראשונה שימוש בביטוי האחרון בסעיף 7א(1) לחוק יסוד: הכנסת, האוסר השתתפות בבחירות של רשימה השוללת את היותה של ישראל "מדינתו של העם היהודי". הסיבה לכך הייתה העובדה שהמושג "מדינה יהודית" עורר התנגדות בקרב אלו שחששו כי יש לו צביון דתי מדי. ואולם, כאשר הועלו נגד הניסוח "מדינתו של העם היהודי" טענות על כך שהוא מלמד כי ישראל אינה בעצם מדינת אזרחיה הלא-יהודיים, החליטו המחוקקים להעדיף את המינוח "מדינה יהודית" בחוקי היסוד של 1992, המגדירים את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הכוונה, על כל פנים, לא הייתה לשנות את משמעות הביטוי, המצביע לא על פרטיקולריזם דתי אלא על ייחוד אתני או לאומי. זה היה גם מובנו של ניסוח זה כאשר הופיע בהחלטת האו"ם 181, מיום כ"ט בנובמבר 1947, המדברת על "מדינה יהודית" במובחן ממדינה ערבית, ובהכרזה על הקמת המדינה, המגדירה אותה כ"מדינה יהודית בארץ ישראל".
3. נכון, כמובן, שהיחסים בין לאומיות ובין דת ביהדות הם יחסים מורכבים ומיוחדים במינם. אין עוד עם שיש דת המיוחדת רק לו. בתוך העם הערבי, למשל, יש נוצרים ומוסלמים ודרוזים. צרפתים היו פעם בעיקר קתולים, או חילונים שהיו קתולים; אבל היו להם מלחמות דת עם ההוגנוטים. היום יש צרפתים רבים שהם מוסלמים. ועוד, אין עוד דת שיש לה לאום המיוחד רק לה: נוצרים יכולים להיות צרפתים, אמריקנים וגם מקסיקנים וליברים או ערבים. גם מוסלמים אינם דווקא ערבים. התופעה איננה נובעת רק מתהליך החילוּן. ביהדות, לפחות מבחינה היסטורית, לא הייתה הבחנה בין ההצטרפות לעם ולדת. ביהדות, להבדיל מעמים אחרים, גם לא הייתה התפתחות מאוחרת ששינתה את המציאות הייחודית הזאת. מעולם לא נוצרו דפוסים חברתיים שאפשרו לאדם להיות, בו זמנית, בן העם היהודי ובן לדת אחרת, או להיות יהודי שומר מצוות, אך לא בן לעם היהודי.
אבל אסור שהייחוד הזה יבלבל אותנו. דווקא יהודים שהם ציונים חילוניים, אלה הרוצים בהגדרה עצמית לאומית ליהודים, צריכים להתנגד לטענה שהיהדות היא רק דת. נכון שהוויכוח על משמעות היהודיות של המדינה קיים הן בין יהודים לערבים והן בין יהודים שומרי מצוות לשאינם כאלה. נכון גם שבין שני הוויכוחים יש קשרים חשובים, אבל חיוני שדווקא יהודים חילוניים לא יעבירו את התנגדותם להסדרים מסוימים בוויכוח הפנים-יהודי באופן אוטומטי גם לשאלת ההצדקה של המדינה היהודית כמדינת הלאום של העם היהודי. כאשר אני מצדיקה את המדינה היהודית, אני מצדיקה אותה כמדינת הלאום של העם היהודי. ככזו, המדינה מקבלת את כל הגישות האפשריות של יהודים למסורת הדתית. מדינת הלאום של העם היהודי צריכה להיות בית לחילוניים ולדתיים כאחד. היא צריכה לקבל את כל הגישות האפשריות של היהודים למסורת הדתית.
4. לטיעון מורכב ומתוחכם העוסק ביתרונותיה של הגדרה עצמית לאומית תת-מדינתית ראה את כתביו של חיים גנז.
