הדפסה
גרסת PDFאלא שבניגוד לתסיסות המשיחיות האחרות בציבור היהודי, לא השליכה השבתאות את יהבה על העלייה לארץ כשלב הכרחי בתהליך הגאולה. הופעתו של המשיח נתפשה בעיני חסידיו של שבתי צבי כתחילת התהליך, התגלות הקודמת לסממנים האחרים של הגאולה. ההיבטים המעשיים של המשיחיות השבתאית נשאו, לפיכך, אופי שונה מהדפוס הרגיל. המשיחיות השבתאית אף הלכה והתרחקה מגילויים של אקטיביזם בעל ממד פוליטי-ארצי, והתמקדה בפעילות רוחנית-מיסטית המכוונת כלפי מעלה.95 עם זאת, זמן קצר לאחר התעוררות משיחית זו, התחוללה עלייה המונית לארץ ישראל, שבה השתתפו מאות רבות של עולים. במוקד התנועה הזאת עמד הדרשן הנודד רבי יהודה חסיד וחבורתו, שעלו מאירופה ב-1700 במטרה לקרב את הגאולה.96 מספר חוקרים מייחסים לעליית רבי יהודה חסיד מגמות שבתאיות, מפני שנטלו בה חלק כמה מחסידיו המובהקים של שבתי צבי, שעלו לארץ מתוך אמונה כי משיחם עתיד להתגלות שנית כגואל בשנת תס"ו (1706).97 ואולם, אין בידינו עדות חד-משמעית המצביעה על כך שרבי יהודה חסיד עצמו ורבים מהעולים עימו היו שבתאים.98 כך או כך, לאחר שחלפה שנת תס"ו ושבתי צבי לא נגלה מחדש לחסידיו, התפוגגו התקוות שנתלו בדמותו. הציפיות המשיחיות הופנו כעת אל המועד הפוטנציאלי הבא של הגאולה - שנת ת"ק.99
ז
המשבר הרוחני שנגרם בגין קריסת ההבטחה השבתאית לא עמעם את עוצמת ההתעוררות המשיחית שהתחוללה זמן קצר לאחר מכן,בעת שרבים ציפו לגאולה בשנת ת"ק (1740). ההתעוררות הזאת עודדה תנועת עלייה שבה השתתפו יהודים ממזרח וממערב, ובהם גם אנשי הפלגים היריבים - תנועת החסידות הצעירה מחד גיסא, ומתנגדיה הליטאים מאידך גיסא. אכן, העובדה שעד אותו הזמן כבר עברה כמעט מחצית מן האלף השישי מבלי שנשמעו פעמי המשיח לא שברה את רוחם של המייחלים לגאולה. תקוותיהם נשענו עתה על הפרשנות החדשה שהעניקו מחשבי הקיצין של תחילת המאה השמונה-עשרה לתפישת הזמן המשיחי של העידן הזה. על פי ההשקפה החדשה שרווחה בחוגים אלה מתחלק האלף השישי לשני חלקים שווים: חמש מאות השנים הראשונות, המתחילות בשנת ה' אלפים ונמשכות עד שנת הת"ק (1740-1240), הן תקופת ה"לילה", המסמל את חשכת הגלות; ואילו חמש מאות השנים של המחצית השנייה, המתחילה בשנת הת"ק, הן תקופת ה"יום", שבמהלכה תתרחש הגאולה.100
אחד ממחשבי הקץ החשובים והמשפיעים ביותר שדנו במשמעותה המשיחית של שנת הת"ק הוא המקובל האיטלקי עמנואל חי ריקי, שנודע יותר בכינוי "בעל משנת חסידים", ונחשב לעורך ולפרשן המוסמך ביותר של קבלת האר"י במאה השמונה-עשרה. במקום להצביע על שנה אחת מסוימת כמועד הגאולה, פרש חי ריקי את התקופה המשיחית המצופה על פני כארבעים שנה - משנת ת"ק (1740) עד שנת תקמ"א ושמונה חדשים (1781).101 לחידוש הזה היו הדים רבים בספרות הדרשנית של יהודי מזרח אירופה, עובדה שניתן לייחס אותה גם להשפעת האירועים הטראומטיים שאירעו באזור במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה: רדיפת היהודים באוקראינה בשנת 1768, ניצחונותיה של רוסיה על האימפריה העותומנית בשנים 1774-1768, וחלוקת פולין בשנת 1772. בעיני יהודים מאמינים רבים קיבלו התרחשויות אלה משמעות אסכטולוגית ונתפרשו כסימנים המצביעים על מהלך משיחי המתגשם על בימת ההיסטוריה העולמית.
