יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840

אריה מורגנשטרן

האם באמת חלמנו על ארץ ישראל? תשובה להיסטוריוגרפיה החדשה


ואמנם, האמונה שעידן הגאולה יתחיל בסוף האלף החמישי או בראשית האלף השישי (1240) דרבנה יהודים מתפוצות שונות לעלות לארץ כדי להבטיח את ביאת המשיח.25 כבר בשנת תתקע"א (1211), כשלושים שנה קודם למועד הקובע, הגיעו לארץ ישראל חבורות של עולים, בעיקר מקרב גדולי התורה ביהדות צרפת, אנגליה, צפון אפריקה ומצרים. תנועת עלייה זו, המכונה בפי ההיסטוריונים "עליית שלוש מאות הרבנים", הייתה חריגה בממדיה ובהרכבה האנושי, וכללה כמה מ"בעלי התוספות" כמו רבי שמשון משאנץ, מגדולי תלמידי החכמים בצרפת, שחידושיו נלמדים בישיבות עד היום; ורבי יהונתן הכהן מלוניל, אחד המלומדים הבולטים בפרובנס ומקורבו של הרמב"ם.
ביטוי מובהק להשקפה האקטיביסטית שעמדה ביסוד עלייה זו מצוי בכרוז אנונימי שנתחבר באותה העת. לטענת מחבר כתב היד שחשף ישראל יובל, מועד ביאת המשיח כבר עומד בפתח: "שלא יכלה האלף החמישי עד שיבוא מלך המשיח". בהמשך קורא בעל הכרוז ליהודי התפוצות לקום ולעלות לארץ ישראל כדי להכין בארץ תשתית יישובית יהודית שתקדם את פני המשיח:
ואל יעלה על לב אדם לומר, שיִגָלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה... ואל ישגה אדם לומר שיִגָלה בארץ ישראל בין הגויים אלא דבר ברור - שיהיו בארץ ישראל תופסי התורה והחסידים ואנשי המעשה מד' רוחות העולם, אחד מעיר ושניים ממשפחה... ואחר כך יִגָלה ביניהם מלך המשיח.26
על פי התפישה המובעת בדברים אלה, התנאי היסודי לביאת המשיח הוא עלייה לארץ ישראל ויצירתה של תשתית יישובית יהודית במקום. השלב הבא בגאולה יהיה אף הוא בדרך הטבע: התעוררות גדולה ועלייה המונית של יהודים לארץ ישראל - חיל עצום ורב, אשר בהנהגת המשיח יכה את הגויים יושבי הארץ ויגרשם מתוכה. ההכנות למהלך משיחי מורכב שכזה אמורות היו להתחיל, להערכת יובל, כשלושים שנה לפני סוף האלף החמישי; היינו בערך באותו מועד של "עליית שלוש מאות הרבנים". כפי שהוא כותב, השקפה משיחית זו חלחלה להגות הרבנית באותה תקופה, כביטוי להתגברות הציפיות לגאולה לקראת מועד הקץ של ראשית האלף השישי, מצד אחד, וכתגובה יהודית למסעי הצלב מצד שני.27 מסתבר, כי מאמציהם של הנוצרים להוציא מידי המוסלמים את ארץ הקודש עוררו תקווה גם בלב קהילות יהודיות מסוימות שרצו לצאת בעקבות הצלבנים לארץ הקודש ולהתחיל בכך מהלך של גאולה בדרך הטבע, שיסתיים בכינונה של המלכות המשיחית.28 אמונה זו הולידה עם הזמן רעיונות נועזים נוספים: שבע-עשרה שנים לאחר המועד המיוחל של הגאולה היו עדיין כאלה שבחנו דרכים מרחיקות לכת לקרב את הקץ, ובכלל זה אפילו הקרבת קרבנות בהר הבית. הנוסע ר' אשתורי הפרחי כותב על כך בראשית המאה הארבע-עשרה ומספר כי רבי יחיאל מפריז, אישיות מרכזית בין תלמידי החכמים בצרפת ומחשובי בעלי התוספות (שהיה, בין היתר, מורו של המהר"ם מרוטנברג), "אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע-עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה".29