5. אין לי צורך להיכנס בנקודה זו לשאלה של תרומת מדיניות ממשלות ישראל להרעת מצבה הביטחוני של המדינה. יש כאלה הסבורים שניתן היה להגיע לרגיעה ביטחונית אם ישראל הייתה נוקטת מדיניות מפויסת יותר כלפי שכניה. אחרים טוענים שההתנגדות הערבית לנוכחות היהודית באזור היא כה חריפה וכה עמוקה, עד ששום פתרון מלבד סילוקה של הישות הריבונית היהודית לא היה שם קץ לאלימות. כך או כך, דומני שאין מחלוקת רצינית לגבי העובדה שבהתחשב בנתונים הקיימים היום, המשך הישרדותה של ישראל באזור דורש מאזן הרתעה אמין. במילים אחרות, קיומה של המדינה היהודית, להבדיל מן הקיום היהודי בתפוצות, יוסיף כנראה לחייב הישענות על פוטנציאל של כוח. גם אם יעלה בידינו למנוע פריצת מלחמה כוללת, נמשיך במובן חשוב לחיות על חרבנו. הוויכוח הפוליטי העיקרי ניטש אפוא לא על עצם החיוניות של כוח ההרתעה הצבאי של מדינת ישראל, אלא על השאלה מהם הגבולות שיאפשרו הגנה טובה יותר לאורך זמן על קיומה ועל אופייה היהודי.
6. דווקא בין היהודים יהיו כאלה שיחלקו על קביעה זו, ויטענו כי השנאה שרוחש חלק מן השמאל החילוני לחרדים מביאה לגילויים של אנטישמיות גם בישראל.
7. יש מחלוקת לגבי גודל הקהילות היהודיות בעולם, בשל קשיים מתודולוגיים באיסוף הנתונים. לפי נתוני אתר האינטרנט של הקונגרס היהודי העולמי בארצות-הברית נאמד מספר היהודים ב-5-6 מיליונים, בישראל יש כ-5 מיליונים, והקהילה השלישית בגודלה, המצויה בצרפת, מונה כ-600,000 יהודים.
8. אני ערה כמובן לכך שיש יהודים דתיים שבעיניהם קיומה של המדינה היהודית דווקא מסבך את המצב, שכן זו מדינה שיש בה רוב יהודי, אך היא איננה מדינת התורה. מבחינות מסוימות, יכול להיות שהיא נחשבת גרועה יותר ממדינה של גויים. אלא שבמדינה של גויים לא הייתה ליהודים, גם דתיים ואפילו חרדים, חירות כה רבה לשמור על אורחות חייהם ואף להעמיק אותם ולהרחיבם. מעולם לא שגשג לימוד התורה בעם היהודי כפי שהוא משגשג היום בישראל.
9. לנתונים לגבי מצבם של הערבים בישראל ראה עיסאם אבו-ריא ורות גביזון, השסע היהודי-ערבי בישראל: מאפיינים ואתגרים (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשנ"ט). השווה למצב היחסי של שחורים בארצות-הברית: Jennifer L. Hochschild, Facing Up to the American Dream (Princeton: Princeton, 1995). השוואות מסוג זה תמיד מורכבות. הערבים בישראל מתנגדים, ובצדק, להשוואה ביניהם ובין שחורים בארצות-הברית בטענה כי הם – להבדיל מן השחורים בארצות-הברית – הריהם עם-מולדת בארץ. מצד שני, השחורים בארצות-הברית אינם מטילים ספק בזכות קיומה של ארצות-הברית ואינם חלק מקיבוץ לאומי שעימו יש למדינה סכסוך אלים ומתמשך.
10. במקרה כפר קאסם, בשנת 1956, הועמדו האחראים לדין ונענשו. כאשר נהרגו 13 אזרחים ערבים באירועי אוקטובר 2000 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקר העניין. האירוע הבודד האחר של הרג אזרחים ערבים הוא מותם של 6 מפגינים בהפגנות יום האדמה בשנת 1976.
