הדפסה
גרסת PDFט
עד הופעתה של הציונות, קשה למצוא עדות חותכת יותר לעומק הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארצו מן העלייה המשיחית של האלף השישי. במהלך פרק הזמן הזה קיבלו הכיסופים והגעגועים המסורתיים של עם ישראל לארצו ביטוי מוחשי באמצעות מאמצים מתמשכים להגשים את החלום על שיבת היהודים לנחלת אבותיהם. מן הבחינה המעשית, העלייה המשיחית הייתה "קפיצת מדרגה" בהיקפם ובעוצמתם של הניסיונות אלה לעומת התקופה הקודמת, זו של מרבית האלף החמישי, ועליות הבודדים והקבוצות שהתרחשו במסגרתה. ראשית, היא נשאה צביון המוני יותר ומנתה מאות ולעתים אף אלפי יהודים, שנהרו לארץ בסמוך למועד שבו אמורה הייתה להתחולל הגאולה. שנית, תנועת העלייה קיבצה יחדיו יהודים שהגיעו מארצות שונות ולא ממרכז אחד. שלישית, בעליות הללו השתתפו יהודים מכל השכבות והמעמדות: בצד קהל מגוון של "עמך" ניתן היה למצוא בהן גם מנהיגי ציבור חשובים, גדולי תורה בעלי שם ומקובלים מן השורה הראשונה. אפשר לשער מה גדול היה הרושם שהותירה עלייתם של אישים בקנה מידה זה על הקהילות שהותירו מאחור. גם אם הרוב הגדול של יהודי התפוצות לא העזו לנסות לעלות ארצה, לא יכול להיות ספק כי עלייתם של מספר גדול של תלמידי חכמים וגדולי ישראל, ובהקשר של תקוות משיחיות, השאירה רושם רב.
רביעית, העליות המשיחיות התאפיינו בפעלתנות רוחנית ומוסרית נמרצת. העולים החדשים לארץ הקודש נתבעו לחזור בתשובה, ולעסוק בתיקון המידות ובשמירת המוסר. באחדות מן העליות הללו נתלוותה אל הדרישה לתיקון המידות גם פעילות מיסטית של חבורות מקובלים או יחידים שנטלו על עצמם לקדם את הגשמת הפוטנציה המשיחית. בין המפעלים הרוחניים שהעולים עסקו בהם כאמצעים לזירוז הגאולה ניתן היה למצוא ניסיונות לחדש את הסמיכה ואת מוסד הסנהדרין, לסכם את ההלכה כדי שתהיה מקובלת על כלל ישראל, לחשוף את "סודות התורה" וכתבי קבלה נסתרים, לגלות את עשרת השבטים האבודים, ואפילו לחדש את עבודת הקרבנות בהר הבית.
האקטיביזם המובהק שהתגלם בעליות המשיחיות מוכיח כי גם לפני הופעתה של הציונות המודרנית לא היה יחסם של היהודים לארץ ישראל מוגבל לכיסופים רוחניים ולאזכורים טקסיים וסמליים. בהשראת הציפיות המשיחיות נשאו יהודים רבים את עיניהם אל הארץ המובטחת, כשהם רואים בשיבה אליה יעד מעשי ובר-מימוש. אמנם, רוב גדול של יהודי התפוצות בחר שלא לעלות. בהתחשב בקשיים הרבים הכרוכים במסע מסוג זה, ובאי-ודאות המוחלטת לגבי הסיכויים להגיע בשלום לארץ, למצוא בה פרנסה ולהשיג מידה סבירה של ביטחון אישי, אין להתפלא על כך כלל וכלל. אולם, ארץ ישראל של האלף השישי איננה עוד מושג ערטילאי, מרוחק ובלתי נגיש; היא איננה עוד רק מושא חלומות, ששמו מוזכר בעיקר בתפילות. היא מקום ממשי, הקולט אליו עליות מקהילות וארצות שונות, ומקיים יישוב יהודי חי ונושם, השומר על זהותו הייחודית לכל אורך הדורות.
