הדפסהח
מאגדות חז"ל מוליך נתיב הסיפורת העברית אל המעשייה העממית של ימי הביניים. המעשייה שלהלן, מקהילת סלוניקי, מדגימה היטב את האסטרטגיה הפואטית של סיפורת זו.
מעשה באיש עשיר אחד שזנח את אביו הזקן לנפשו. מצא בנו הקטן של העשיר את סבו כשהוא רועד מקור, והלך וסיפר לאביו. אמר לו העשיר: "בני, קח אדרת קרועה ובלוייה אחת המונחת בפינת הבית ותננה לזקן שיכסה בה את מערומיו".
לקח הילד את האדרת, הביאה לחצרו של אביו, פרש אותה על הריצפה, ולעיני כל בני-הבית והאורחים נטל מספריים בידו והחל גוזר את האדרת לשנים.
תמה העשיר ואמר לו: "מה זה שאתה עושה, בני?"
אמר לו הבן: "רוצה אני לתת את חצי האדרת לאביך, ואת החצי השני אשמור לך, אבי יקירי, לימי זקנתך".47
לכאורה, לפנינו סיפור-מוסר פשוט, דידקטי, שאין בו אלא המחשת הדיבר "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך". אבל הסיפור הקצרצר הזה מתגלה כמתוחכם מכדי שנעמידו על מוסר השכל שקוף. מקופלת בו אירוניה המונעת מאיתנו להחליף את הסיפור ב"מסר" עיוני ישיר. ראשית, לא האב מחנך כאן את בנו, אלא הבן הוא המחנך כאן את אביו, על ידי המעשה המתריס של גזירת האדרת, ועובדה זו מעמידה את מצוות כיבוד האב על ראשה. שנית, הסרקזם שבתשובתו של הבן ("את החצי השני אשמור לך, אבי יקירי, לימי זקנתך"), הופך את הפרס המובטח בדיבר המקראי ("למען יארכון ימיך") לעונש: מה בצע באריכות ימים, אם הזקנה היא דבר נורא. ושלישית, התנהגותו של הילד איננה בלתי-בעייתית מבחינה מוסרית: במקום לרוץ אל סבו הרועד מקור ולהביא לו את האדרת הנחוצה לו בדחיפות, מעדיף הילד להישאר בבית ולהתעמת עם אביו, וסדר עדיפויות בעייתי זה אינו מאפשר לנו להתייחס אל הילד - ובלאו הכי, אל הסיפור כולו - באופן חד-ערכי. ברור לנו במה עוסק הסיפור, אבל שאלת ה"מסר" נשארת פתוחה וטורדת, כיאה לסיפורים, בניגוד לטיעונים.
ספר-המופת של הקבלה, הזוהר, ממשיך בדרכו שלו את המורשת הסיפורית שהונחלה מהתנ"ך לאגדות חז"ל ומאגדות חז"ל לסיפורת העממית של ימי הביניים. בדומה לחז"ל, פורש מחבר הזוהר48 את תוכני עולמו לא בדרך מושגית-שיטתית אלא בדרך סיפורית-מדרשית, הנוטלת פסוקים מן המקורות ומעניקה להם משמעות חדשה, שדבר ממנה לא נכח באותם פסוקים בהקשרם המקורי, ואין אפשרות חוץ-סיפורית להצדיקה או להפריכה. לקבל את הזוהר, פירושו לקבל את הסיפור המסופר בו, על מסע הגילויים המיסטי של רבי שמעון בר יוחאי ותשעת תלמידיו. למונחים החוזרים לאורך הזוהר - ה"מערה", ה"היכלות", ה"ניצוצות", ה"מסכים" - אין מעמד מושגי; אי-אפשר להמירם במונחים אחרים, "ברורים" יותר; אלה סמלים פיגורטיביים, מטאפורות, תמונות-חזון. לקרוא אותם, פירושו לקרוא ספרות. הזוהר אינו מרצה לנו על ההארה המיסטית, אלא מספר לנו על התנסויות אישיות, קונקרטיות, בהארה זו או בחתירה אליה, כפי שנחוו על ידי גיבורי סיפורו.