11. מצב דומה קיים לגבי יהודים החיים בקהילות מערביות בעולם. ניתן לומר רק כי לגבי יהודים אלו (כמו לגבי הרוב הגדול של הערבים החיים בישראל), הרצון לחיות במדינת הלאום שלהם אינו מכריע את הכף. זהו שיקול אחד מתוך כמה הקובעים, יחד, את התשובה לגבי המקום שבו אדם בוחר לחיות. במסגרת פתרון מדיני מקיף ייתכן ששינוי גבולות שישפר את ההתאמה בין גבולות מדינות הלאום ובין הרכב האוכלוסייה בהן הוא רצוי ואף חיוני ליציבות באזור.
12. במפקד שנערך בשנת 1922 נמצא שהיהודים היו 83,794 נפש מכלל אוכלוסייה של 757,182, כלומר כ-11 אחוז מכלל האוכלוסייה. ראה דן הורוביץ ומשה ליסק, מיישוב למדינה: יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי כקהילייה פוליטית (תל אביב: עם עובד, תשל"ח), עמ' 22-21.
13. השאלה מדוע לא שבו יהודים לארץ ישראל במספרים גדולים היא שאלה מרתקת, והתשובה עליה מורכבת. לצרכיי כאן חשובים רק המספרים והתוצאות.
14. אני מסתמכת כאן על ניתוח מושגי יסוד נורמטיביים שהנהיג לראשונה המשפטן וסלי ניוקומב הוהפלד. הוהפלד מבחין בין חירות (או פריבילגיה) ובין זכות. חירות היא מצב שבו אין מוטלת על אדם או קבוצה חובה לעשות מעשה או להימנע ממנו. לטענתי, ליהודים הייתה חירות להתיישב בארץ ישראל עם תחילת התנועה הציונית, ולערבים הייתה חירות מקבילה להתנגד להתיישבותם, באמצעים פוליטיים, כלכליים ואחרים. גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים, חירויות יכולות להתנגש, שכן משמעה של החירות הוא רק שעל כל פועֵל אין חובה להימנע מלפעול. זכות היא תביעה חזקה יותר, על פי הוהפלד. מול זכותי עומדות חובות של אחרים. החובה החלשה ביותר היא להימנע מלפגוע בזכותי. מול חירותם של יהודים להתיישב לא עמדה חובת הערבים לא למנוע מהם להתיישב. מול חירותם של הערבים להתנגד לא עמדה חובת היהודים להימנע מהתיישבות. אבל לאחר שנוצרה כאן קהילה יהודית גדולה, ובוודאי אחרי הקמת המדינה, שהתרכזה בה קהילה יהודית גדולה שאין לה בית אחר, יש לקהילה זו זכות להגדרה עצמית ולביטחון. מול זכות זו עומדת חובתם של ערבים לא לנקוט אמצעים של אלימות או טרור על מנת לסכל את מימושה.
15. הערבים הקפידו להכחיש את הקשר ההיסטורי-תרבותי-דתי בין יהודים ובין ארץ ישראל. מספרים כי בפסגת קמפ דייוויד באוגוסט 2000 הטיל ערפאת עצמו ספק בקשר ההיסטורי של היהודים להר הבית. זאת אף על פי שהמקורות המוסלמיים עצמם, התובעים מונופולין לשלטון מוסלמי בכל השטח, מודים בקשר ההיסטורי הזה. הערבים אף מרבים להשוות את ישראל לממלכת הצלבנים, מתוך תקווה שגורלן – בסופו של דבר – יהיה דומה. שלילה עקבית זו מקשה על היכולת של הפלסטינים לקבל את העובדה שיש כאן שתי תביעות צודקות ומתנגשות, ולכן מכבידה על יכולתם להגיע לפשרה היסטורית. יש מקום לחשש כי הכחשה זו מעידה על תקוותם שהיהודים בארץ ישראל אינם חשים באמת קשר עמוק לארצם, וכי תמהיל מספיק של כוח ושל רטוריקה יביא אותם לעזוב אותה או לוותר על ייחודה היהודי.