קיימים, ללא ספק, הבדלים עקרוניים בין הציונות של המאה העשרים ובין העליות המשיחיות שקדמו לה. באידיאולוגיה הלאומית שעוררה לחיים את העם היהודי בסוף המאה התשע-עשרה ובמהלך המאה העשרים היו יסודות מודרניים, שלא צמחו מתוך אותו עולם מושגים מסורתי שעיצב את דמותה של העלייה המשיחית. ועם זאת, הערגה העמוקה למולדת ההיסטורית והאמונה העמוקה באפשרות של גאולת העם באמצעות עלייתו לארץ, שהזינו את התסיסות המשיחיות של עליות האלף השישי, היו גם הן בין הכוחות המניעים של שיבת ההמונים לאדמת האבות תחת דגלה של הציונות. הן שימשו ציר רעיוני הכרחי, שסביבו התגבשה תפישת זכות החזקה היהודית על הארץ, והאמונה בתקומתו הרוחנית והפיזית של העם במסגרת הבית הלאומי. במובן הזה, לפחות, ניתן לראות בעליות המשיחיות ובמהפכה הציונית תמרורים על רצף היסטורי אחד, פרקים בסיפור לאומי מתמשך.
אריה מורגנשטרן הוא עמית בכיר במרכז שלם בירושלים.
הערות
1. בן-ציון דינור, "התסיסה המשיחית והעלייה לארץ ישראל ממסעי הצלב עד המגפה השחורה ויסודותיהן האידיאולוגיים", בתוך במאבק הדורות (ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ה), עמ' 238.
2. יעקב ברנאי, היסטוריוגרפיה ולאומיות (ירושלים: מאגנס, תשנ"ה), עמ' 39.
3. אמנון רז-קרקוצקין, ייצוגה הלאומי של הגלות: ההיסטוריוגרפיה הציונית ויהודי ימי הביניים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ז), עמ' 331.
4. אלחנן ריינר, עלייה ועלייה לרגל לארץ ישראל 1099-1517, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה (ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשמ"ח).
5. רז-קרקוצקין, ייצוגה הלאומי, עמ' 333-334.
6. ראה David N. Myers, Reinventing the Jewish Past (New York: Oxford, 1995); Uri Ram, “Zionist Historiography and the Invention of Modern Jewish Nationhood: The Case of Ben Zion Dinur,” History and Memory 7:1 (Spring/Summer 1995), pp. 91-124.
7. תהלים צ:ד.
8. "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא [יתקיים העולם]. שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". בבלי סנהדרין צז ע"א. החורבן היה בסוף האלף הרביעי לבריאת העולם, בשנת ג' אלפים ותתכ"ח שנים; דהיינו 172 שנים לפני ארבעת אלפי השנים מאז בריאת העולם. על פי הספירה הנוצרית היה החורבן בשנת 68 לספירה, דהיינו במחצית המאה הראשונה לספירת הנוצרים.
9. ראה יוסף דן, אפוקליפסה אז ועכשיו (תל אביב: ידיעות אחרונות, תש"ס), עמ' 49-68.
10. ישעיה ס:כב.
11. בספר דניאל נרמזים שלושה מועדי-קץ עלומים בלתי מפוענחים, שאינם מותנים בעשיית תשובה. אפילו דניאל עצמו לא הבין, על פי דבריו, מה הם. שלושת המועדים מבוטאים בלשון מעורפלת: "מועד מועדים וחצי", "אלף ותשעים יום" ו"אלף שלש מאות שלשים וחמישה ימים". דניאל יב:א-יג. היוצא מדברי דניאל הוא שהכל חתום וקצוב מראש ואין מקום לפעילות אנושית כלשהי שתשפיע על מועד הקץ וקירובו.
12. בבלי סנהדרין צז ע"א. לא נכנס כאן לפרטי המחלוקת הנזכרת בתלמוד. רק נציין כי לפי חז"ל, יעקב אבינו, כאשר ביקש לגלות לבניו את מועד הקץ, התכוון למועד של "בעִתה".
13. בבלי סנהדרין צז ע"א. תפישה זו מופיעה גם בזוהר, פרשת בראשית, פסקה קיז.
14. בבלי סנהדרין צז ע"א.