מקורות היסטוריים בני-התקופה, שנתגלו לאחרונה, מראים כי הציפייה המשיחית לקראת שנת ת"ק עוררה עלייה המונית לארץ ישראל שנמשכה מספר שנים. העולים, שמספרם הגיע לכדי כמה אלפים בתוך כעשור, הגיעו לארץ מכל תפוצות הגולה, ובעיקר מתחומי האימפריה העותומנית ואיטליה, והם שמו את פניהם בעיקר אל טבריה וירושלים, שתי ערים שהיו אמורות לפי המסורת המדרשית והתלמודית למלא תפקיד מרכזי בתהליך הגאולה.
שנת ת"ק אכן נשאה בחובה בשורות חיוביות בכל הנוגע ליישוב היהודי של העיר טבריה: בעת הזאת הזמינו השלטונות העותומניים את המקובל רבי חיים אבולעפיה, רבה של איזמיר, לעלות לארץ ולבנות מחדש את העיר, שהייתה הרוסה במשך תקופה ארוכה. המניעים של השלטונות העותומניים, שחפצו בבניינה של טבריה מסיבות כלכליות, אינם מעלים ואינם מורידים מן העובדה שלגבי היהודים היה בכך אות וסימן להתגשמות הקרבה של תקוותיהם המשיחיות. על הציפיות שניסה לעורר רבי חיים אבולעפיה אפשר ללמוד מעדות נדירה ביותר של ערבי בן טבריה האומר עליו: "הוא הגיד ליהודים היושבים שם כי המשיח יבוא בקרוב".102
באותו הזמן ידעה גם האוכלוסייה היהודית של ירושלים ימים של פריחה ושגשוג. הגידול המרשים במספר היהודים כתוצאה מן העלייה עורר תלונות מצד שכניהם: "ניצבו [המוסלמים] כמו נד בראותם כי מלאה צבאה, צבא רב, ואתוספו דיורין בחוצות ירושלם, נועצו לב יחדיו ויאמרו לאמור, הנה עם בני ישראל רבו מספור ועשרת אלפים איש יהודה".103 מן המקורות שבידינו עולה שזרם העולים שהגיע לעיר בתקופה זו היה כה גדול עד שהביקוש לדיור ולמזון גרם לעליית מחירים תלולה בתחומים אלה. התרחבותה המרשימה של הקהילה השתקפה גם בצרכיה הרוחניים; תוך פרק זמן קצר הוקמו שמונה ישיבות חדשות, בתי כנסת הורחבו וחדשים שופצו ונבנו.104
בין העולים שהגיעו לארץ ישראל בשנים אלו היו דמויות רוחניות מן השורה הראשונה. יש לציין ביניהם בעיקר את המקובל רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש לתורה אור החיים;105 את רבי אלעזר רוקח, רבן של ברודי ואמשטרדם; את רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), מחבר מסילת ישרים; את רבי גרשון מקוטוב; וכן את רבי גדליה חיון ורבי שלום שרעבי (הרש"ש), ששימשו ראשי ישיבת המקובלים 'בית אל' בירושלים. מסורת חסידית, שלא הייתה לה עד כה תמיכה במקורות היסטוריים, מספרת גם על ניסיונו של מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל-שם-טוב, לעלות באותה תקופה לארץ ישראל. על פי מסורת זו ביקש הבעש"ט להיפגש בארץ עם רבי חיים בן עטר על מנת שבמאמץ קבלי משותף יקרבו שניהם את הגאולה. לאחרונה חשף החוקר אדם טלר מידע המאשר כי הבעש"ט אכן תכנן בשנת 1733 לעלות לארץ ישראל: מסתבר, שבביקור שערך הבעש"ט בסלוצק באותה שנה אצל משפחת חוכרים יהודית עשירה, כדי לבדוק אם ביתם נקי משדים, ביקש מהם תמיכה כספית כדי לממן את עלייתו לארץ ישראל.106