16. למרבה הצער, הרוב האנטי-ישראלי בעצרת הכללית של האו"ם אף הצליח להעביר החלטה, שהייתה בתוקף שנים ארוכות, שלפיה הציונות היא צורה של גזענות.
17. אחד העם, "אמת מארץ-ישראל", בתוך על פרשת דרכים (ברלין: יודישער פערלאג, תרפ"א), עמ' כו.
18. חשוב לציין כי למרות המחלוקת העזה על "ההיסטוריה החדשה", תמונת המצב המצטיירת ברורה למדי. למעלה מחצי מיליון ערבים עזבו את שטח מדינת ישראל, ויצרו את היסוד לבעיה המלווה אותנו עד עצם הימים האלה – בעיית הפליטים ו"זכות" השיבה שהם טוענים לה. לא הייתה מדיניות שיטתית של גירוש או של עקירה. בחלק מן המקומות אף הייתה פנייה לערבים להישאר במקומותיהם. בחלק מן המקרים, ערבים עזבו מרצונם לפי קריאת מנהיגיהם. בחלק אחר – הם ברחו מאימת הקרבות. ברם, במקרים מסוימים אכן היה גירוש. ראה למשל בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 (תל אביב: עם עובד, תשנ"א).
19. יש לציין כי חסרה כתיבה ביקורתית מקבילה בצד הערבי. חשבון הנפש לגבי 1949-1947 כולל צער על התוצאה וכעס על מדינות ערב, ואולי גם על המנהיגים המקומיים שלא השכילו למנעה, אולם אין נמצאת בו כמעט ההכרה כי גם מבחינה מוסרית לא היה נכון לדחות את החלטת החלוקה.
20. דפוסי גידול פנימי שונים בין העמים גרמו לכך שיחס זה נשמר כמעט קבוע למרות גלי עלייה גדולים במרוצת חמישים השנים האחרונות. לפירוט ראה אבו-ריא וגביזון, השסע היהודי-ערבי, עמ' 16, טבלה 1.
21. התבונה הפוליטית מחייבת ויתור כזה בגלל הנתונים המספריים: העם היהודי הוא עם קטן שאינו יכול לאפשר יצירת רוב יציב בכל ארץ ישראל. גם השיקולים המוסריים כבדי משקל. עמדנו על המחיר העצום שיהיה כרוך באבדן זכותם של היהודים להגדרה עצמית. נכון שמצבם של הפלסטינים טוב מעט יותר. יש להם גב עצום-ממדים בדמות מדינות ערב, ויש להם אפשרות לטפח מרכיבי זהות שיש להם ביטוי במרחבים ציבוריים רבים. גם מצבם של הערבים בישראל טוב מתנאי חייהם של היהודים ברוב מדינות ערב, הן מבחינת רווחתם הפיזית והן מבחינת זכויותיהם הפוליטיות וחירותם לשמור על תרבותם ושפתם ולפתחן. באופן כללי, רמת שמירת זכויות האדם בישראל – על אף שניתן לשפרה – עולה באופן ניכר על הרמה בכל מדינות ערב. מבחינה מוסרית, טוב למצוא פתרון שיאפשר לפלסטינים ריבונות מדינית לפחות בחלק ממולדתם. כך לא יביא מימוש זכות ההגדרה העצמית של יהודים בארץ ישראל לשלילה מוחלטת של זכותם המקבילה של הפלסטינים. מדינה פלסטינית כזאת גם תאפשר לפלסטינים בישראל לבחור בין חיים במדינתם הריבונית ובין אזרחות במדינה היהודית השכנה. אם יבחרו באפשרות השנייה, לא יהיה גורלם שונה מגורל מיעוטים לאומיים אחרים, החיים במדינה שבה יש הגדרה עצמית לאומית לבני עם אחר.
