הדפסה
גרסת PDFככל שקרב מועד הגאולה של שנת ש' הלכה והתעצמה ההתרגשות המשיחית ותחושת קרבת הקץ. רבי אברהם הלוי, שעלה לירושלים באותה העת, מבטא הלך רוח כזה כשהוא סוקר את התקופה בכללותה ורואה בה סממנים של טרם-גאולה: מצד אחד, הצרות שפקדו את עם ישראל בגולה, והתפילות המיוחדות שנאמרו בירושלים כדי לעורר רחמי שמים; ומצד שני, ההיענות מן השמים לתפילות האלה, באמצעות פגיעה בכנסיית הקבר שבירושלים על ידי אש מן השמים.55 עדות נוספת לתופעת קביעת התפילות המיוחדות, שנועדה להבטיח את מימוש הגאולה, מצויה במכתב ששלחו בני-הישיבה בירושלים לאיטליה בשנת 1521. מתעודה זו עולה שבירושלים הנהיגו חוגים שונים "משמרות" בימי שני וחמישי לאמירת תפילות ותחנונים, לשם קירוב הגאולה.56 גם בני-הישיבה שכתבו את המכתב, כמו רבי אברהם הלוי, תופשים אירועים חריגים כאות וסימן להיענות מן השמים לתחינותיהם:
והיום אשר סידרנו המשמרות, בלילה ההוא נדדה שנת מלכו של עולם, והראה לנו סימן גאולה, וירעם בשמים ה', ועליון ייתן קולו, ויהי גשם שוטף ורוח גדולה, מפרק הרים ומשבר סלעים. וזה היה ביום י"א לעומר, אשר באותו הזמן הוא פלא להמטיר בירושלים, כי אין המים יורדים בימות הקיץ, רק בימי הגשמים מסוכות עד פסח... ואין זה אלא סימן גאולה.57
בסמוך לשנת ש' גברה גם תנועת העלייה לארץ ישראל. בעלייה המונית זו, שמנתה אלפי משפחות יהודיות, השתתפו, על פי העדויות שבידינו, גם יהודים מפולין ומליטא. בשנת 1539 נרשמה בספרי האחוזה של העיר הורודנה מכירת בתים של יהודים שהתכוונו לעלות לארץ ישראל. באותו הזמן לערך ביקש המלך הליטאי זיגמונד הראשון לברר מה האמת בשמועות (שהיו, כמובן, עלילת שווא), שלפיהן העולים היהודים נוטלים עימם גם ילדים נוצרים שנימולו על ידם.58 את התסיסה שהובילה לתנועת עלייה זו מייחס ההיסטוריון יצחק שיפר להלכי רוח משיחיים שהתעוררו בעקבות הופעת שלמה מולכו בפראג ופגישתו עם הקיסר קרל החמישי.59 ייתכן כי ציפיות משיחיות הניעו, בשנת 1530, גם את עלייתו לירושלים של רבי יעקב פולק, דיין וראש ישיבה מפורסם מפראג וקרקוב, מי שנחשב מייסד עולם התורה בפולין ואבי שיטת "הפלפול והחילוקים" של ישיבות מזרח אירופה.60
