הדפסה
גרסת PDFלפי שעה אין חוצפתם זו של יהודי אמריקה מתנקמת בהם. הנוצרים האמריקנים - ובמיוחד התנועות האוונגליות העולות - היו סובלניים להפליא עד כה, ובהעדר כל תגובה שלילית מצד הנוצרים, מתחזקים היהודים באמונתם כי גילו מין נוסחה אוניברסלית היאה לטיפול בלא-יהודים בכל מקום ובכל עניין. אפשר לראות זאת באופן שבו החלו רבים מיהודי ארצות-הברית לדבר בשנים האחרונות על מדיניות החוץ של ישראל. מדוע יהיה קושי להגיע ליחסי שלום ושלווה עם מוסלמים מאמינים, אם אפשר בקלות כזאתלחיות בשלום עם נוצרים שאינם מאמינים? היהודים באמת אינם עומדים על ההבדל, ולכן הם מניחים שאם אין שלום במזרח התיכון ודאי יהודי ישראל חוטאים במשהו.
יחד עם זאת, העמדות הפוליטיות של יהודי ארצות-הברית הן פועל יוצא ממשהו עמוק יותר מניסיון החיים הנעים שלהם באמריקה הנוצרית בעשורים האחרונים. הקו המשותף ליהודים אמריקנים ליברליים ולישראלים ליברליים הוא ציפייה אוטופית מושרשת ש"יחסי אנוש" טובים יכולים לשמש תחליף ליחסים פוליטיים בין קבוצות אתניות ודתיות, בין אם מדובר בחיי הפנים האמריקניים ובין אם מדובר בענייני החוץ של ישראל. בתום מלחמת העולם השנייה, הארגונים הגדולים של יהודי אמריקה, שהכינו את עצמם למאבק בנחשולשל אנטישמיות (שבסופו של דבר לא בא), גילו בפסיכולוגיה של הזמן ההוא תחום בשם "יישוב סכסוכים", שלדעתם היה מותאם באופן מושלם לבעיה שעמדה בפניהם. לאמיתו של דבר, מעלתו הגדולה הייתה בכך שהוא עלה בקנה אחד עם הנטייה האידיאולוגית שלהם. לפי ענף זה של מדעי החברה, סכסוכים אתניים, גזעיים או דתיים הם תוצאה של הטיה, משפט קדום, אי-הבנה או בורות. את חזות הפוליטיקה שנגזרה מסוג זה של מדעי החברה אפשר לתאר גם כ"תרפויטית", משום שהיא יוצאת מתוך הנחה שאפשר לפתור סכסוכים לאומיים, אתניים ודתיים באמצעות תרפיה חינוכית שתעקור מן השורש את סיבותיו הפסיכולוגיות של הסכסוך. אבל בחשבון אחרון, אין זה אלא זן אחד נוסףשל ההומניזם האוניברסלי שהיה לדת הלא-רשמית של עידן האורות, שממנו התרשמו היהודים במיוחד - והם ממשיכים לאחוז בו עד ימינו אנו - כתוצאה ישירה מהיותם חסרי מסורת פוליטית מציאותית.
בארצות-הברית, כמו גם בחוגים מסוימים בישראל, קנה לו הומניזם אוניברסלי זה מעמד של אמונה יהודית בעצם מהותו. אם בעבר לא היה זה בלתי-הגיוני לשאול אם מפנה מסוים במאורעות או במדיניות הוא "טוב ליהודים", הריכיום אם שואלים שאלה זו בחוגים יהודיים בארצות-הברית, זוכים לתערובת של לעג וזעם: לעג על צרות האופקים הנחשלת שבעמדה כזאת; זעם על הרמז לכך שקיים דבר הקרוי אינטרס יהודי, שאינו זהה עם האינטרסים של האנושות בכללותה. זוהי הסיבה לכך שמכל הקבוצות הדתיות והאתניות בארצות-הברית, היהודים הם התומכים הנלהבים ביותר של האומות המאוחדות. הם יכולים לרטון על יחסו העוין של האו"ם כלפי ישראל, אך הם מעדיפים לחשוב שזוהי תופעה חולפת - למרות הראיות הברורות הסותרות זאת - ובדומה ל'איחוד האמריקני לזכויות האזרח', גם 'האגודה למען האו"ם' מתקיימת על ממון יהודי. האמת היא שליהודים הליברלים ישצורך נואש באו"ם, שכן זהו העוגן שלהם במציאות; האו"ם מוכיח להם שהאידיאלים ההומניסטיים האוניברסליים שלהם אינם רק חלומות בהקיץ, אלא דבר שיש לו אחיזה של ממש בעולם. האו"ם מגן עליהם מפני הצורך להתבונן במציאות שלתחרות ושל דילמות מדיניות כאובות ושל אינטרסים יהודיים פרטיקולריסטיים - במילים אחרות, הוא מגן עליהם מן הצורך לחשוב באופן פוליטי על מדיניות חוץ, דבר שלא עשו מעולם.
למעט מובאות אחדות מן הנביאים, אין במסורת היהודיתדבר המכשיר את היהודים לחשוב חשיבה פוליטית על מדיניות חוץ. אין זה מפתיע אפוא שיהודי אירופה היו נוחים כל כך להיתפס לאוטופיזם האוניברסליסטי של תקופת ההשכלה, שעיקרו הניסיון להסתפק בתיאוריות מופשטות על זכויות אוניברסליות וחוקים בינלאומיים כביכול, דווקא באותם תחומים שבהם ישלעם צורך נואש בניסיון המעשי של מדינאות, ובחכמה המדיניתהצומחת ממנה ברבות הימים. האוטופיזם הפוליטי הזה הותיר את היהודים בידיים ריקות מבחינה אינטלק-טואלית בניסיונם להתמודד עם אותן בעיות סבוכות של מדיניות חוץ במדינה יהודית עצמאית; ובשל כך הם גם דוהרים לתוך מבוי סתום בחיפוש אחר הסדרים חוקתיים שישרתו את האינטרס היהודי, הן בארצות-הברית והן בישראל.
לנוכח המשימה המייגעת של השרשת מסורת של חשיבה פוליטית בקרב היהודים, אין כמעט מה לעשות חוץ מאשר להמשיך בפעולה החינוכית. זוהי פעולה קשה מאוד, אבל הכרח לעשותה אם ברצוננו שהיהודים והיהדות יוסיפו להתקיים. אלה מאיתנו בארצות-הברית המעורביםבמאמץ זה כבר שנים מספר ודאי שואבים עידוד בראותם גילויים של יזמה דומה בישראל. שהרי גורלותינו שזורים זה בזה. יהודי אמריקה לא יתקיימו בלי ישראל, וישראל לא תוכל להתקיים בלי יהודי ארצות-הברית. ואף אחת משתי הקהילות האלו לא תוכל להתקיים בלי שתתפתח מסורת פוליטית יהודית בריאה, שתלמד אותנו לחשוב באופן מציאותי על החיים הפוליטיים שלנו, על הכלכלה שלנו, ועל יחסי החוץ שלנו.
ארווינג קריסטול הוא עורך-שותף של הפבליק אינטרסט מאז ייסודו ב-1965, והמוציא לאור של כתב העת הנשונל אינטרסט. בין ספריו: הרעיון הדמוקרטי באמריקה (1972), שתי תרועות לקפיטליזם (1978) ומחשבות של ניאו-שמרן (1983).
הערה
*אדמנד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת (ירושלים:הוצאת שלם, התשנ"ט), עמ' 95.