22. איני יכולה להיכנס כאן לשאלה סבוכה זו. מחד גיסא, ייתכן שגישת הפלסטינים לגבי "זכות" השיבה היא רק עמדה במשא ומתן, והם אינם רוצים לוותר עליה עד שיתקבל הסדר קביל מבחינתם לגבי הגבולות. ואכן, היו פלסטינים שפירשו כך את חתימתם על הסכמי אוסלו. מאידך גיסא, העמדה הפלסטינית היא עקבית, ומתבטאת לא רק בהצהרות פוליטיות אלא גם באינדוקטרינציה ובחינוך. יש להתייחס לעמדה זו באותה הרצינות שבה הפלסטינים מתייחסים לעמדותיהם של אלה בישראל המסרבים לוותר על אף חלק מן השטח בשל זכות אבות.
23. במונח "ליברלית" כאן אני מתכוונת לחברה המכירה בכבודם של פרטים ובאוטונומיה שלהם, ולכן גם בחירותם של פרטים ושל קבוצות לפעול לקידום אמונותיהם ודעותיהם. אני דוחה את הפירוש של "ליברליות" המחייב נייטרליות של המדינה כלפי תפישות הטוב של אזרחיה, או הפרטה של זיקותיהם הלא-אזרחיות. במובן אחרון זה, ליברליות איננה אידיאל שחייב להתאים לכל המדינות.
24. בחודש מאי 2002 נחקקו שלושה חוקים, המבטאים את אימוצה של גישה זו. חוק אחד (תיקון 66 לחוק העונשין) אוסר הסתה למאבק מזוין נגד המדינה או תמיכה בו, והשניים האחרים (תיקון 35 לחוק יסוד: הכנסת ותיקון 13 להצעת חוק המפלגות) מאפשרים לפסול רשימות או מועמדים לכנסת שיבטאו תמיכה כזאת. אני מקווה כי יהיה שימוש מועט ככל האפשר בחוק הפלילי בהקשר זה. קל יותר למנוע מאדם למלא תפקיד ממלכתי בשל ביטוי מסוג זה מאשר לשלוח אותו לבית האסורים.
25. ברור שקשה מאוד לערבי להזדהות עם סמלי המדינה – הדגל או סמל מנורת שבעת הקנים. יש הסבורים כי על ישראל לשנות את סמליה, ולאמץ סמלים שלא ינכרו את אזרחיה שאינם יהודים. איני בטוחה בכך. במדינות רבות יש ביטויים סמליים למאפיינים של עם-המדינה, והעובדה שקיימות במדינה גם קבוצות מיעוט אינה טעם מכריע לוותר על הכללתם בסמלי המדינה. כך, למשל, בהרבה מדגלי מדינות אירופה נמצא צלב. הדגל ההודי מבוסס על סמלים מן הדת ההינדית. יחד עם זאת, ההיבטים הסמליים צריכים להתחשב בניכורם של הערבים. נראה לי כי הדגל הוא פחות בעייתי, שכן הוא אינו דורש מעשה של הזדהות. אך ההמנון ("התקווה") עלול להכניס ערבים אזרחי המדינה למצב בלתי אפשרי. קשה לצפות שערבי יוכל להזדהות עם השמחה למימוש "התקווה בת שנות אלפיים" של העם היהודי להיות עם חופשי בארצו. כזכור, מימושה של התקווה הזאת הוא הנכבה שלו. מצד שני, הימנעות מהשתתפות בשירת ההמנון עלולה להיראות הפגנתית. לפיכך אני סבורה כי יש לשקול צירוף המנון נוסף – כזה שגם אזרחי המדינה הלא-יהודים יוכלו להזדהות עימו, המנון שיהיה אזרחי ונייטרלי. באירועים רשמיים יושמעו שני ההמנונים – וכל אדם יוכל להשתתף בשירת ההמנון או ההמנונים שעימם הוא מזדהה.
