 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
על האווילות הפוליטית של היהודיםארווינג קריסטולבין אם בתפוצות ובין אם במדינתנו הריבונית, עדיין אין ליהודים מושג מהי מדינאות אי-אפשר להבין את האמת שביסוד הנטייה השמרנית בפוליטיקה, כמו גם בנטייה השמרנית בדת,ללא יחס של כבוד למסורת. ויחס הכבוד הזה למסורת, מן ההכרח שנוכל להגן עליו באופן שכלי, על פי היגיון שאנשים אינטליגנטים באשר הם יוכלו להבינו. לצורך הגנה מעין זו אנו פונים אל ברק, שנוכח ההתנגדות הקיצונית למסורת, שהייתה עיקרה של המהפכה הצרפתית, היה לתיאורטיקן המדיני הראשון בעולם המודרני שהגן על המסורת בבהירות ובתוקף. ברם, לאחר שניתן צידוק רציונלי לכיבוד המסורת, יש לממשו באופן מעשי בחברה ובממשל. לשם כך יש להתאים את כלכלת השוק הדינמית, המאפיינת את המדינות הדמוקרטיות של זמננו, למסורת השמרנית - עובדה שאותה היטיב להבין אבי המחשבה הקפיטליסטית, אדם סמית. שכן, להבדיל מאחדים מן הנלהבים לשוק החופשי כיום, לא היה אדם סמית אינדיבידואליסט כלכלי קיצוני. הוא סבר שתהא זו איוולת אם תנסה המדינה לפלוש לתחומו של השוק, אך הוא לא חשב שתחום זה הוא בלתי-מוגבל. סמית האמין שלמדינה תפקיד נכבד בחינוך, במיסוי - לרבות הטלת מסים לצורך חלוקה מחודשת של ההכנסות - ובסוגים מסוימים של סיוע לעניים. אין לדעת כיצד היהמתייחס לחברות השפע של המאה שלנו, אבל אחרי הכל הוא הרי כתב ספר, התיאוריה של רגש המוסר, ששם דגש חזק על החמלה כקשר הטבעי שבין בני-אדם, לרבות אלה הפועלים בכלכלת שוק קפיטליסטית. לכן מתקבל על הדעת שאילו היה בחיים, לא היה סמית מבקש לעקור את מדינת הסעד מן השורש. באשר לברק, על אף שהדגיש את חשיבות המשפחה ואת מוסדותיה של מה שאנו מכנים היום "החברה האזרחית", הרי שגם הוא שיבח את המדינה הסדורה כיאות, אשר יסודה בכבוד שהיא נוהגת במוסד הקניין, מוסד שיש לו יד בשכלולו של כל דבר אנושי. לא פחות מזה.
האפשרות ליישב את המסורות השמרניות של הדת והמוסר עם החופש של כלכלת השוק איננה עניין תיאורטי בלבד. יש לזה תקדימים היסטוריים נכבדים, שאם גם אינם ידועים כיום לרבים, הם טמונים בכל זאת ביסוד המסורת האנגלו-אמריקנית של ממשל חופשי. מאז ייסודה של ארצות-הברית ועד למלחמת העולם השנייה - קרוב ל-175 שנים - העימותים בין כלכלת השוק החילונית לרגישות הדתית כמעט לא חוללו כל זעזוע ברפובליקה. ראיה לדבר נוכל למצוא אם נעיין בכל ספר לימוד נפוץלהיסטוריה אמריקנית שראה אור לפני 1945. אם נציץ במפתח אולי נגלה כמה הפניות אגביות ליחסי "דת ומדינה", אך לא יותר מזה. תחפשו "צנזורה" ולאתמצאו הפניה כלשהי, הגם שלא היה מחסור בצנזורה בארצות-הברית של התקופה ההיא. בחמישים השנים האחרונות הולידה סוגיית מקומה של "הדת ברשות הרבים" בארצות-הברית ספרייה שלמה של טיעונים משפטיים, אך לפני 1945 סוגייה זו לא הייתה שנויה במחלוקת באמת, כפי שעולה מהעובדה שכמעט לא היו אז פסיקות משפטיות בנושא; למעשה לא היו שום החלטות של בית המשפט העליון שנדרשו לסוגיה זו.