חלק גדול מן העולים לארץ באותו פרק זמן שם פניו אל הגליל ובעיקר לצפת. הגליל ניעור לחיים חדשים. בחירתה של צפת כעיר מגוריהם של מגורשי ספרד קשורה בציפיות המשיחיות המסורתיות להופעת המשיח בגליל דווקא,61 ולעובדה שבצפת לא היה מרכז דתי מוסלמי או נוצרי; לא פחות מכך קשורה העדפת המגורים בגליל באפשרות למצוא באזור זה מקור פרנסה בתעשיית האריגים המקומית.62 חלק מהעולים, בעיקר סוחרים ואנשי כספים, אפילו הועסקו בידי השלטונות כממונים על גביית המסים והכנסות המדינה או כחוכרים בשטחי כלכלה שונים. עד מהרה הפכו צפת והגליל למרכז כלכלי פורח, שייצא תוצרת חקלאית כגון פירות ותבואה, כבשים, צמר ואריגים. מטעני הסחורות הועברו דרך נמלי ביירות, טריפולי, צידון, עכו וחיפה. מקור בן-התקופה מתאר את השינוי הדרמטי שחל בצפת תוך תקופה קצרה של עשר שנים: "מי שראה צפת זה עשר שנים, ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבוא, ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום... וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירוויח מזונותיו ברווח".63
שגשוגה של צפת וצמיחת הקהילה היהודית בעיר לוּותה גם בפריחה רוחנית עקב עלייתה של עילית רוחנית, שעימה נמנו תלמידי חכמים מובהקים, ראשי ישיבות ומקובלים ידועי שם כמו רבי יעקב בירב, רבי יוסף קארו, רבי שלמה אלקבץ ובני-חבורתם. כל אחד מן האישים האלה ביקש להטביע את חותמו על רוח התקופה רוויית המתח המשיחי, ולזרז במעשיו את בוא הגאולה. אישים אלה ואחרים שעמדו בראש הקהילה הצפתית הפכו את העיר בתקופה קצרה ביותר לאחד המרכזים הרוחניים הגדולים בתולדות ישראל מאז חתימת התלמוד.
המסורת הרוחנית המפוארת של היישוב היהודי בצפת החלה למעשה בשנת 1524, עם עלייתו ובואו לעיר של רבי יעקב בירב, תלמיד חכם ספרדי מגדולי החכמים שבדור. בירב, דמות דומיננטית רבת-תעוזה ומעש, ביקש להקים בצפת מרכז רוחני ובאמצעותו לחדש את מוסד הסנהדרין. ניסיון זה נשא אופי משיחי מובהק: כינונה מחדש של הסנהדרין נתפש במסורת כשלב חשוב בתהליך הגאולה, מכיוון שהיה ביטוי מעשי לריבונות משפטית יהודית בארץ ישראל. ברם, תנאי מוקדם לחברות בסנהדרין היה ה"סמיכה" הרבנית, נוהג שקיימו דורות של חכמים בארץ ישראל עד קטיעתו בראשית המאה החמישית לספירה. בירב קיבל על עצמו לחדש מסורת זו.64 ב-1538, שנתיים לפני שנת ש', במעמד עשרים וחמישה מגדולי הרבנים בצפת, נסמך רבי יעקב בירב עצמו כסמוך ראשון בשלשלת המחודשת. אולם המהלך עורר התנגדות מצד רבי לוי בן חביב, ראש הרבנים בירושלים, שטען כי הסמיכה לא עמדה בקריטריון שהציב הרמב"ם - הסכמת כל חכמי הארץ - ועל כן אין לה תוקף הלכתי. המחלוקת בין הצדדים הלכה והתלהטה, עד שמתנגדיו של רבי יעקב בירב הלעיזו עליו בפני השלטונות. מחשש למעצר נאלץ מנהיג המרכז הצפתי לברוח מן הארץ, לא לפני שסמך בחפזה ארבעה מגדולי הדור שהיו בעיר, ובהם רבי יוסף קארו.