26. העובדה כי שפת המדינה העיקרית היא עברית מטילה על מי שזו אינה שפתו נטל כפול: מעשי וזהותי. נטל מעשי, שכן תמיד קשה יותר לאדם כאשר הוא חי בתרבות ששפתה אינה שפת אמו. קושי זה חל על ערבים בישראל, אבל גם על כל המהגרים אליה, יהודים ולא-יהודים כאחד; ובעיה זו אינה מיוחדת, כמובן, לישראל. ונטל זהותי, מפני ששפה היא מרכיב מרכזי של תרבות. טוב עשתה ישראל שאפשרה לבתי הספר הערביים ללמד בשפתם. חשוב לתת לערבים תחושת בית במקומותיהם, ולאפשר להם לעשות בהם שימוש בשפתם. יחד עם זאת, צריך להיזהר מהחלטות והכרעות שתדללנה את העובדה ששפת המדינה היא עברית. לפיכך, היתר להעדרן של כתובות בעברית ביישובים ערביים הוא שחיקה במעמדה של העברית כשפת מדינה. במובן זה, אף כי גם הערבית היא שפה רשמית במדינה, אין סימטריה במעמדן של שתי השפות.
27. חוק השבות, תש"י/1950, ס"ח 159.
28. צדה השני של המשוואה הוא "זכות השיבה", לה טוענים הפלסטינים. לפי הפרשנות הפלסטינית, לכל פליט ולכל צאצא של פליט צריכה להישמר הזכות לחזור לכפרו אם יבחר בכך. ברם, קיימת טעות יסודית באופן שבו נעשה שימוש במושג "זכות" בהקשר זה. "זכות", כזכור, הינה התביעה שלי שאחרים חייבים לכבד. חובה זו שלהם אינה תלויה ברצונם הטוב, באילוצים שהם נתונים בהם, ביכולתם לממש את החובה או בתוצאות של מימוש זה. מסיבה זו יש לראות בדאגה רבה את הנטייה הפלסטינית לחזור ולדבר על "זכות השיבה", מבלי להזכיר את הנוסחאות הישנות – והריאליות יותר – בדבר "פתרון צודק לבעיית הפליטים" כלשונה של החלטה 242.
29. צריך לגשת לבעיית הדיור כמכלול שלם, מתוך שיתוף של נציגי הכפרים שבהם מדובר ושל נציגי האוכלוסיות המחפשות פתרונות דיור. חשוב שלא תהיה בנייה בלתי חוקית. הדבר יכול להיות מסוכן, והוא עלול לשבש תכניות חיוניות. אבל אם אין תכניות מתאר המאפשרות בנייה חוקית לסיפוק הצרכים – המאבק בבנייה הבלתי חוקית יהיה שרירותי וכמעט ברור שנועד לכישלון. ההחלטה על הריסת בתים בלתי חוקיים (או על "הלבנת" חלק מהם) תהיה קלה יותר אם תבוא יחד עם פיתוח משולב של תכניות בינוי בכפרים. יותר מזה, תכניות כאלה תאפשרנה לכוון את האוכלוסייה הערבית לסגנונות דיור מגוונים יותר מאשר הבנייה צמודת הקרקע שלה היו מורגלים, אשר אינה הולמת את צפיפות האוכלוסייה ואת משאביה הכספיים. כל אלה הם יתרונות שניתן להשיג רק בהסכם, והם חיוניים לניהול נכון של ענייני המדינה.
30. לדיון מפורט יותר ראה רות גביזון, "ציונות בישראל? בעקבות בג"ץ קעדאן", משפט וממשל ו (1), תשס"א, עמ' 51-25.
31. לניתוח הדיון על הוראת ההיסטוריה בישראל ראה אייל נווה ואסתר יוגב, היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול (תל אביב: בבל, תשס"ב).
32. בכך אני חולקת על עמדתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק. להצגה תמציתית של עמדת השופט ברק לעומת עמדתי וכן עמדות נוספות - ראה מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: רב-שיח ומקורות נלווים (ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות בשיתוף עם קרן אביחי, תשנ"ט).