בזמן שהיו הולכים ירד הלילה. אמרו: "אם נלך - חשך הלילה, ואם נשב - פחד הוא".
סטו מהדרך. ישבו תחת אילן אחד. וישבו והיו אומרים דברי תורה ולא ישנו. בחצי הלילה ראו איילה אחת, שעברה לפניהם והייתה צווחת ומרימה קולה. שמעו. קמו רבי חייא ורבי יוסי והזדעזעו. שמעו קול אחד שמכריז ואומר: "הערים, קומו. הישנים, התעוררו. עולמות, הזמינו עצמכם לפני אדוניכם. שהרי קול יצא, כואב איילה של מעלה ושל מטה"...
אמר רבי חייא: "עכשיו חצות הלילה ממש. וקול זה הוא הקול היוצא וכואב איילה של מעלה ושל מטה. ככתוב: 'קול ה' יחולל אילות'. מה טוב חלקנו שזכינו לשמוע זאת".49
ה"איילה" שעליה מסופר כאן, יכולה להתפרש הן כמטאפורה ל"שכינה" המצפה לבועלה והן כמטאפורה ל"כנסת ישראל" המצפה לגואלה; המשמעות המיסטית-ארוטית והמשמעות המשיחית-לאומית קיימות שתיהן ב"איילה", מבלי לבטל את קיומה הליטרלי כחיה ריאלית, קונקרטית, "שעברה לפניהם והייתה צווחת ומרימה קולה". הוא הדין גם בשאר נתוני המציאות הבונים את הסיפור - הדרך, האילן, חצות הלילה, והקול המקים את הנרדמים מרבצם; כל אחד מפריטים אלה טעון במשמעויות מיסטיות המוקנות לו מתוקף הופעותיו השונות לאורך הזוהר, אבל הזוהר לעולם אינו ממיר פריטים קונקרטיים-סיפוריים אלה במושגים כלליים האמורים "להסביר" אותם. כבכל סיפורת, המשמעות טמונה בפרטים, לא בהכללה, שאילו התאפשרה, הייתה הופכת את הפרטים למיותרים.50
לכאורה, שונה הסיפורת שלהזוהר מן הסיפורת העברית שקדמה לה בכך שנעדר ממנה, כמדומה, הממד ההיסטורי; בשונה מסיפורי התנ"ך והתלמוד, הנטועים בנסיבות היסטוריות ספציפיות, נוטל אותנו הזוהר אל מחוזות-דמיון המנותקים מנסיבות קיום בנות-זיהוי.51 ועם זאת, הממד ההיסטורי, הנעדר אמנם מייצוג-המציאות שבזוהר, מתקיים בו במישור אחר, על ידי השאיבה המתמדת מן המקורות. רבים מסיפורי הזוהר אינם אלא עיבודים של אגדות ומדרשי חז"ל, וגם הסיפורים המקוריים יותר שבו אינם, בשום מקרה, מקוריים לגמרי; משמעותם חדשה - לא המוטיבים והדמויות שבהם. רבי שמעון בר יוחאי, גיבור הזוהר, איננו מבוסס על דמותו ההיסטורית של התנא ההוא, אלא על האגדה התלמודית המספרת כיצד התחבא עם בנו אלעזר במערה מפני הרומאים;52 כלומר: למרות שהזוהראינו מספר שום פרק בהיסטוריה האקטואלית של עם ישראל, הוא מגיש את עצמו כחלק מהיסטוריה טקסטואלית. אלמלא כן, לא היה משתמש בגיבור-אגדה מן המוכן, אלא ממציא דמות גיבור משלו.