הסיבה לכך היא מאלפת: במשטר האמריקני סוגיות כגון תפילה בבית הספר, פעילות דתית במקומות ציבוריים, צנזורה על פורנוגרפיה - בקיצור, רוב רובן של הסוגיות הדתיות והמוסריות - הוכרעו במשא ומתן פוליטי בדרג המקומי. משאים ומתנים אלה הביאו בחשבון את עוצמת הרצונות השונים של הציבור בכל עניין, ולאחר מעט התנסות מועילה, אם גם כאובה לפעמים, הגיע כל ציבור לדרך הביניים שהניחה את דעתו. בדרך כלל נהגו כבוד בדעת המיעוט, אבל תמיד זכתה דעת הרוב במרב ההתחשבות. כדי להגיע לנורמות מקובלותשתאפשרנה לבריות לחיות בצוותא, לא היה צורך בהרבה פלפולי תיאוריה על שיטות מוחלטות של זכויות אוניברסליות; אבל היה גם היה צורך במנה גדושה של חכמת-מורשה ושכל ישר, הן מצד הרוב והן מצד המיעוט.
די יהיה בדוגמאות אחדות להבהיר איך זה עבד בפועל. כשלמדתי בבית הספר היסודי בברוקלין הייתה לנו פעם בשבוע עצרת שמנהל בית הספר פתח אותה בתפילה. כמחצית מן התלמידים היו יהודים, והשאר אירים, איטלקים, או פרוטסטנטים אנגלוסקסים. המנהל לא היה שוטה. הוא קרא פרק מתהלים. הדבר הנחמד בתהלים הוא שהם גם חלק מן הביבלייה הנוצרית, אלא שישו אינו מוזכר בהם.איזה יהודי יכול היה להתנגד לקריאת פרק תהלים? ניתנת האמת להיאמר שבימינו ישנם יהודים המתנגדים לקריאת תהלים בבתי ספר ממלכתיים. אבל בימים ההם לא היו יהודים שיתנגדו לכך, כשם שלא היו נוצרים שיתנגדו. זה היה פתרון בעיה במישור המקומי, על פי השכל הישר. והפתרון הזה עבד היטב עשרות בשנים.
בדומה לכך, בצעירותי היו בניו יורק מופעי בורלסקה,ופיורלו לה-גארדיה, שהיה ראש עירייה ליברלי ומתקדם מאוד, החליט שאין הדבר טוב לעיר. הוא לא רצה שתהיה העיר ניו יורק ידועה כמרכז למופעי חשפנות, ולכן אסר אותם. פשוט כך. הסוגיה הובאה לערכאות, ובית המשפט פסק כי לה-גארדיה הוא הנציג הנבחר של הציבור, ואם הציבור רוצה שכך יהיו פני הדברים, הרי זו זכותו. אנשים שהחלטה זו לא הייתה לרוחם יכלו לעזוב את ניו יורק ולעבור לצד השני של נהר ההדסון, לניוארק, מקום שבו יכלו ללכת להצגת בורלסקה. לא היה ויכוח ציבורי נזעם, לא היה משבר, ושום ספר לא נכתב בנושא. באותה תקופה הרשו לכל קהילה שרצתה להסדיר את חיי הציבור שלה בצורה מסוימת לנהוג על פי רוחה. רצונך חייב היה להיות "בגבולות הסביר", אבל הנקודה החשובה היא שהגבולות של מה שנחשב סביר היו רחבים למדי, מה שהותיר מקום לתהליך של ניסוי וטעייה במאמץ למצוא פתרונות שיתאימו לכל קהילה. אם רצתה בוסטון לאסור הפצת ספר שהיו בו תמונות נועזות, היא עשתה כך. ואחרי כן קבעו מוכרי הספרים בניו יורק, בחלונות הראווה, שלטים גדולים שזעקו "צונזר בבוסטון!" מה שהועיל מאוד למכירות, כמובן. אולי קשה היה לשבץ את הדבר באיזו מערכת אוניברסלית גדולה, אבל הייתה כאן התחשבות במסורות וברגשות של הערים האלו השונות זו מזו עד מאוד, והתוצאה הייתה שהן בבוסטון והן בניו יורק נוהלו חיי הציבור בצורה שסיפקה את רוב תושביהן של שתי הערים.