לאחר עזיבתו של רבי יעקב בירב מילא את מקומו בראשות הנהגת הקהילה רבי יוסף קארו, מחבר הספרים בית יוסף ושולחן ערוך, הנחשבים לאבני יסוד בספרות ההלכה. קארו נולד בפורטוגל, ולאחר הרדיפות והגירוש הגיע עם רבים מן המגורשים למצרים, שהייתה תחת שלטון האימפריה העותומנית. בשנת 1536 עלה לארץ עם קבוצת מקובלים בראשות רבי שלמה אלקבץ והתיישב בצפת. הרקע לעלייה זו היה מיסטי במובהק: בדרשה שנשא אלקבץ בליל חג השבועות, ערב עלייתם לארץ, הוא מתאר כיצד ה"מגיד", ישות שנגלתה בקביעות לרבי יוסף קארו, האיץ בו לעלות לארץ ישראל מפני שהעת היא עת רצון: "אשריכם בניי, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות... לכן מהרו ועלו... כי כבר אמר 'עת הזמיר הגיע' ולא כל העתים שוות".65
אותו רבי שלמה אלקבץ היה הדמות הבולטת השלישית בהנהגה הרוחנית של צפת. הוא הנהיג מנהגי תפילה מיוחדים וחיבר ספרי קבלה ופיוטים רבים שנושבת מהם רוח של ערגה וגעגועים לגאולה (אחד הפיוטים הידועים ביותר שכתב, "לכה דודי", נכנס לסדר תפילת קבלת שבת בכל עדות ישראל). באחת התפילות שחיבר הוא קורא לקדוש ברוך הוא לגאול את עמו שכבר הוכיח במעשיו את מסירות נפשו למען ארץ אבותיו בעלותו אליה:
ועתה נדבה רוחם לעלות אל הר ציון הר ה', לרצות אבניו ולכונן עפר רגבי חרבותיו, כולם נקבצים באים לך. שמו נפשם בכפם, נותנים בים דרך. מנשרים קלו, מאריות גברו, לעלות ולהשתחוות לפניך על הארץ הזאת. ויעזבו כל רכושם ובית תענוגיהם, כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו לבוא אל הארץ. והארץ הנה היא עזובה חרבה ושוממה לפניהם, ויושביה הגויים המושלים בה כי כן רעים וחטאים. ובכל יום ויום עבדיך מוכים, ועבדיך עולים אליה. העל אלה לא תפקוד ותושיע ה'? המאוס מאסת אותם, אם בגוי כזה געלה נפשך?66
אישיות רוחנית נוספת שהטביעה את חותמה על המרכז היהודי בצפת הייתה האר"י הקדוש, רבי יצחק בן שלמה לוריא אשכנזי. האר"י נולד בירושלים ולמד תורה בישיבת רבי בצלאל אשכנזי בקהיר, שבה עסק בלימוד מעמיק של ספר הזוהר. לדבריו, התגלה אליו אליהו הנביא וציווה עליו לעלות לארץ ישראל כדי להגיע אל הקדושה העליונה, הבנת החכמה האלוהית וידיעת סודות התורה. בעקבות התגלות זו עלה האר"י לארץ והתיישב עם תלמידיו בצפת. קשה להפריז בהערכת התפקיד שמילא האר"י בהתפתחותה של המסורת הקבלית: לתורתו בדבר התהוות העולם והגאולה, ולאסכולה שהתגבשה סביבה, הייתה השפעה מכרעת לא רק על חוגי המקובלים בדורות הבאים, אלא גם על עלייתה של התנועה החסידית במאה השמונה-עשרה.
התבוששותה של הגאולה המשיחית מלהתגשם בשנת ש' לא ריפתה את ידיהם של מחשבי הקיצין. כמה מקובלים סברו שהגאולה תבוא שלושים וחמש שנה מאוחר יותר, בשנת של"ה,67 אולם המתח המשיחי לקראת שנה זו כבר לא היה טעון באותן האנרגיות שאפיינו את העלייה וההכנות סביב שנת ש'. השמועות על בניינה של טבריה - התחנה הראשונה בתהליך הגאולה לפי כמה מסורות מדרשיות68 - בידי בני משפחת נשיא, מעשירי ספרד וממקורבי השולטן התורכי, עוררו דריכות מסוימת בקרב יהודי איטליה בתקופת ביניים זו, אך נכזבו עד מהרה ולא יצרו גל של עולים לארץ ישראל.69 גם הציפיות המשיחיות שנקשרו בדמותם של שני הענקים הרוחניים של הדור עלו בתוהו. האר"י הקדוש נפטר כשלוש שנים לפני מועד הגאולה המיוחל, ביום ה' באב של"ב, והוא רק בן שלושים ושמונה שנים. ואילו רבי יוסף קארו נפטר בצפת בעיצומה של שנת של"ה, ביום י"ג ניסן, כשהוא זקן ושבע ימים, בגיל שמונים ושבע.