בסופו של דבר, אלה שהוציאו אל הפועל את משאלת לבו של הבעש"ט היו כמה מחבריו ותלמידיו, שעלו לארץ ישראל בין השנים ת"ק-תקמ"א. הקבוצה הגדולה ביותר של חסידים, שמנתה כשלוש מאות איש והנהיג אותה רבי מנחם מנדל מוויטבסק, מתלמידי המגיד רבי דב בער ממעזריטש, הגיעה לארץ בשנת 1777, ארבע שנים לפני שנת תקמ"א - מועד הגאולה שעליו הצביע עמנואל חי ריקי. על המניע לעלייתם של תלמידי הבעש"ט - שכללה מלבדם גם מספר ניכר של יהודים פשוטים שנספחו אליהם במהלך נסיעתם - נחלקות הדעות. יש חוקרים המצביעים על כוונה לברוח מתגרת ידם של ה"מתנגדים" בליטא; אחרים מייחסים לחסידים רצון לעלות כדי להגיע לדבֵקות ולהתעלות רוחנית או לצורך הקמת מרכז חדש לתנועה החסידית בארץ ישראל.107 ברם, ממקור בן-התקופה שמצאתי לאחרונה בארכיון בסנט פטרסבורג עולה בבירור כי לעליית החסידים הגדולה הזאת היה מניע משיחי. מקור זה הנו עדות שמיעה של קראי ששוחח עם היהודים העולים זמן קצר לפני הגעתם לארץ:
לזיכרון לדור אחרון, מה שהיה בשנת התקל"ז (1777) ליצירה איך שיצאה שמועה שבא משיח בן דוד. ואז התחילו הרבנים הדרים בחוצה לארץ ללכת לעיר ירושלים, תיבנה ותכונן במהרה בימינו... וסיבת האמינם שבא משיח בן דוד הוא מפני שאז אומת מוסכוב [רוסיה] הרשעה, העם המר והנמהר, עם שלא נשמע לשונו, פשטה ידו על כל עולם, לא נשאר מקום שלא תפס במלחמה. וחשבו שעת קץ הוא המובטח מפי הנביאים.108
עדות זו מאששת את ההשערה שהעלה בן-ציון דינור, ולפיה נבעה עליית תלמידי הבעש"ט ממניעים משיחיים; היא מגלה כי חלק חשוב מן ההנהגה החסידית בראשית דרכה ביקשה לקרב את הגאולה באמצעות עלייה לארץ ישראל.
הניסיון לזרז את ביאת המשיח באמצעות העלייה לארץ ישראל לא הייתה רק נחלת החסידים. גם הגאון רבי אליהו מווילנה (הגר"א), אחד המתנגדים החריפים ביותר לחסידות, ביקש לעלות לארץ באותה תקופה, אולם ניסיונו זה לא צלח והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.109 מן הדברים שכתב בנו של הגר"א אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר בארץ ישראל מעין "שולחן ערוך חדש":
שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן.110
בשאיפתו של הגר"א לחבר ספר הלכה מקיף משתקף דפוס הפעילות המשיחי שאפיין גם את מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו בכתיבת השולחן ערוך יותר ממאתיים שנה לפני כן; בשני המקרים, החיבור ההלכתי המקיף והכוללני, שהעם כולו היה אמור לקבל אותו ללא עוררין, נתפש כזרז משיחי מובהק.