אין בידינו מידע מפורט בדבר גורלם של שלוש מאות הרבנים וקהילת העולים שהקימו. כמה מהם התיישבו בירושלים, אולם נפילתה מחדש בידי הצלבנים בשנת 1229 אילצה ככל הנראה את מרבית העולים ובני-משפחותיהם לעבור בשנת 1240 לעיר עכו. הקרבות העקובים מדם שהתחוללו באזור, והמעבר משלטון מוסלמי לשלטון צלבני וחוזר חלילה, שחקו עד דק את האוכלוסייה המקומית. תהפוכות אלה היו הגורם המרכזי שמנע מעליית שלוש מאות הרבנים להכות שורש בארץ. ירושלים נידלדלה ולא שוקמה במשך תקופה ארוכה. לבסוף, לאחר שעכו נפלה בידי המוסלמים ב-1291, בא החורבן גם על הקהילה היהודית הגדולה בעיר, שבה פעלה ישיבתו של רבי יחיאל מפריז.
נראה, שעקב כישלונה של עליית שלוש מאות הרבנים ושיבת בניהם לאירופה, לא התקיימו עליות לארץ ישראל במשך תקופה ארוכה.30 אולם, למרות אחריתה העגומה, התקדים שקבעה עלייה זו עתיד היה להטביע את חותמו גם על העליות המשיחיות הבאות: בהשוואה לעליות הבודדים שקדמו לה, עליית הרבנים הייתה ניסיון מאורגן של קבוצה גדולה של מנהיגי ציבור וגדולי תורה ברחבי הגולה לפעול להאצת תהליך הגאולה. כפי שנראה, דגם זה של פעילות סימן את תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה היהודית של ארץ ישראל, וחזר על עצמו באינטנסיביות גוברת והולכת במאות שלאחר מכן.
 
 
ד
על עליות משיחיות לארץ ישראל לקראת שנת ק' (1340) איננו יודעים דבר; לעומת זאת, מן התקופה שקדמה לשנת ר' (1440) יש בידינו עדויות היסטוריות המצביעות על תסיסה משיחית חזקה שהובילה לתנועת עלייה המונית, שנמשכה עשרות שנים, בהשתתפות יהודים מספרד, מאשכנז, מאיטליה ומצפון אפריקה.
כמו במקרים דומים, שגם בהם לובתה התסיסה המשיחית בקרב היהודים על ידי שינויים קיצוניים במצבם, אחד הגורמים העיקריים להתעוררות שהתרחשה לקראת שנת ר' היה ההידרדרות במצבם של היהודים באירופה הנוצרית. ספרד, שבה תלו היהודים תקווה לפריחה ולשגשוג, הפכה מוקד לפרעות שהחלו בשנת 1391 ונמשכו קרוב לארבע-עשרה שנים. רדיפות קשות היו גם מנת חלקם של יהודי אשכנז בתקופה זו: בשנת 1389 נערך פוגרום ביהודי פראג; בשנת 1391 גורשו היהודים מצרפת; בשנת 1421 גורשו יהודי אוסטריה, ובין השנים 1415-1431 התנהלה בבוהמיה מלחמת דמים בין התנועה לרפורמה דתית (ההוסיטים) ובין הכנסייה הקתולית. היהודים נקלעו למלחמה זו שלא בטובתם, וסבלו מנחת זרועם של החילות הגרמניים בעת שאלו ערכו את "מסעי הצלב" שלהם נגד הכופרים ההוסיטים.