דעיכת התסיסה המשיחית ליוותה את שקיעתו של המרכז בצפת. אחד הגורמים העיקריים לשקיעה היה המשבר הכלכלי החמור שפקד את הארץ וירידת הכדאיות של ייצור האריגים בעיר. גם השלטונות שינו לרעה את יחסם ליהודים, ובשנת 1576 אף ניסו לגרש כאלף משפחות יהודיות מארץ ישראל לקפריסין. הרדיפות הדתיות שמהן סבלו היהודים בצפת - בתואנה שבנו ללא רשות 32 בתי כנסת בעיר - הביאו את הקץ על תקופת השגשוג של קהילה זו. בקינתו של רבי משה אלשיך מתואר הסיום העגום של פרק מפואר בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: "ומי האיש אשר ראה את העיר שיאמרו כלילת יופי ומשוש לכל הארץ, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים... איך שודדה נצתה כמדבר... איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... כי מי היה יכול לבקוע לעבור בין ההולכים ברחובותיה מרוב אדם, ועתה בזויה ושוממה מבלי בניה היא יושבת שכולה וגלמודה... כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה... רבו שוטניה ומחריביה".70
ו
למרות המשבר הקשה שעבר על ארץ ישראל, ובעיקר על צפת, בסוף המאה השש-עשרה, התחדשה תנועת העלייה לארץ ישראל כעבור עשורים ספורים בלבד. את תנועת העלייה הזאת הזינה פסקה מספר הזוהר הקובעת כי בשנת ת"ח (1648) תתרחש תחיית המתים, תופעה שעל פי המסורת היא אחד השלבים המאוחרים בתהליך הגאולה.71 לפי ספר הזוהר:
באלף השישי לזמן ארבע מאות ושמונה שנים ממנו יהיו קמים כל שוכני העפר בקיומם... והפסוק קרא אותם בני ח"ת. ח"ת מפני שיתעוררו לח"ת שנה, והיינו דכתיב (ויקרא כה) "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וכשישתלם הזא"ת שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה [1648], תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו שהיא אחוזתו ונחלתו.72
על עוצמתה של התסיסה המשיחית לקראת שנת ת"ח ניתן ללמוד מן העדויות ההיסטוריות המאוחרות יותר, המתארות את המעבר החד מציפייה אופטימית לאכזבה ויגון קשה לאחר פרוץ פרעות חמלניצקי באותה שנה מיוחלת ("גזירות ת"ח-ת"ט"). אחד מגדולי הדור, הש"ך, רבי שבתי הכהן, נותן ביטוי לתחושה קשה בכתבו: "ינקום נקמת דם עבדיו... אשר נהרגו על קדושת שמו המיוחד באלו הזמנים. שנת ת"ח אשר חשבתי בזאת [בשנת ת"ח - זא"ת בגימטריה] יבוא אהרן אל הקודש לפניי ולפנים, נהפך כינורי לאבל ושמחתי ליגונים".73 עדות דומה נרשמה בידי הכרונוגרף רבי יוסף סמברי: "היא שנת הת"ח... חרה אף ה' בעמו... כי הם חשבו כי שנת גאולה היא, בזאת השנה, כמוזכר בספר הזוהר... בשנת בני חת [408] ועכשיו נהפך לדרדר [408]".74
בתנועת העלייה לארץ ישראל לקראת שנת ת"ח השתתפו עשרות רבות של תלמידי חכמים ובני משפחותיהם. מרביתם היו מקובלים מבית מדרשם של רבי משה קורדובירו והאר"י, שהאמינו שבעיסוק בתורת הסוד ובהפצתה הם ממלאים אחר אחד התנאים החשובים לביאת המשיח. ביניהם ניתן למצוא את רבי אברהם אזולאי ממרוקו, מחבר הספר הקבלי החשוב חסד לאברהם; את רבי יעקב צמח מפורטוגל, שערך את כתבי רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, ואת רבי נתן שפירא מקרקוב, מחבר הספר הנודע טוב הארץ העוסק בקדושת הארץ על פי הקבלה.