את דעיכתה של הפעלתנות המשיחית היהודית בארץ ישראל בשלהי המאה השמונה-עשרה ניתן לתלות במספר גורמים. הגזירות הכלכליות שהטילו על היהודים השלטונות העותומניים והממסד המוסלמי המקומי בירושלים, ההתנכלויות והרדיפות מצד האוכלוסייה הערבית, ולא פחות מאלה קיומן של מחלוקות קשות בקרב ההנהגה היהודית בארץ - כל אלו הביאו למשבר חמור. חלק ניכר מן העולים ירד מן הארץ; הנותרים סבלו ממצוקה גדולה. אבל היישוב היהודי בארץ ישראל המשיך להיאבק על קיומו וחי חיים רוחניים וכלכליים מלאים. רבניו הורו את התורה ל-3,000 יהודים שהמשיכו לשבת בירושלים, דרשו בציבור בשבתות ובמועדים וחיברו תשובות לשאלות בהלכה. את יצירותיהם הרוחניות - עשרות ספרי פרשנות, דרוש, הלכה וקבלה - הביאו לדפוס בבתי ההוצאה לאור של אירופה המערבית והאימפריה העותומנית. היישוב היהודי בארץ שמר גם על קשר קבוע ורציף עם קהילות ישראל בגולה; אלה, מצדן, ראו חובה לעצמן להעניק ליהודי הארץ תמיכה כלכלית, ולעתים אף מדינית, כל אימת שהדבר היה אפשרי. בתנאים האלה הוסיף היישוב היהודי להתקיים בארץ בסוף המאה השמונה-עשרה, כשהוא שומר על חיוניותו וצביונו למרות קשיים מרובים - ומכין את השטח לגל הגדול של עולים יהודים שהיו עתידים להגיע זמן לא רב לאחר מכן.
ח
למרות התקוות להשתלבות בתרבות האירופית שטיפחו משכילים יהודיים בסוף המאה השמונה-עשרה ובמהלך המאה התשע-עשרה, הוסיף חלק ניכר מן העולם היהודי לדבוק בזיקתו המסורתית לארץ ישראל.111 לקראת שנת ת"ר (1840) פקדה שוב את העולם הזה תסיסה משיחית שהקיפה קיבוצים רבים במערב ובמזרח, ובעקבותיה החלה תנועת עלייה המונית לארץ ישראל. חשיבותה של עלייה משיחית רחבת היקף זו נעוצה גם במה שהתחולל אחריה ובעקבותיה: הגעת רבבות יהודים נוספים לארץ בעשורים הבאים, תופעה ששינתה את הדמוגרפיה של "היישוב הישן" מן היסוד.
הסיבה להתעוררות שלקראת שנת ת"ר הייתה תחזיתו של רבי דוסא בתלמוד, שלפיה ארבע מאות השנים האחרונות של האלף השישי יהיו ימות משיח,112 והקביעה המפורשת של ספר הזוהר ששנת ת"ר לאלף השישי תהיה שנה של גאולה: "כאשר יבוא אלף השישי ובשש מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה... וכנסת ישראל הקדוש ברוך הוא יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה".113
ראוי להדגיש כי בניגוד למועדים אחרים, שנחשבו "עתות רצון" אפשריות לגאולה ונקבעו על סמך חישובי קץ שונים, מציין ספר הזוהר את שנת ת"ר באופן מפורש כשנת גאולה. מקור זה מאוזכר ומצוטט במקורות דרשניים רבים בני-התקופה. כך למשל כתב רבי יעקב צבי יאליש מדינוב, מתלמידי רבי יעקב יצחק הורוביץ, החוזה מלובלין:
בזוהר איתא [ישנם] כמה וכמה זמני הקצים, והאחרון שבהם הוא שנת שש מאות לאלף השישי ונראה שיותר מעט מזה אי-אפשר שיתאחר. נמצא לאחר כלות ה' אלפים ות"ר שנה יתבררו כל הבחינות אלו ובוא יבוא משיח צדקנו.114
עד לאחרונה לא ייחסו החוקרים חשיבות של ממש לטקסטים מיסטיים אלה ולא ראו כל קשר בינם ובין התעוררותה של פעלתנות משיחית בקנה מידה גדול. מקורות שנחשפו בשנים האחרונות הופכים הערכה זו על פיה ומראים כי האמונה בהופעת המשיח בשנת ת"ר הביאה לעליית המונים בת אלפי אנשים לארץ ישראל. עדות כזאת מספקות אלפי האיגרות של ארגון 'הפקידים והאמרכלים באמשטרדם' (הפקוא"מ), שקיימו קשר הדוק עם הנהגת היישוב בארץ. באחת מן האיגרות האלה, משנת 1831, כותב רבי צבי הירש לעהרן, ראש הארגון: "אבל הישועה הפשוטה והקרובה כתקוותנו היא ביאת משיחנו ונוחיל לקדוש ברוך הוא כי לא רחקה הישועה. רבים וכן שלמים אמרו כי לא יאוחר משנת ת"ר הבאה עלינו לטובה".115 הד לתופעה זו מצוי גם ביומני המיסיונרים האנגליקנים שפעלו בקרב היהודים בארץ ובעולם באותה תקופה. בדיווחם של מיסיונרים מרוסיה בשנת 1812 נאמר כי במהלך השנים 1809-1811 היגרו מאות משפחות יהודיות לארץ ישראל. כשנשאלו היהודים העולים למטרת נסיעתם השיבו: "[הם] מקווים שבקרוב יתגשמו דברי הנביאים, האלוהים יקבץ את נדחי עמו מכל קצוות הארץ והם מבקשים אפוא לצפות להופעת המשיח בארץ ישראל".116 יש לציין, שרגישותם של המיסיונרים המיליניאריים האלה לביטויי המשיחיות של היהודים נבעה מן הציפיות שהם עצמם טיפחו להתגלותו השנייה של ישו. בעקבות חישובי הקץ היהודיים קבעו אף הם את זמן הגאולה לאותה שנה, ועקבו בעניין אחר ההכנות והלך הרוחות בקרב הפזורה היהודית עם התקרבות המועד הזה.