אירועים קשים אלה הרימו תרומה מכרעת להתגברות הציפיות בקרב היהודים לגאולה משיחית. כתוצאה מכך פרחו בספרות התקופה חישובי קץ שונים.31 אחת הדמויות הבולטות שעסקו בחישובים מן הסוג הזה היה הרב יום-טוב ליפמן מילהויזן - מגדולי הרבנים באשכנז ודיין בעיר פראג, שהיה לא רק סמכות הלכתית מן השורה הראשונה אלא גם תיאולוג חשוב ומקובל בעל שיעור קומה. על פי חישובי הקץ שערך, קבע שמועד הגאולה הקרבה הוא שנת ק"ע (1410), ומאוחר יותר נקב בתאריך של שנת ק"ץ (1430).32 הד לתקוות המשיחיות שהעסיקו את בני-הדור ניתן למצוא גם בכתבי רבי חסדאי קרשקש, מגדולי הוגי הדעות של היהדות בימי הביניים. הוא מספר על התגלות נבואית שהתחוללה בשנת קנ"ג (1393), ולפיה תתרחש הגאולה בשנת ציו"ן, היא שנת קנ"ו (1396). קרשקש מוסיף ומזכיר עדות ירושלמית, אף היא בעלת אופי נבואי, המתייחסת לדרישה אלוהית כי המוסלמים יעבירו את הריבונות שלהם על ירושלים לידי היהודים. על פי עדות זו יצאה בת-קול ממקום המקדש, פנתה אל המוסלמים וקראה אליהם: "צאו מביתי, ויבואו בניי". בעקבות התביעה השמימית, כך על פי אותו המקור, נפל פחד גדול על הישמעאלים. שמועה ירושלמית אחרת סיפרה על שלושה זקנים שהתגלו לפני אחד מגדולי המוסלמים בירושלים ואמרו לו: "מבני ישראל אנחנו. ועתה, לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קִצם וזמנם".33
עדויות ספרותיות מסוג זה, כמו חישובי הקץ שנפוצו באותו הזמן, מבטאות הלך רוח בעל גוון משיחי חזק. בצד שמועות על התרחשויות נסיות ניתן למצוא בהן גם הערכות פוליטיות, הרואות דווקא בשלטון הממלוכי בארץ ישראל את הגורם שיאפשר את שיבת היהודים לאדמתם, ואפילו יתיר להם לבנות לעצמם את בית המקדש תחת חסותו. קרשקש, לדוגמה, מעלה רעיון כזה כבר בשנת 1406 בספרו: "סוף דבר... כאילו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצת מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה, בתנאי שישבו תחת ממשלתו".34 בהתחשב בציפיות האלה, אין להתפלא על כך שנפילת בירת הנצרות המזרחית, קונסטנטינופול, בידי העותומנים בשנת 1453, הצטיירה בעיני יהודים בני-הדור כאירוע המבשר על הגאולה הקרובה. תבוסת הנצרות בידי האיסלאם הפיחה בהם תקווה ששינוי זה בסדרי עולם מסמן את ראשית עלייתה וניצחונה של דת האמת, היהדות, על שתי הדתות האחרות.
לאווירה זו תרמו גם השמועות בדבר גילוי מקום הימצאותם של עשרת השבטים - אירוע שלפי המסורת הוא סימן ברור לגאולה הקרבה. שמועות אלו, שנפוצו כבר בשנת 1404 ולאחר שנת הק"ץ (1430), ניזונו מן הגילויים הגיאוגרפיים החדשים שהניבו מסעותיהם של יורדי הים להודו ולסין. השערות וניחושים שונים סביב גילויים אלה הציתו את דמיונם של היהודים. כזה, לדוגמה, היה הרושם העז של השמועות בדבר הימצאותה של הממלכה היהודית האבודה של עשרת השבטים אי שם באסיה הרחוקה, ביבשת הודו, במקום שבו אין לאומות העולם שליטה.35 האפשרות לחבור אל שבטי ישראל ולכונן מחדש את האחדות האבודה של העם ליבתה מאוד את הציפיות המשיחיות של בני-התקופה, שהרגישו כי הם עומדים על ספה של הגאולה הקרובה.