אחד האישים הבולטים בקרב העולים בתנועת העלייה לקראת שנת ת"ח היה המקובל רבי ישעיהו הלוי הורוביץ (1565-1630), הידוע בכינויו "השל"ה הקדוש", על שם ספרו שני לוחות הברית. בשנת 1620 לערך החליט השל"ה, מי שהיה רבן של דובנא, אוסטרהא, פרנקפורט דמיין ופראג, לעלות לארץ ישראל. טרם עלייתו ביטא השל"ה בלהט את הקשר הטבעי שבין יישוב הארץ ובין קירוב הגאולה, ואת צערו על שאחרים אינם רואים עין בעין את הזיקה הזאת: "שלבי היה בוער תמיד, כשראֹה ראיתי בני ישראל בונים בתים [בחו"ל] כמו מבצרי השרים, עושים דירת קבע בעולם הזה ובארץ הטמאה... וזה נראה, חס ושלום, כהיסח הדעת מהגאולה".75 את עלייתו לארץ ראה השל"ה כצעד הכרחי בקידום הגאולה הצפויה להתרחש בראשית המאה החמישית של האלף השישי, ושיאה - כפי שחוזה ספר הזוהר - בתחיית המתים בשנת ת"ח: "הרי עולם הבא שהוא תחיית המתים הגדול, שהוא 'בשנת היובל הזאת תשֻבו איש אל אחֻזתו'".76
בראשית שנת 1622 הגיע השל"ה לארץ ושהה תקופה קצרה ביותר בעירו של האר"י, צפת. משם עלה לירושלים ובה קבע את מגוריו. כמה סיבות הניעוהו לעבור מצפת לירושלים. העיקרית שבהן הייתה תפישתו כי לירושלים, ולא לצפת, מעמד הבכורה בתהליך הגאולה, ועל כן יש למקד את המאמצים ביישובה ובניינה: "עוד אמרו רבותינו ז"ל... 'לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה'. פשוטו הוא, ירושלים של מטה היא ירושלים אשר בכאן, בארץ הקדושה, אשר אנחנו מצפים לבניינה במהרה בימינו...".77 בצד מניע רוחני זה השתכנע השל"ה לעקור לירושלים גם עקב גידולה של הקהילה היהודית בעיר באותה תקופה. באיגרת שכתב טרם עלייתו לירושלים, בשנת שפ"ב,78 מתאר השל"ה גידול זה באוכלוסייה, שהתרחש בעקבות זרם העלייה המתמשך: "כי ת"ל [תהילה לאל] נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלם הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ובכל יום ויום מתרבים". הוא הדין באשר לעלייה ההמונית מארצות האימפריה העותומנית: "וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות [ראשי משפחות]". השל"ה שיבח במיוחד את איכותה של העלייה האשכנזית הואיל "ויש בקהל אשכנזים כמה וכמה אנשים חשובים גדולים בתורה". אי לכך טיפח תקוות כי מספר העולים עוד ילך ויגדל בעקבות עלייתו שלו: "ובזמן קצר אם ירצה השם תשמע כי קהל אשכנזים יהיה גדול גדול ונורא מאוד מאוד, כי ידעתי ת"ל [תהילה לאל] כי רבים יבואו שמה וירצו להתחבר לי".79