ט
השלב הבא בהתפתחות הסיפורת העברית מוליך מקבלת האר"י במאה השש-עשרה אל החסידות של המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה. תורת האר"י היא סיפור. יש בה, כפי שהועלתה על הכתב בידי תלמידי האר"י, רבי חיים ויטאל ורבי יוסף אבן-טאבול, עלילה חזקה, המתארת את בריאת העולם כתאונה נוראה, ואת ההיסטוריה - כסדרה של פעולות לתיקונו. המונחים הנקוטים בה - "צמצום", "שבירה", "ירידת הניצוצות לתחום הקליפות", "חטא אדם הראשון", "חטאו של נוח", "חטא העגל" וכולי - אינם אלא הסצנות הדרמטיות המרכיבות עלילה זו. לא משנה תיאוסופית לפנינו, אלא מיתוס המעניק פירוש סוגסטיבי להיסטוריה הקוסמית והאנושית.
מאתיים הקבצים של סיפורי החסידים, המכילים יחדיו אלפי סיפורים מפי הצדיקים ואודותיהם, פורשים מניפה מגוונת של עלילות-"תיקון" שההבדלים ביניהן נעוצים באישיותו הייחודית של כל אחד מגיבורי סיפורת זו: הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרבי מקוצק וכן הלאה. מן הזיקה ההדוקה בין עלילתו של סיפור חסידי לבין האישיות של גיבורו עולה, שהחסידות, כתורת-חיים, היא סיפורית במהותה: בעיקרה, אין היא מערכת מושגית אלא מסירת-עדות, בדיונית בדרגה כזאת או אחרת, אודות מעשיהם הספציפיים של גיבורים ספציפיים.53
הסיפורת החסידית נטלה מכל הבא ליד: מאגדות חז"ל, מסיפורי הזוהר, משבחי האר"י, ממעשיות-עם יהודיות ולא-יהודיות. היא לא בחלה בשום סיפור עלילה - ויהא זה סיפור זימה מהדקמרוןשל בוקצ'יו - כמקור ראוי לעיבוד. אדרבה: האתוס החסידי של "קידוש הסיפור" עודד את החסידים להשתמש דווקא בסיפורים "טמאים" ככל האפשר, כדי לגאול אותם מטומאתם על ידי הפיכתם לסיפורי צדיקים. ככל שגדולה טומאתו של הסיפור המשמש לעיבוד, גדול יותר ה"תיקון" הנעשה בו על ידי שכתובו החסידי; ככל שעמוקה תהום ה"קלקול", נוסקת לגבהים נישאים יותר ההתעלות המזככת. הסיפורת, שהפכה בידי החסידים לזירת פעולה של "בירור הניצוצות מן הקליפות", שימשה אותם כאמצעי ראשון במעלה לשיקום המציאות הפגומה.54 "מבעש"ט... כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו לקשר הגשמי ברוחני", נאמר באחד בקובצי ה"שיחות" המיוחסות לבעל-שם-טוב;55 ובהקדמה לספר המעשיות של רבי נחמן מברסלב כותב תלמידו, רבי נתן מנמירוב:
בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים. יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד. אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה. וגם נתבלבלו... אבל באמת יש בהמעשיות שמספרים העולם. דברים נעלמים גבוהים מאד. והבעש"ט זצוק"ל. היה יכול על ידי סיפור מעשה. ליחד יחודים. כשהיה רואה שנתקלקלו צנורות עליונים. ולא היה באפשר לתקן אותם על ידי תפילה. היה מתקנם ומיחדם על ידי סיפור מעשה.56
מעולם קודם לכן, בתולדות היהדות, לא יוחסה משמעות כה רבה - מאגית ממש - לעיסוק בסיפור סיפורים. בתנ"ך, בתלמוד, בזוהרובקבלת האר"י, ביטאה הבחירה במדיום הסיפורי, במובלע, את השקפת העולם שמאחוריה; בחסידות בוטאה בחירה זו במפורש. אי לכך, תהא זו טעות להתייחס אל הסיפורת החסידית כאל שלב מדולדל של הסיפורת העברית. לתפוש את הסיפורת העברית כמי שנולדה בהישג הספרותי הכביר של התנ"ך והידרדרה בהדרגה, כביכול, עד לשפל החסידי של מעשיות בלתי מלוטשות הגנובות ברישול ממקורות פחותי ערך, פירושו להחמיץ את הבנת התהליך הממושך ששיאו בסיפורת החסידית: מה שהחל, בתנ"ך, בעצם הבחירה במדיום הסיפורי, הגיע בחסידות להשגבתו המוצהרת של המדיום הזה, וליישומה של השגבה זו במבוע בלתי נלאה של סיפורת. הגדרת הזהות העברית - ומילוי ה"משימה" העברית בעולם - באמצעות הסיפורת, הגיעה בחסידות למלוא בשלותה, כפי שמדגים הסיפור הבא, מתוך שבחי הבעש"ט.