בין העולים לארץ ישראל בתקופה המדוברת בולטת במיוחד קבוצתם של תלמידי הגר"א, שמנו, יחד עם בני משפחותיהם, כחמש מאות נפשות; אולם רמת הארגון הפנימי שלהם, המוטיבציה האידיאולוגית שפיעמה בהם ומעמדם כתלמידי חכמים מן השורה הראשונה נתנו בידם מידה גדולה מאוד של השפעה ביחס למספרם. קבוצה זו דגלה באידיאולוגיה של "גאולה בדרך הטבע", המתרגמת את האמונה המשיחית לפעילות מעשית. ברוח זו ביקשו תלמידי הגר"א לקדם את הגאולה באמצעות "בניין ירושלים". העיסוק בבניית "חצר האשכנזים" בירושלים היה בעיניהם הגשמת הקריאה לבנות את "ירושלים של מטה" כתנאי לגאולתה הסופית של העיר. במכתב ששלח בשנת 1820 רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמיד הגר"א ואחת הדמויות הבולטות בקבוצה זו, לנדבני אירופה מירושלים, הוא מתייחס לבניין ה"חצר" כאל "אתחלתא דגאולה":
ותדעו ותבינו ותאמינו שפלות מצב כוללנו בכלל ובנידון החורבה בפרט אשר היינו מוכרחים... לפדותה מיד זרים עריצים... ובטחנו למזורזים שכמותם רודפי צדק... כי יצאו לקראת דברינו בשמחה כי ברוך השם כך עלתה בימינו אתחלתא דגאולה...117
ביטוי זה חוזר ונשנה בתעודות של תלמידי הגר"א לאחר כעשרים שנה, כשהם זוכים לבסוף באישור המיוחל לבניין "החורבה": "ועתה רמה קרננו בה' אלוקינו לפאר ולרומם בית מקדשנו ולבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות בהר הקודש בירושלם... סימנא מילתא היא [סימן טוב הוא] אתחלתא דגאולה...".118 בעקבות קבלת רשיון הבנייה שינו תלמידי הגר"א את סדרי התפילה בירושלים והפסיקו לומר את הקטע "התנערי מעפר קומי" בתפילת "לכה דודי" בקבלת שבת, משום שהשכינה, לדעתם, כבר קמה מן העפר.119
אפיק נוסף של פעילות שבאמצעותו ביקשו אחדים מבני הקבוצה הזאת לקדם את תהליך הגאולה הוא הניסיון לחדש את הסנהדרין כגוף שופט ומחוקק עליון בארץ ישראל - אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך הגאולה, לפי המסורת. לשם כך היה על תלמידי הגר"א להתמודד עם הבעיות ההלכתיות שהכשילו את הניסיון הקודם שנעשה בצפת, ובעיקר עם פסיקת הרמב"ם שלפיה משעה שנותקה שלשלת הסמיכה דורש חידושה את הסכמתם של כל חכמי ארץ ישראל. כדי להתגבר על הקושי ההלכתי החליט רבי ישראל משקלוב, ראש קבוצת תלמידי הגר"א בצפת, לשגר שליח למדבריות תימן על מנת למצוא שם את עשרת השבטים האבודים, אשר לפי המסורת נשתמר אצלם מוסד הסנהדרין, ולחדש באמצעותם את הסמיכה. באיגרת שנתן בידי השליח כתב רבי ישראל משקלוב לעשרת השבטים: "הלא זה הדבר, כנודע בשער בת רבים... כי טרם יבוא משיח צדקנו צריך שיהיה בארץ ישראל בית הדין הגדול סמוכים... יבחרו נא כמה מחכמיהם הסמוכים, בחמלתם על כלל עם ה', ויבואו נא לארץ ישראל נחלת אבותינו ויסמכו לתלמידי חכמים כדי שיימצא בית דין סמוכים בארץ ישראל אשר תחילת הגאולה תלויה בזה".120