בכללו של דבר, הטיפול הפוליטי בסוגיות דת ומוסר בארצות-הברית קודם למלחמת העולם השנייה היה ניצחון אדיר של ההתנסות על הדוגמטיות המופשטת. אולם, מאז 1950 לערך, הדוגמטיות המופשטת היא שחוגגת את ניצחונה בחיי הציבור האמריקניים. מהפך בלתי-מוצדק זה הביא, כידוע לכל, לידי משבר תחוקתי חמור, במקום שמעולם לא היה בו משבר לפני כן. צר לי לומר זאת, אבל העובדה העגומה היא שיהודי ארצות-הברית מילאו תפקיד חשוב - בכמה מובנים, מכריע - ביצירתו. הסיפור הזה מדהים למדי, כשחושבים עליו. בעשרות השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר חלה ירידה תלולה באנטישמיות, וכשהיהודים נכנסו בהמוניהם לזרם המרכזי של החיים האמריקניים, ניצלו הארגונים היהודיים הרשמיים את הנסיבות החדשות לניהול מערכה תוקפנית נגד כל הכרה פומבית, ולו גם קלה שבקלות, בעובדה שרוב האמריקנים הם נוצרים. לא שמנהיגי הארגונים היהודיים היו אנטי-דתיים. רוב היהודים שצידדו בסילוק הדת מרשות הרבים השתייכו בעצמם לבתי כנסת, אך הם סברו, בתכלית הכנות, שהדת צריכה להיות עניינו הפרטי של היחיד. מקומה של הדת בבית, בכנסייה ובבית הכנסת, ולא בשום מקום אחר. והם האמינו בכך אף על פי שההיסטוריה מעולם לא ידעה חברה שהסכימה להפרטה גמורה של הדת שבה מחזיקים רוב רובם של בניה.
האמת היא שאין כל אפשרות למחוק את הדת מחיי הציבור כאשר 95 אחוזים מן האוכלוסייה הם נוצרים; אין כל אפשרות למנוע את גלישת החגים הנוצריים, למשל, לחיים הציבוריים. אבלעד למלחמת העולם השנייה כמעט לא היו יהודים שגילו עניין בנושאים אלה. בבית הספר הממלכתי שבו למדתי, שרו הילדים מזמורי חג המולד בעת החג. אפילו בין היהודים ששרו אותם לא הכרתי אף אחד שנמשך אל הנצרות. לפעמים נתנו בתי הספר חסות להצגותעל הולדת ישו, והיהודים פשוט לא השתתפו בהן. לא הייתה כל סערה ציבורית עד ש'האיחוד האמריקני לזכויות האזרח' - שעיקר מימונו בא מיהודים - נכנס לזירה וגילה שמזמורי חג המולד והחזיונות הקשורים בחג הם בגדר פגיעה בחוקה. אכן, כה לוהטת הייתה אמונתם של יהודי ארצות-הברית, עד שכאשר פסק בית המשפט העליון (הודות לפעילותו של אותו ארגון) כי הצגת עשרת הדיברות בבתי ספר ממלכתיים מנוגדת לחוקה, לא מצאו הארגונים היהודיים שום פסול בפסיקתו. אנשים החפצים שילדיהם ידעו את עשרת הדיברות, כך נאמר, יוכלו לשלוח את ילדיהם ל"חדר".