ואולם, הביטוי המובהק ביותר של ההתעוררות המשיחית באותו הזמן הוא תנועת העלייה ההמונית לארץ ישראל, שהשתתפו בה אלפי יהודים מספרד, מאיטליה, מצפון אפריקה וממצרים. עדות לתופעה זו מצויה, בין היתר, בהעתקה משנת 1429 של תעודה היסטורית אנונימית מראשית האלף השישי (1240), הקשורה בעלייתם של שלוש מאות הרבנים.36 לאחר שסיימו לצטט מתעודה זו הוסיפו המעתיקים לנוסח המקורי התייחסות אקטואלית לאירועי אותו הזמן: "ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לארץ ישראל ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל כאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל".37
במסגרת תנועת העלייה לקראת שנת ר' בולט מקומם של יהודי ספרד, אשר ביניהם נפוצו במיוחד החזיונות המשיחיים וחישובי הקץ.38 התסיסה המשיחית שהתעוררה בקרבם גרמה למספר ניכר של יהודים לצאת לארץ הקודש, כפי שניתן ללמוד, למשל, מהעדות שמביא החוקר בנימין זאב קדר, עדות שלפיה הפליגו בשנת ר' או ר"ז (1440 או 1447) לנמל יפו יהודים רבים מספרד: "זקנים וצעירים, נשים ונערים ויונקי שדיים. הם עלו ירושלימה ובנו שם [בניינים] כשהם נתונים למס". קדר מוסיף ומצטט את דברי בן-התקופה, המלומד הנוצרי תומס גאסקוין: "שהיהודים אשר מתקבצים שמה מארצות שונות מאמינים כי הם עתידים לנצח את הסרצנים, את הפגנים ואת הנוצרים. ולאחר שתיבנה ירושלים של זהב [וייבנה] מקדש ה', אומרים הם, כי המשיח שלהם, כלומר, האנטי-כריסטוס, יבוא לירושלים להיכל קודשו".39
על היקפה של העלייה מספרד ניתן ללמוד גם מההתנגדות שעוררה בקרב הקהילות שהסתייגו ממה שהצטייר כ"עלייה בחומה" המפֵרה את חיובי שלוש השבועות. הד להתנגדות הזאת ניתן למצוא במכתב שכתבו יהודי סרגוסה לקהילת קשטיליה, ובו הם מתריעים מפני התופעה של יציאת מספר רב של יהודים מספרד לארץ ישראל: "כי ברא ה' חדשה בארץ, יצאו אנשים קטני איכות ורבי-מספר, זרעם לפניהם עימם וצאצאיהם לעיניהם, טפם ונשיהם לאמור: נעבור בארץ לאורכה ולרוחבה, עד אשר נבוא אל הר בית ה', אל בית אלהי יעקב...".40 כותבי המכתב קוראים לשים קץ לתופעה החדשה והבלתי רצויה, לבל יבולע לכלל ישראל בגינה: "באנו להתחנן לפני מעלת כבוד תורתם, תשתדלו בכל מאמצי כוח להשיב אחור כל ההולכים במהלך הזה, וישובו איש לאוהלו לשלום, ולא ימהרו את הקץ".41 יש להדגיש שניסיונם של אנשי קהילת סרגוסה להמעיט מאיכותם של העולים ולציירם כבני השכבות הנמוכות בלבד לא תאם את המציאות. יוסף הקר, שחקר את תנועת העלייה מספרד לארץ ישראל בתקופה זו, טוען כי נטלו בה חלק לא רק "אנשים קטני איכות", כפי שגרסו מתנגדיה, אלא גם תלמידי חכמים, שעסקו בדיון הלכתי על שאלת העלייה, כתבו בנושא איגרות נרגשות, וכמה מהם אף תפסו לאחר מכן מקום חשוב בהנהגת הקהילה היהודית בירושלים.42
על התעוררות משיחית בציבור יהודי גדול אחר - זה של איטליה - ניתן ללמוד, בין היתר, מסיפור עלייתו של רבי אליהו מפרארה, מגדולי הרבנים בארץ זו, שהגיע לארץ ישראל בשנת 1435. ממחקרו של הקר בעניין זה עולה שרבי אליהו נתבקש לברר בנסיעתו זו מה מידת האמת שיש לייחס לשמועות שהגיעו לאיטליה בשנת 1419 על מציאת עשרת השבטים.43 הציפיות המשתקפות במסע זה גרמו ליהודים רבים אחרים מקהילות איטליה לצאת לארץ ישראל לקראת התקרבות הגאולה. על פי המקורות שמביא משה שולוואס, מדובר בתופעה בממדים גדולים, תנועה שעוררה את תשומת לבם של השלטונות האיטלקיים, שמצאו לנכון לנסות ולהגבילה. כך, למשל, הוצאה בשנת 1428 פקודה אפיפיורית האוסרת על רבי-חובלים להסיע יהודים לארץ ישראל. בעקבות זאת אסרו אף הרשויות של הרפובליקה הוונציאנית על השימוש בנמלה של העיר לתכלית זו, צעד שכמותו נקטה גם ממשלת סיציליה בשנת  1455 44.