ההתלהבות שהשל"ה הביע ביחס למעברו הצפוי לירושלים לא שככה לאחר שהשתכן בעיר. אחרי שנת 1622 שלח מירושלים איגרת שנייה, שאותה חשף לאחרונה החוקר אברהם דוד, ובה חזר וביטא את השקפתו שאכן חל מפנה היסטורי משמעותי במעמדה של העיר, ותוך כדי כך הדגיש את קדושתה היתרה, ולא פחות מכך את השיפור הגדול בתנאי הקיום החומרי שמצא בה.80 באיגרת הראשונה כתב השל"ה דברי קילוסין על ירושלים מתוך השמועה ודימה את מעלותיה לאלו של עיר הולדתו פראג; באיגרת השנייה הוא מפליג בשבח שגשוגה של ירושלים על סמך התנסות יומיומית, והוא מדמה אותה לאחת מעריה הראשיות של מזרח אירופה: "ודע... כי היא [ירושלים] כעיר גדולה כמו קראקא, ומדי יום ביום העיר נוספת בבניינים גדולים והיא רבתי עם, אם מאומות העולם, אין ערך ואין מספר, ואם מבני ישראל להבדיל".81 התעצמות האוכלוסייה האשכנזית והספרדית בירושלים והבנייה היהודית בעיר שכנעו את השל"ה כי ביאת המשיח קרובה מאי פעם. "ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן", הוא כותב. "אנחנו רואים קיבוץ גלויות דבר יום ביומו. יום-יום מתאספות ובאים. שוטטו בחוצות ירושלים, כולם מלאים ת"ל מישראלים, ישמרם צורם וגואלם, ובתי מדרשות ותינוק[ו]ת של בית רבן".82
כיסופי הגאולה של השל"ה באו לידי ביטוי גם בניסיונותיו לחשוף את כתבי האר"י הקדוש. השל"ה היה משוכנע כי הכתבים השונים של האר"י שהיו מצויים בחוץ לארץ לא היו מקוריים, שכן תלמידו של המקובל הגדול, רבי חיים ויטאל, אסר להעתיק את כתבי רבו ולהוציאם מחוץ לארץ ישראל. באחת מאיגרותיו מספר השל"ה כי כאשר הגיע לדמשק בדרכו לארץ, אפשרו לו יהודי המקום לראות את כתבי רבי חיים ויטאל וללמוד אותם, והוא מביע את תקוותו שעם בואו לירושלים ימשיך ללמוד את קבלת האר"י על פי הכתבים הארץ-ישראליים, כדי לזהותם, לאשר את אמינותם ולממש את ייעודו בהתרת החרם על חשיפתם ופרסומם:
ואני כוסף ומתאווה לזאת החכמה. ויש בכאן הרבה חכמים גדולים, ולכולם יש קונטרס שנתפשטו מתלמידיו [של רבי חיים ויטאל]. ומצאנו וראינו שהם בהרבות [בהרבה] עניינים חלוקים... אך לה' קיווינו שיהא עת שיתגלה לנו ספר הקדוש דהאלוהי הנ"ל [האר"י], כי לכל זמן ועת לכל חפץ. ובאם יזכני האל כאשר קווה קיוויתי אז בוודאי יוּתר הנדר, דהיינו החרם הקדום. ואדרבה, נעשה הסכמה לזכות את הרבים... ובטוחים אנחנו בחסד אל שבמהרה נזכה ויתגלה לנו הנסתרות דהיינו הספר הנ"ל, והן הן מעשה מרכבה.83
את כוונותיו של השל"ה לחשוף מחדש את הכתבים המקוריים של האר"י לא הניעה סקרנות אינטלקטואלית גרידא. הדריכה אותן קביעתו של רבי חיים ויטאל, שלפיה גילוי הכתבים המקוריים האמיתיים של האר"י הוא סימן לביאת המשיח: "בדורות הללו מצווה ושמחה גדולה לפני הקדוש ברוך הוא שתתגלה החכמה הזאת כי בזכותה יבוא משיח".84 התקווה שמביע השל"ה - "אך לה' קיווינו שיהא עת שיתגלה לנו ספר הקדוש דהאלוהי הנ"ל, כי לכל זמן ועת לכל חפץ" - מעידה על אמונתו, כי באמצעות חשיפת קבלת האר"י המקורית האמיתית והפצתה בעולם היהודי יוכל להבטיח את קירוב הגאולה.85