15. במדרש בראשית רבתי, שנתחבר בראשית האלף השישי, נאמר: "כל השעבוד היה באלף החמישי, ובו יהיה בוקר לישראל שייגאלו". בראשית רבתי, מהדורת אלבק (ירושלים: מקיצי נרדמים, ת"ש), עמ' 16. גם בפירושו של רבי יהודה ברצלוני לספר יצירה נאמר: "וזה שאנו עתידים ליגאל במהרה בימינו בסוף האלף החמישי, כך מסור כל עת בידי ישראל". פירוש ספר יצירה, מהדורת האלברשטם (ברלין, 1895), עמ' 239. בין מחשבי הקיצין היו שטענו כי מאחר שחורבן הארץ והמקדש התרחשו בשנת ג' אלפים תתכ"ח (68 לסה"נ), תסתיים תקופה זו כעבור אלף שנה, דהיינו בשנת ד' אלפים ותתכ"ח שנים, ואז יתחיל עידן הגאולה. אבל באופן כללי מדברים כולם על האלף השישי שבו תתחולל הגאולה.
16. מקור השבועות הללו הוא שיר השירים, שם חוזר בשינויים קלים הנוסח ''השבעתי אתכם בנות ירושלם... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", המבטא את הקשר הדו-ערכי בין עם ישראל הנמצא בגולה ובין אלוקיו. הדיון על כך מופיע בבבלי כתובות קיא ע"א.
17. תהלים קב:יד-טו.
18. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מהדורת אבן שמואל (ירושלים: דביר, תשל"ז), פרק ה, פסקה כז.
19. מועדי הקץ הנרמזים בספר דניאל מתוארים במספרים מתוך זיקה לאיזה שהוא מועד התחלתי בלתי מזוהה. בכל דור היו ניסיונות לפענח מחדש את מועדי הקץ הללו בהתאם לאירועים בתולדות עם ישראל, כגון יציאת מצרים, הכניסה לארץ, בניין בית המקדש הראשון והשני, גלות בבל או חורבן הארץ.
20. איגרות הרמב"ם, מהדורת י' שילת (ירושלים: מעליות, תשמ"ז), חלק א, עמ' קנג. איגרת תימן נתחברה בשנת 1172 לערך.
21. ייתכן שחישובי הקץ האלה הושפעו מתיאוריית "עשר הספירות" בקבלה, והתפישה הדטרמיניסטית של התקדמות האנושות לקראת הגאולה קשורה בהתקדמות ליניארית כרונולוגית, במסגרת של עשר חטיבות זמן שכל אחת בת מאה שנים. כל אחת מעשר הספירות מייצגת אפוא מאת שנים באלף השישי שבאמצעותה מתפשטת האלוהות בהדרגה בעולם, והתפשטות זו מוצאת את ביטויה במציאות ההיסטורית ובמצבו של עם ישראל. הגאון מווילנה טען כי ספר דברים מכוון כלפי האלף השישי והוא מחולק לעשר פרשיות, וכל פרשה מרמזת על אירועים שיקרו בכל אחת מן המאות של האלף השישי: "כי הגר"א אמר כי בספר משנה תורה מרומז בכל סדרה מה שיארע במאה שנים מאלף השישי...". אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות (ירושלים: מאור, תשנ"ט), עמ' 304-305.
22. אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל (רמת גן: מסדה, תש"ו), עמ' 67.
23. אהרן זאב אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל (ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ז), עמ' 188. הנביא מתואר בתעודה כמי שעושה פעילויות שונות על מנת לממש את הציפייה המשיחית. במשך שלושה ימים הוא עוסק בתפילה ובתחנונים, שומע קולות מתוך הענן, מפרש לשומעיו את התלמוד ומגלה להם סודות שלא שמעו כמותם מימיהם.
24. אשכולי, התנועות המשיחיות, עמ' 188.
25. ישראל יעקב יובל, "בין משיחיות פוליטית למשיחיות אוטופית בימי הביניים", בתוך הציונות והחזרה להיסטוריה, ש"נ אייזנשטדט ומ' ליסק, עורכים (ירושלים: בן צבי, תשנ"ט), עמ' 84 הערה 10.
26. יובל, "משיחיות פוליטית", עמ' 85-86. קטע קטן מכתב יד זה צוטט בחיבור תוצאות ארץ ישראל. ראה יערי, מסעות, עמ' 98.
27. בעניין הציפייה לגאולה, ראה את חישוב הקץ של הרמב"ם לחידוש הנבואה בשנת 1212 שנזכר לעיל. בעניין התגובה למסעי הצלב, ראה יובל, "משיחיות פוליטית", עמ' 87.