דאגתו של הוותיקן מהתחזקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא הייתה חסרת בסיס. הרקע ל"גזירת הים" קשור בניסיון שעשו יהודי ירושלים בשנת 1427 לסלק את אנשי המסדר הפרנציסקני מחזקתם בקבר דוד שעל הר ציון, ולרכוש מן השלטונות המוסלמיים את הבעלות על המקום. כתוצאה מן הסכסוך שהתפתח סולקו הפרנציסקנים מקבר דוד; אולם גם יהודי ירושלים איבדו את אחיזתם במקום. כך או כך, אין ספק שהתעוזה שהפגינו יהודי ירושלים במאבקם נגד המנזר הפרנציסקני, שעוררה עליהם את חמת חוגי הכנסייה, מעידה על האופוריה המשיחית שהיו שרויים בה. תחושה זו נתנה את אותותיה לא רק בניסיונם הכושל של יהודי העיר לקבוע את אחיזתם בהר ציון, אלא גם בהצלחתם להרחיב את אזור מגוריהם ולתקוע יתד באזור חדש: ב"רחוב בית הכנסת של היהודים", הידוע בימינו כרובע היהודי שבעיר העתיקה. במקום הזה רכשו היהודים שטחים רחבים, כפי שניתן ללמוד מדיווחו של נוסע נוצרי משנת 1421, שאלחנן ריינר מצטט אותו.45 ראיה למידת ביטחונם העצמי של היהודים באותו הזמן היא העזתם לבנות את בית הכנסת ב"רחוב היהודים" תמורת תשלומי שוחד כבדים, למרות שחל איסור חמור, על פי חוקי עומר, על בניית בתי כנסת חדשים תחת שלטון האיסלאם. מתעודה משנת 1425 שגילה אמנון כהן בארכיון בית הדין השרעי בירושלים עולה, כי תמורת תשלומי השוחד קיבלו הרשויות את הטענה שבמקום היה קיים בית כנסת קדום, ויש להשאירו בידי היהודים.46
התרוממות הרוח בקרב האוכלוסייה היהודית של ירושלים נבעה, ככל הנראה, מהתעצמותה הדמוגרפית בעקבות תנועת העלייה ההמונית שהתרחשה בסמיכות לשנת ר'. אחד המקורות מן המחצית הראשונה של המאה החמש-עשרה מתאר את צפיפות המתפללים בירושלים בחג השבועות בגין מספרם הגדול של יהודי העיר ועולי הרגל. בעל הדברים מתרגש מעצם המעמד של "ברוב עם הדרת מלך" ורואה בו סימן לגאולה העומדת בפתח: "בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש, כולם הם נכנסים ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית".47 עדות אחרת כבר מזכירה חמש מאות יהודים החיים בירושלים דרך קבע; מקור מאוחר יותר מעמיד את מספר היהודים בעיר על אלף ומאתיים נפש.48
ברם, פריחת היישוב היהודי בירושלים לא האריכה ימים. עול המסים ההולך ומכביד שהשיתו עליהם השלטונות אילץ רבים מבני-הקהילה למכור את כל הרכוש הרב שצברו לשם פירעון חובותיהם.49 הפגיעה בכוחם הכלכלי של היהודים הגבירה את ביטחונם העצמי של יריביהם מן המוסלמים בירושלים. לאחר שהשולטן הממלוכי ואנשי חצרו בקהיר דחו את תביעתם של אנשי הוואקף להרוס את בית הכנסת השנוי במחלוקת של "רחוב היהודים", מימשו הקנאים המוסלמים בירושלים את התכנית על דעת עצמם בשנת 1474, ולולי הגנת השלטונות במצרים היו גם מגרשים את כל היהודים מן העיר. אירועים אלה ואחרים הביאו להתפוגגות התקוות שתלו היהודים בגאולה הממשמשת ובאה.