באיגרותיו הנרגשות של השל"ה משתקפת התסיסה המשיחית ששררה ברוב היישוב היהודי לקראת שנת ת'. אולם, כפי שאירע פעמים רבות בתולדות יהודי ארץ ישראל, גם תקופת חסד זו באה אל קצה. בשנת 1625 השתלטה על ירושלים משפחת אבן-פרוח. על פי הנוהג המקובל באותם הימים קנתה המשפחה את השררה על העיר מאת השלטונות העותומניים ברצי כסף. מכאן ואילך ראתה עצמה חופשית לעשוק את בני-העיר ולמרר את חייהם של אלה שלא עמדו בתשלומים השרירותיים. בעיקר התנכלה לתושביה היהודים של העיר, שהיו חסרי אונים וניתן היה לסחוט אותם בשל התמיכה הכלכלית והכספית שקיבלו מיהודי הגולה.86 תוך שנתיים, מאז שנת 1625 ועד סוף שנת 1627, התערער לחלוטין מצבו של היישוב היהודי בירושלים. השליט מחמד אבן-פרוח רדף באכזריות רבה את יהודי העיר, גזר עליהם גזירות שונות, הגביל את מספרם באופן שרירותי,87 וסחט מהם סכומי כסף אדירים. כאשר לא יכלו לשלם את החובות או הקנסות נאסרו ועונו דרך קבע. קודשי ישראל נפגעו. בתי הכנסת שועבדו לחובות ונסגרו, התפילות הופרעו, ספרי תורה חוללו, יריעות הקלף שלהם נתלשו ונשדדו להכנת בגדים ושקים; בתי הדין שבתו והדיינים פוזרו, תלמודי התורה נסגרו והילדים גורשו מהם.88 רבים מן היהודים מצאו עצמם רעבים ללחם. מי שהייתה לו היכולת, נס הרחק מהישג ידו של מחמד אבן-פרוח. בין הבורחים היה גם השל"ה, שהצליח לחמוק לצפת. מתוך 2,500-3,000 יהודים שהיו בירושלים בשנת 1624, ערב עלייתו לשלטון של מחמד אבן-פרוח, ברחו מן העיר כ-2,000 יהודים, ובסוף תקופת שלטונו ב-1627 נותרו בה כמה מאות בלבד.89
ועם זאת, הציפייה המשיחית לקראת שנת ת"ח, שאפיינה את התקופה שלפני שלטונו של אבן-פרוח, לא נמוגה. על התמדתה של התקווה המשיחית היהודית מעיד הנוסע הנוצרי אבגניוס רוג'ה ששהה בארץ ישראל בשנים 1629-1634. הוא מספר על שתי הזדמנויות שבהן ראה למעלה מאלפיים מיהודי צפת בציפייתם לביאת המשיח - בחג השבועות של שנת ש"צ (1630), ובשנת שצ"ג (1633): "ההתקהלות של היהודים מתקיימת בעיר צפת בגליל, כי חושבים הם, כפי שכמה רבנים מורים להם, שבעיר צפת זו צריך לבוא המשיח שהם מחכים לו".90 רוח של אופטימיות נושבת גם מתיאורו של המחבר האנונימי של הספר חרבות ירושלם, שנדפס בוונציה בשנת 1631, הרואה בתקופת הרדיפות של יהודי ירושלים, עם כל מוראותיה, אפיזודה בלבד. הוא מביע את התקווה שיהודי ארץ ישראל ישובו וידעו שגשוג כבעבר, כיאה לפעמי משיח. לכן, הוא פותח את סקירתו דווקא בתיאור ההתיישבות ההמונית של היהודים