28. יש להדגיש כי במקביל לאקטיביזם המשיחי שבא לידי ביטוי ב"עליית שלוש מאות הרבנים" מצרפת ואנגליה, התפשטה בקרב יהדות אשכנז וגרמניה באותו הזמן מגמה הפוכה, של הנמכת הציפיות המשיחיות. שלא כמו יהודי צרפת חששו קהילות אשכנז וגרמניה מפני תגובה אפשרית של הסביבה הנוצרית כלפי גילויים של תסיסה משיחית יהודית, ואימצו גישה פסיבית ומאופקת בכל הנוגע לפעילות לקירוב הגאולה. מנהיגיו הרוחניים של ציבור זה מיקדו את מאמציהם בקריאה לחזרה המונית בתשובה, תוך שהם נמנעים מלהבליט את הכמיהה לגאולה אימננטית של העם היהודי. ערגה זו לגאולה, יש לזכור, עמדה בניגוד חריף להשקפה הנוצרית, שלפיה גלות היהודים ומעמדם השפל בין האומות הם עונש על צליבת ישו והוכחה ניצחת לאמיתותה של הנצרות ולעדיפותה על פני היהדות. לחשש מפני רדיפות מצד הסביבה הנכרית תרמה גם העובדה שבשערי אירופה עמדו באותה העת המונגולים מטילי האימה, שהנוצרים זיהו אותם עם עשרת השבטים האבודים של בני ישראל - זיהוי שהעמיד בסכנה את היהודים כ"שותפיהם" בכוח של הפולשים בני הערבות. על יסוד הערכות אלה ערך רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, מסע התעוררות לתשובה בשנת 1236; ארבע שנים לפני שנת ה' אלפים, שהוא המועד העברי הקובע. על פי העמדה שהביע רבי משה מקוצי, צריך עם ישראל להימנע מניסיונות בעלי גוון פוליטי לקרב את ביאת המשיח. הפעילות היחידה שבכוחה לקרב את הגאולה היא חזרה המונית בתשובה. רק בערוץ הזה, גרס רבי משה מקוצי, טמונה ההבטחה לקידומו של המהלך המשיחי. יובל, "משיחיות פוליטית", עמ' 87.
29. אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, מהדורת ברלין (ברלין: יולי זיטנפלד, תרי"א), דף טו. וראה ריינר, עלייה ועלייה לרגל, עמ' 79. וכן ראה ישראל תא-שמע, "ענייני ארץישראל", שלם, כרך ראשון, תשל"ד, עמ' 82-84. וראה אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע (ירושלים: מאור, תשנ"ז), עמ' 182-185.
30. אברהם גרוסמן, "איגרת חזון ותוכחה מאשכנז במאה הי"ד", קתדרה 4 (תשל"ז), עמ' 190-195.
31. ואמנם, סדרה של חישובי קץ שנערכו סביב שנת ר' עוסקת בשלבים השונים של הגאולה הצפויה: תחילת קיבוץ הגלויות, גילוי עשרת השבטים, חידוש הנבואה, חידוש הסנהדרין, הופעת המשיח, בניין המקדש ועוד. חישובי הקץ הקרובים ביותר לשנת ר' מבוססים על חישובים אסטרולוגיים של "מערכת הכוכבים" והם מצביעים על שנת ר"ד (1444) ועל שנת רכ"ד (1464) וכן כלפי שנת "הקץ" (1430). חישובי קץ אחרים שנערכו בתקופה זו, המצביעים על תאריכים מוקדמים יותר, התבססו על נוטריקונים וגימטריות. אחד מהם, שנסמך על הפסוק מספר חבקוק "כי עוד חזון למועד"מצביע על שנת קנ"א (1391). ראה יוסף הקר, "זיקתם ועלייתם של יהודי ספרד לארץ ישראל, 1391-1492", קתדרה 36 (תשמ"ה), עמ' 22, הערה 83.
32. בשנת 1400 לערך קובע יום-טוב ליפמן מילהויזן, ברוח דעת הקהל: "והנה הסכמת רבים מן ההמון שלכל היותר לא יתאחר ביאת משיחנו ובניין בית המקדש כי אם עד שנת ק"ע לאלף השישי" (1410). ראה יום-טוב ליפמן מילהויזן, ספר הנצחון, מהדורת צילום (ירושלים: דינור, תשמ"ד), סעיף שלה, עמ' 187.