פעילות משיחית אחרת שתלמידי הגר"א עסקו בה הייתה רכישת אדמות חקלאיות בארץ ישראל כדי לקיים באמצעותן את המצוות התלויות בארץ. פריחת יבול הארץ, כך האמינו, תעיד על ההתעוררות המחודשת של אהבת הקדוש ברוך הוא לעמו, כמאמר חז"ל על יסוד הפסוק בספר יחזקאל: "'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... לעמי ישראל' - אין לך קץ מגולה מזה".121 ביטוי לאמונה זו נותן רבי חיים בן רבי טוביה כ"ץ, מי שהיה מורה צדק בעיר וילנה, כשהוא כותב מצפת בשנת 1810: "בענייני נדבות שנשלחו על קיום מצוות התלויות בארץ, כבר קנינו קרקעות כדעת ידיד נפשנו הגאון האמיתי החסיד המפורסם מורנו הרב חיים נרו יאיר מוואלוזין... ועוד נראה לקנות קרקעות שיזדמנו לפי העת ולפי המקום...".122 החשיבות המשיחית העצומה שייחסו יהודי ארץ ישראל לעבודת האדמה עולה גם מהמכתב ששיגרו ב-1839 למשה מונטיפיורי מנהיגי הקהילה בירושלים - אשכנזים וספרדים כאחד - כאשר נודע להם על כוונתו לרכוש בארץ ישראל קרקעות להתיישבות יהודית כפרית:
וייכמרו רחמיו ויתנדב לבבו הטהור לייסד עמודים ומכונות... בתת להם אחיזת יד באדמת הקודש, אדמת ישראל, לחרוש ולזרוע ולקצור ברינה... וכולנו כאחד מקבלים עלינו באהבה את הדבר הזה... מצפים ומייחלים לישועת ד' על ידי משה נאמן ביתו, לאמור מתי יתחיל אתחלתא דגאולה הלזה.123
מרחיקת לכת עוד יותר הייתה ההצעה שהעלה הרב צבי הירש קלישר ב-1836 בפני הברון אנשיל רוטשילד, הצעה שלפיה ירכוש הברון את הר הבית מידי שליט מצרים מוחמד עלי, במגמה לחדש במקום את עבודת הקרבנות. במכתב ששיגר הרב קלישר לברון הוא כותב:
ובפרט לעת כזאת אשר מדינת ארץ ישראל איננה תחת ממשלת מלך אדיר כהיותו בימי קדם [השולטן התורכי]... על כל פנים ימכור לו העיר ירושלים וסביבותיה. גם מזה תצמיח קרן ישועה, אם יהיו לנו כוח וממשלה לחפש מקום המזבח ולהעלות זבחי רצון לאלוקי עולם, וממנו ייוושע יהודה תשועת עולמים.124
כפי שציין לראשונה ההיסטוריון יעקב כ"ץ, הרעיון שהעלה קלישר בפני רוטשילד היה משיחי במובהק;125 כמו רבי יחיאל מפריס לפניו, ב-1257, הוא תכנן לקצר באמצעות חידוש הקרבת הקרבנות את תהליך הגאולה, ולקרב את ביאת המשיח.