הואיל ולאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מגמה סוחפת של חילון בקרב הנוצרים האמריקנים, עוררה הסוגיה הזאת הרבה פחות זעזוע ממה שאפשר היה לצפות. המערכה שניהלו הארגונים היהודיים נגד כל רמז להיותה של אמריקה מדינה נוצרית ניצחה כמעט בכל הקרבות. היא עשתה חיל בתקשורת ובקרב המשפטנים - ומעל לכל יש להזכיר את ניצחונותיה בבית המשפט העליון - עד שכיום מקובל כי חילוניות מעין זו, המתייחסת לדת בסובלנות רק כשהיא מסתגרת ברשות היחיד, היא "אמריקנית" מטבעה, וכי כך היה מאז ומתמיד. מובן שלא כך היה מאז ומתמיד. האמריקנים תמיד ראו את עצמם כאומה נוצרית - אומה בעלת משטר חילוני, המתייחס במידה שווה של סובלנות לכל הדתות, כל זמן שהן אינן נוגדותאת ערכי המוסר היהודי-נוצרי המסורתי. אך מעולם לא הייתה סובלנות שווה על פי החוק כרוכה בשוויון גמור של מעמד הדתות בפועל. הנצרות איננה מוכרת על פי החוק בארצות-הברית כדת הרשמית של המדינה, אבל בפועל היא אכן הדת הרשמית. בארבעים השנים האחרונות התבצרה הכרה בלתי-רשמית זו בחברה האמריקנית, למרות התרופפות מעמדה המשפטי של הדת. מבחינה זו, ארצות-הברית נבדלת מן הדמוקרטיות של אירופה המערבית, שבהן הדת נמצאת בתהליך של ירידה מתמדת, ונתפשת כאנכרוניזם הנסבל בצרות עין. בארצות-הברית, הדת פופולרית כיום יותר משהייתה בשנות השישים, והשפעתה הולכת וגוברת. התחייה הדתית באמריקה אינה מובנת לאירופים, וגם מפחידה אותם מעט, ואילו האמריקנים רואים בירידה המתמדת של הדת באירופה סימן נוסף לניוון האירופי.
ובעוד התחייה הדתית הנוצרית בארצות-הברית מתעצמת, מתרחשת בציבור היהודי תחייה דתית צנועה משלו. בשל חרדתם נוכח שיעור נישואי התערובת המתקרב לחמישים אחוז, יהודי ארצות-הברית מפנים עכשיומשאבים,שבעבר נהגו להשקיע בלחימה באנטישמיות או באיגרות חוב ישראליות, אל אפיקי החינוך היהודי. בתי ספר יהודיים נעשים מקובלים יותר בקהילה היהודית, והתפילות והטקסים בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים נעשיםמסורתיים יותר. אבל התחייה הזאת אינה מונעת מיהודי ארצות-הברית לגלות עוינות אוטומטית ביחס לתחייה הנוצרית המקבילה. בדין אפשר לומר שיהודי אמריקה מבקשים להיות יהודיים יותר, ובה בשעה מפחדים שמא הנוצריםייעשו נוצריים יותר. והם אינם רואים בזה שום דבר מוזר: יהודי אמריקה, שיכורים לא מעט מהצלחתם הכלכלית, הפוליטית והמשפטית במחצית המאה האחרונה, אינם נרתעים מלתת דרור לחזונם אודות אמריקה אידיאלית, ארץ שבה הנוצרים מחזיקים בדתם באופן סמלי בלבד, בשעה שהיהודים ממשיכים להיות עדה דתית פורחת. לא קשה להבין מדוע החזון הזה מושך את לבם של היהודים; קשה קצת יותר להבין את החוצפה של היהודים האמריקנים המאמצים בפומבי את כפל-החזון הזה. בעיניי, יוהרה זו היא ביטוי יהודי מיוחד של אווילות פוליטית.
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
גרסת PDF