33. אשכולי, התנועות המשיחיות, עמ' 223.
34. יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (תל אביב: עם עובד, 1965), עמ' 320. על פי הספר אור השם, מאמר ג, כלל ח, פרק ב.
35. אברהם גרוס, "עשרת השבטים וממלכת פרסטר ג'והן - שמועות וחיפושים לפני גירוש ספרד ואחריו", פעמים 48 (תשנ"א), עמ' 5-38.
36. המקור הראשוני הוא כתב יד דרמשטט. ראה ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך (תל אביב: עם עובד, 2000), עמ' 276, הערה 27. לעומת זאת כתב היד המועתק משנת קפ"ט הוא כתב יד רומא שהובא בידי ריינר, עלייה ועלייה לרגל, עמ' 115, הערה 232. תודתי לפרופ' ישראל יובל שאפשר לי להשוות בין כתב היד שברשותו ובין כתב יד רומא ולגלות כי הקטע "ועתה מתעוררים רבים..." נמצא רק בכתב יד רומא משנת קפ"ט (1429).
37. ריינר, עלייה ועלייה לרגל, עמ' 114-115, הערה 232.
38. בער, היהודים בספרד, עמ' 318-319.
39. בנימין זאב קדר, "לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים", תרביץ מב (תשל"ג), עמ' 413-416. יש לציין שקדר מתעלם מן הקשר בין הציפיות המשיחיות המבוטאות כאן ובין עצם קיומה של תנועת עלייה מארצות שונות, וממילא אינו רואה בהן מניע לעלייה. משום כך הוא תוהה על קיומה של תנועת העלייה הזאת דווקא בזמן שמצבם של היהודים בספרד כבר הוטב, ולעומת זאת בארץ ישראל הוחמר המצב.
40. בן-ציון דינור, "תנועת עלייה מספרד לארץ ישראל אחרי גזירת קנ"א", ציון לב (תשכ"ז), עמ' 162.
41. דינור, "תנועת עלייה", עמ' 162.
42. הקר, "זיקתם", עמ' 28, הערה 107: "ועוד עתה מקרוב באו אנשי חכמה זקנים גדולים עם תלמידיהם... והוסיפו בישיבה ורחבו הלימוד של תורה רחב הרבה".
43. יוסף הקר, "ר' אליה מלה-מאסה בירושלים", ציון נ (תשמ"ה), עמ' 253-256.
44. שולוואס מצטט בהקשר זה גם מקורות היסטוריים המעידים על כך שתושבי האי מלטה לקחו בשבי יהודים שהיו בדרכם לארץ ישראל. ראה משה שולוואס, "לעלייה האשכנזית בארץ ישראל במאה הט"ו", ציון ג (תרצ"ח), עמ' 86-87.
45. אלחנן ריינר, "ואיך? שהרי ירושלים לחוד וציון לחוד! (השכונה היהודית בירושלים לאחר התקופה הצלבנית)", נוף מולדתו, יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל ואלחנן ריינר, עורכים (ירושלים: מאגנס, תש"ס), עמ' 314-315. הגילוי כי ההתיישבות היהודית במרכז העיר העתיקה היא רק מראשית המאה החמש-עשרה עולה בקנה אחד עם מסקנתו של אלחנן ריינר - כי בית הכנסת של הרמב"ן היה סמוך להר ציון, שבו הייתה השכונה היהודית לאחר התקופה הצלבנית, ולא כפי שגורסת המסורת העממית המוטעית - ליד חצר "החורבה". ראה ריינר, "ואיך?", עמ' 277-279.
46. ריינר, "ואיך?", עמ' 306, הערה 106. בשנת 1452 לערך נסחטו יהודי ירושלים בידי שלטונות העיר, והקהילה היהודית נאלצה למכור רכוש קרקעי רב, וכן כשלוש מאות ספרי תורה, ספרים עתיקים ותשמישי קדושה יקרים שהביאו העולים ארצה סמוך לשנת ר'. ממצאים אלו מצביעים על עלייתם של בעלי הון בתקופה זו. ראה אברהם יערי, איגרות ארץ ישראל (רמת גן: מסדה, 1971), עמ' 129-130.