אולם בשנים שקדמו למועד הגאולה המצופה של 1840 הועמדו הציפיות המשיחיות של יהודי הארץ במבחנים קשים. המגפות שהשתוללו ברחבי האזור, רעידת האדמה של שנת תקצ"ז (1837) שקטלה למעלה מאלפיים מיהודי הגליל, ובעיקר ההתנכלות השיטתית מצד השלטונות ותושביה הערבים של הארץ, איימו להפוך את הקיום היהודי במקום לבלתי נסבל. שיא של אלימות אנטי-יהודית נרשם בזמן מרד הפלאחים הערבים נגד שלטונו של מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834, ובמהלכו תקפו המתקוממים גם את היהודים שישבו בעריה המרכזיות של ארץ ישראל. במשך כמה שבועות פרעו הפלאחים הערבים ביהודי צפת וברכושם, שדדו את נכסיהם, הרסו את בתיהם, חיללו את בתי הכנסת ובתי המדרש, אנסו נשים ופגעו ביהודים בגוף ובנפש. על פי עדותו של רבי שמואל העליר מצפת:
ארבעים יום מיום ליום מיום א' אחר חג השבועות היינו כל אנשי עיר קודשנו אנשים ונשים וטף כדומן על פני השדה. רעבים צמאים ערומים ויחפים נעים ונדים... בפחד ובהלה כצאן לטבח יובל... הוציאו כל הספרי תורה והשליכו בביזיון לארץ ועינו בנות ישראל אוי לאוזניים שכך שומעות וגם בית המדרש הגדול שרפו באש עד היסוד... וכל העיר הרסו וחרבו לא הניחו כותל שלא חפרו וחתרו לבקש מטמונת והעיר עמדה חרבה ושוממה מאין איש.126
אירועים אלה גבו מחיר דמים כבד מן היישוב היהודי, וגרמו לתופעה של ירידה מן הארץ. סביר להניח, כי לולא הגעתם של גלי עלייה חדשים, הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל היה נעצר לחלוטין. אולם, למרות כל הפגעים והמשברים, נשאר בארץ הרוב המכריע של היהודים. לתופעה זו תרמה העובדה, שבמובנים מסוימים, מצבם לא היה פגיע כבעבר: הם זכו לחסותם ולתמיכתם הפעילה של גופים ומוסדות יהודיים בעולם, כמו גם לסיועם של פילנטרופים כמשה מונטיפיורי ובית רוטשילד; ובעיקר, לחסותם של נציגי מעצמות אירופה, הקונסולים שבערי החוף של סוריה, מצרים וארץ ישראל, אשר יצאו להגנת היישוב היהודי ותבעו מהשלטונות פיצויים עבור נזקי המאורעות של שנת 1834.
כבעבר, אי-הופעת המשיח בשנת ת"ר גרמה למשבר ולנפילה מסוימת ברוחו של הציבור היהודי בארץ. ועם זאת, תנועת העלייה לארץ ישראל לא פסקה. בעקבות העלייה המשיחית של המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הגיעו לארץ המוני עולים ממניעים אחרים: רובם היו יהודים חרדים, שביקשו להימלט מהשפעות ההשכלה, האמנציפציה והרפורמה, שפשטו באירופה באותה עת. הגידול שחל במספרם של יהודי הארץ כתוצאה מתנועת עלייה מתמשכת זו היה דרמטי: בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה עלה מניין האוכלוסייה היהודית בירושלים על מספרם של המוסלמים והנוצרים גם יחד. בפעם הראשונה מאז חורבן הבית היו היהודים לרוב בעיר.127
אכן, במבט כולל, במצבו של היישוב היהודי בארץ ישראל חלה במהלך המאה התשע-עשרה התקדמות עצומה: אם בראשית התקופה הזאת עמד מספרם של היהודים בארץ על אלפים בודדים ומעמדם היה בשפל המדרגה, הנה במחצית השנייה של המאה כבר ישבו בירושלים לבדה רבבות יהודים, שנהנו מן ההגנה המדינית והכלכלית של נציגי המעצמות הגדולות ומתמיכת הקהילות היהודיות בתפוצות. התפתחות זו הניחה את התשתית ההכרחית להמשך ההתיישבות גם באזורים חקלאיים מובהקים ולעלייתם של עשרות אלפי יהודים נוספים בשנות השמונים של המאה - "העלייה הראשונה", שפתחה שלב חדש בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.