בתמונה הכוללת, יש לייחס לגל העלייה לקראת שנת ר' חשיבות מיוחדת. בהשוואה לעליית שלוש מאות הרבנים שקדמה לו, ממדיו והרכבו האנושי היו רחבים בהרבה. בצד אליטה רוחנית השתתפו בו יהודים מכל שכבות האוכלוסייה ומארצות שונות. מבחינה זו, העלייה לקראת שנת ר' הניחה את היסוד לעלייה המשיחית הגדולה שהייתה עתידה להתחולל כבר במהלך המחצית הראשונה של המאה הבאה.

ה
מכל העליות המשיחיות שהתרחשו באלף השישי, העלייה לקראת שנת ש' (1540) היא הידועה ביותר, הודות להשפעה הרבה שנודעה לה על היהדות ועל העולם היהודי. ואמנם, לעומת המיעוט היחסי של המקורות העוסקים בעלייה שהתרחשה בסביבות שנת ר', מצוי בידינו חומר מגוון מאוד לגבי האירועים שהתחוללו בעולם היהודי ובארץ ישראל במאה השש-עשרה, והתקוות המשיחיות שנתלו בגאולה הצפויה של שנת ש'. במהלך תקופה זו התרחשה תנועת עלייה שהביאה, לפחות למשך זמן מה, לפריחה חומרית ורוחנית שכמותה לא ידע היישוב היהודי בארץ ישראל מאז ימי התנאים. שגשוג קצר זה, שמוקדו בצפת, העמיד כמה מן הנכסים החשובים ביותר של התרבות היהודית לדורותיה, ובראש ובראשונה קבלת האר"י והספר שולחן ערוך מאת רבי יוסף קארו.