33. להרחבה בנושא זה ראה דברי ההסבר שלי לעניין נישואין וגירושין ברות גביזון ויעקב מדן, מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות לחופשיים בישראל (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003). מעניין לציין כי על פי מחקר מקיף שנערך לאחרונה קיים פער ניכר בין אלה המצדדים עקרונית בהנהגת נישואין אזרחיים בארץ ובין אלה שיבחרו בכך לעצמם או לבני-משפחתם. 54 אחוז מהנשאלים במחקר השיבו "בהחלט כן" או "כן" לשאלה האם הם בעד הנהגת נישואין אזרחיים בארץ; אבל רק 29 אחוז השיבו כי יבחרו בנישואין אזרחיים לעצמם או לבני-משפחתם – וזהו פער של 25 אחוז בין תמיכה עקרונית למימוש בפועל. להרחבה ראה שלומית לוי, חנה לוינסון ואליהוא כ"ץ, יהודים ישראלים: דיוקן – אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000 (ירושלים: מרכז גוטמן, 2002), עמ' 125, לוח 4.16.
34. ראה הצעתנו, ודברי ההסבר, לפרק "שבות ואזרחות", במסד לאמנה חברתית חדשה.
35. אצל רבים מקובלת התפישה שהיהודיוּת של המדינה פירושה בעצם מונופולין של הציבור הדתי – ובעיקר של הממסד החרדי. מכיוון שבקרב החילוניים, ואף אצל חלק מן המסורתיים, קיימת נטייה של התקוממות נגד הדת או נגד ממסדים דתיים ונגד מה שנתפש כ"כפייה דתית", ישנה תופעה של התרחקות מוצהרת מכל מה שהוא מסורתי או יהודי. לימודים "יהודיים", כמו שיעורי מקרא בבתי ספר, נתפשים כנטל שאין עימו ברכה או הנאה; הם אינם משאירים רישום של ממש על התלמידים (ולעתים אף מעוררים בהם התנגדות). בנוסף, רשויות החינוך אינן מתאמצות באמת לחזק בתלמיד את זהותו היהודית (מלבד האסטרטגיה הבעייתית של הדגשת האחרוּת שלו מן הערבי, המוצג כאויב וכאיום). במובן אירוני מסוים, יש בכך משום תוצאה מובהקת של הצלחת הציונות. דווקא משום שהקיום היהודי בישראל נהיה כה פשוט ומובן מאליו, השתרשה בקרב רבים ההנחה כי הזהות היהודית מוטמעת "מן האוויר", ללא צורך במאמץ מיוחד על מנת להנחיל אותה ולהעמיקה. ואמנם, הישג זה של הציונות עלול דווקא להיות לה לרועץ. אף שהרוב הגדול של הציבור בישראל – שומרי מצוות ויהודים חילוניים כאחד – רוצה בשימור אופייה היהודי הייחודי של המדינה, לא ניתנה עדיין תשומת הלב הראויה לבעיה של היחלשות הזהות היהודית המועברת מדור לדור. מי שהוריו היו שומרי מצוות והוא חדל מכך, עוד מכיר את המורשת התרבותית היהודית, אבל קיים חשש כי לא יוכל להנחילה באותה מסירות ויעילות לילדיו. ידועה המימרה האומרת כי יהודי אינו בן לאם יהודייה, אלא מי שהוא הורה לילד יהודי... מציאות זו מחייבת התמודדות מודעת. חלק מן האחריות צריך להיות מוטל על מערכת החינוך הממלכתית – ועליה להתמודד עימו במלוא הרצינות וכובד הראש הראויים. חלק אחר, לא פחות חשוב, צריך להיות מוטל על ההנהגה ועל החברה האזרחית.
36. אינדיקציה ברורה לרצון המשותף – הדתי-חילוני – לשמור על אופייה המיוחד של השבת בא אף הוא לידי ביטוי ביהודים ישראלים. אמנם 72 אחוז מהנשאלים היו בעד פתיחת מרכזי קניות מחוץ לערים בשבת ו-64 אחוז בעד פתיחת מרכזי קניות בתוךהערים (עמ' 71, לוח 3.8); אבל בפועל, שיעור היוצאים "תמיד" או "לעתים קרובות" לקניות בשבת נמוך בהרבה – 16 אחוז (עמ' 60, לוח 3.2).