בירושלים, שקדמה לפרק התלאות והרדיפות: "ונתיישבה עיר אלוהינו מבני עמנו יותר ממה שהייתה מיום גלות ישראל מעל אדמתם כי מדי יום ביום באים יהודים רבים לשכון בה... ורבים ממנו קנו בתים ושדות ובנו החרבות וישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות".91 בהמשך דוחה מחבר הספר את טרוניות היהודים שנותרו בירושלים והתחרטו על שלא ברחו ממנה. לטענתו, עם חלוף הסכנה, יש להיאזר ביתר עוז, לפעול למימוש הציפיות לגאולה, וליישב את הארץ ובמיוחד את ירושלים:
כי הלא מיום שחרב בית המקדש נשבע ה' ולא יינחם, שלא ייכנס בירושלם של מעלה עד שייכנסו ישראל בירושלם של מטה. והנה קודם ביאת בן-פרוך היו נחרדים כציפור בנים רבים מארבע כנפות הארץ להתיישב בירושלם. והיה זה בידינו סימן נגלה לתחילת קיבוץ גלויות... כל שכן עכשיו כי פקד ה' את עמו וארצו ויגרש מפנינו האויב בן-פרוך, כנשר ידאו ושבו בנים לגבולם.92
לדעת בעל חרבות ירושלם, הייסורים שעברו על יהודי העיר בשנתיים שתחת שלטון אבן-פרוח היו בעצם "חבלי משיח" שתכליתם למרֵק את עוונות עם ישראל לפני הגאולה: "הסברה נותנת, אשר האלוהים ניסה אותנו כמצרף ומטהר... ולבררנו וללבננו באש הצרופה שעברו עלינו להקל מעלינו חבלי משיח".93
הגאולה המיוחלת לא התחוללה בשנת ת"ח (1648). תחתיה התרחש בשנה זו אחד האירועים הקשים בהיסטוריה היהודית. במהלך התקוממותם נגד ממשלת פולין רצחו הקוזקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי עשרות אלפי יהודים, זרעו הרס וחורבן, והחריבו כשלוש מאות קהילות יהודיות. העולם היהודי כולו הזדעזע. פרעות ת"ח-ת"ט היו לאבן דרך עגומה בתולדות העם. פיוטים וקינות נתחברו בגינן, ומנהיגי הקהילות תיקנו תקנות מיוחדות לאות הזדהות ואבל.
ואולם, הפורענות הקשה שנפלה על הציבור היהודי במזרח אירופה הכשירה את הקרקע לתסיסה משיחית חדשה, שהתעוררה פחות משני עשורים מאוחר יותר והתמקדה בדמותו של שבתי צבי. למרות התנהגותו המשונה של האיש, שכמה מן החוקרים הסבירו אותה מאוחר יותר כגילוייה של מחלת נפש,94 נפלו טענותיו בדבר משיחיותו על אוזניים קשובות. בתום מסע שערך בקרב קהילות שונות על מנת לגייס הכרה בסמכותו, ולאחר שהות קצרה בארץ ישראל, זכתה הכרזתו של שבתי צבי על עצמו כעל משיח בשנת 1665 לתמיכה הולכת וגוברת של רבנים ומקובלים. הצהרותיו עוררו התלהבות עצומה בקרב רבים והפיחו בהם אמונה מחודשת בגאולה הקרבה ובאה. חסידיו החלו לנהוג מנהגי סגפנות ועשו תיקוני תשובה; כמה מהם מכרו את נכסיהם, ארזו את מטלטליהם וערכו הכנות לעלייה לארץ ישראל. קהילות מסוימות אף ביקשו, בסיוע העשירים שבתוכן, לשכור אניות על מנת להסיע את ההמונים לארץ ישראל.