הציפיות המשיחיות שהניעו את העלייה ההמונית בתקופה המדוברת הושפעו מאחד האירועים הטראומטיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל: גירוש יהודי ספרד ב-1492, לאחר כמאה שנים של רדיפות וגזירות שמהן סבלה קהילה גדולה ומפוארת זו. היקפן של הרדיפות וחריפותן העידו, לדעת חכמי הדור, על הכוונה האלוהית שמאחורי האירועים, שתכליתם לעורר את עם ישראל לקראת גאולתו בארץ ישראל ולהוציא אל הפועל את "שיבת ציון". אחד מראשי יהדות ספרד, רבי יצחק אברבנאל, מגדולי פרשני התנ"ך, מצא רמזים לכך בנבואה המופיעה בישעיה מג:ו: "אֹמַר לצפון תני, ולתימן אל תכלאי, הביאי בנַי מרחוק, ובנותי מקצה הארץ". לדברי אברבנאל, ניתן ללמוד מן הפסוק שגירוש ספרד הנו מהלך אלוהי שתכליתו לגרום ליהודים לשוב לציון:
ובשנת מאתיים וחמישים ושניים, העיר השם את רוח מלכי ספרד לגרש מארצם את כל היהודים כשלוש מאות אלף נפשות באופן שכולם יצאו... וכולם עברו כנגד ארץ ישראל, לא לבד היהודים, כי אם גם האנוסים... ובזה האופן הם מתקבצים על אדמת הקודש.50
אחרי הגירוש הטראומטי מספרד הצטייר כיבושה של ארץ ישראל בידי העותומנים, בשנת 1517, כתפנית מהפכנית לטובה בגורלם של היהודים. יחסו האוהד של השלטון העותומני בארץ לעליית היהודים תרמה להתעוררות של תסיסה משיחית רבתי, מן הגדולות הידועות לנו בתולדות עם ישראל. תסיסה זו לובתה גם בהשפעת התמורות המהפכניות שהתחוללו בעולם הנוצרי, בעקבות קריאת התיגר של מרטין לותר על הכנסייה הקתולית. הידיעות המרעישות על כך הגיעו אפילו לארץ ישראל, כפי שמעידים דבריו של המקובל רבי אברהם הלוי, שעמד בראש הישיבה הספרדית בירושלים: "והנה עתה מקרוב באו לירושלים יהודים נאמנים מארצות אשכנז ובוהמיה... עניינם מן האיש... אשר שמו מרטין לוטר... שהתחיל שנת הרפ"ד (1524) לחלוק על דת הערלים ולהראות להם כי שקר נחלו אבותיהם".51
כיסופי הגאולה הממשמשת ובאה עמדו ביסוד הפעילות האינטנסיבית של דוד הראובני ושלמה מולכו באיטליה ובפורטוגל. שתי דמויות אלה מגלמות דגם חדש של מנהיגות יהודית, המתאפיין בשילוב של אקטיביזם משיחי ופוליטי. דוד הראובני - שהציג את עצמו כנציג משבט ראובן וכמלכם של חלק מעשרת השבטים - הגיע בפעילותו עד לאפיפיור, והציע לו להמליץ בפני מלך פורטוגל לכונן ברית צבאית בין היהודים לנוצרים לשם מלחמה משותפת נגד המוסלמים, על מנת לכבוש את ארץ ישראל מידי השולטן התורכי. כפי שהראה משה אידל, הובלעו בתכנית המדינית-צבאית שהגה הראובני יסודות משיחיים שהתבססו על חישובי קץ לשנת ש' (1540).52 פרטים רבים יותר מצויים בידינו לגבי עמיתו של הראובני, שלמה מולכו, בן למשפחת אנוסים, שעלה והצליח להגיע לתפקיד מזכיר מועצת המלך בפורטוגל. בהשפעת הראובני שהופיע בחצר המלוכה בשנת 1525 שב מולכו ליהדות, ובעקבות מעשהו זה ברח לסלוניקי, שם נפגש עם רבי יוסף קארו. לדברי אידל הרבה מולכו ללמוד את תורת הסוד ולעסוק בקבלה מעשית כאמצעים לקירוב הגאולה, הואיל והאמין שלעת הקץ "יהיו גלויים לנו כל סודות התורה אשר ניטלו ממנו בעוונותינו, ואז יתפרשו לנו תורה חוקים ועדות שאין אנו משיגים עתה הסודות העליונים שבהם".53 לדעתו של אידל, מולכו סבר כי שנת ש' היא המועד שבו תתחדש מלכות בית דוד: "שנת ש' נשלמים ימי מועד יהיה עליו בית דוד".54 הקץ לפעילותם של הראובני ומולכו הגיע עם מעצרם ברגנסבורג בידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך ספרד, בקיץ 1532. שלמה מולכו, האנוס לשעבר, הובא למנטובה שבאיטליה והועלה על המוקד, ואילו דוד הראובני הוגלה לספרד ושם נעלמו עקבותיו.






התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2022