שמעתי מהרב ר' שמשון הרב דקהילת קודש ראשקוב בן הרב דקהילת קודש פולנאי. מעשה שהיה איש אחד ונקרא שמו ר' אדם וממנו באו הכתבים להבעש"ט. כי בא פעם אחת למערה אחת, ומצא שם כתבים שהם רזין וסתרין דאורייתא...
[ר' אדם] עשה שאלת חלום למי למסור הכתבים שלו. והשיבו למסור לר' ישראל בן אליעזר מעיר אקופ. וקודם מותו ציוה לבנו יחידו, "הנה יש תחת ידי כתבים שהם רזין דאורייתא, אבל אינך ראוי להם, כי אם תחקור אחר עיר אחת ושמה אקופ, ושם תמצא איש אחד הנקרא ישראל בן אליעזר והוא כבן י"ד שנים, ותמסור לו את הכתבים, כי המה שייכים לשורש נשמתו. אם תזכה שילמוד עמך הרי טוב"...
ויהי אחרי חתונתו התחיל [בן הרב] לחפש אחרי האיש שהוא מבקש, ולא מצא כי אם את ישראל שהוא משרת בבית המדרש [בעיר אקופ]... פעם אחת בלילה כשישנו כולם עשה בן הרב את עצמו כאילו הוא גם כן ישן. ויעמוד הבעש"ט על עמדו כדרכו על התורה ועל העבודה, והבחין אותו [בן הרב] פעם ושתים. בלילה ג' עמד הבעש"ט ולמד. ובתוך כך ישן הבעש"ט, ויעמוד בן הרב ולקח קונטרס אחד מהכתבים וינח לפניו ועשה את עצמו עוד כאילו הוא ישן. וכאשר ניעור הבעש"ט וראה את הקונטרס נזדעזע מאוד ולמד אותו ויצניעו בתוך חיקו. וכן עשה בן הרב עוד בלילה אחרת, עד שראה בבירור שזה הוא האיש שציוה עליו אביו למסור לו הכתבים.57
מבחינה פואטית, לפנינו סיפורת עברית כפי שכבר למדנו להכירה: פעולה דחוסה, ללא השתהויות-תיאור נטורליסטיות, הנמסרת מפי מספר אימפרסונאלי ("שמעתי מהרב ר' שמשון", הוא מודיע לנו בפתיחה, כדי לפטור את עצמו מן הבעלות האישית על הסיפור) ומכילה מוטיבים השאובים מהתנ"ך (הבחירה ביורש רוחני תוך פסילת היורש ה"טבעי"), מהתלמוד (הסגידה לטקסט הכתוב) ומהזוהר(מוטיב המערה); ושוב, כנהוג בסיפורת העברית מהתנ"ך עד הזוהר, לפנינו סיפור שאינו אלא עיבוד של סיפור קיים - מעשייה עממית, במקרה זה.58 למעלה מאלפיים שנה עברו מחתימת התנ"ך עד לחסידות, ובמשך כל הזמן הזה נשארה הסיפורת העברית נאמנה לעקרונותיה הפואטיים. חרף כל ההבדלים בין הסיפור המקראי לבין הסיפור החסידי, הצופן הפואטי העברי צלח בשלום עידנים שלמים של היסטוריה. עד המאה העשרים.
