על האווילות הפוליטית של היהודים

ארווינג קריסטול

בין אם בתפוצות ובין אם במדינתנו הריבונית, עדיין אין ליהודים מושג מהי מדינאות


 הסופר סול בלו אוהב לספר מעשה שהיה בימי נעוריו. סול, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת שיקגו, נמשך משיכה עזה, כפי שנמשכו רבים כל כך מאיתנו בשנות השלושים, לאידיאולוגיות של הסוציאליזם, המרקסיזם, הלניניזם והטרוצקיזם, כמו גם לרעיון "המהפכה". הוא וקבוצת סטודנטים חברים-לדעה - רובם יהודים - היו מתכנסים לעתים קרובות בדירת דודתו, שהייתה סמוכה לאוניברסיטה. הפגישות התארכו עד השעות הקטנות של הלילה, והאינטלקטואלים הצעירים עסקו בהן בהתלהבות בשאלות מופשטותשל מרקסיזם ולניניזם. בזמן ששוחחו הייתה דודתו של סול ממלאת את פיותיהם תה ועוגיות בניסיון להרגיע מעט את הרוחות. בתום הפגישות, לפנות בוקר, הייתה דודתו של סול מעירה לו: "החברים שלך הם כל כך מבריקים, כל כך מבריקים. אבל טיפשים!"

מובן שעם השנים נחלשה אותה דבקות נוקשה בתורות המרקסיזם והלניניזם, אך גם אם השתנו הדוקטרינות, היהודים ברובם הגדול לא השתנו כלל. בישראל, כמו גם באמריקה, מוסיפים היהודים עד היום הזה לשלב התעניינות עזה, כמעט פתולוגית, בפוליטיקה, עם נטייה עזה באותה מידה לאווילות פוליטית.
דומה כי ההסבר הקל ביותר לתופעה זו מצוי בהיסטוריה המדינית של היהודים, היסטוריה שהיא בעיקרה תולדותיה של אין-אונות פוליטית. עם שההיסטוריה שלו היא בחלקה הגדול סיפור של אזלת-יד והתעמרות, או שלפחות כך היא נתפשת, אינו צפוי שירכוש לעצמו את הכישורים הדרושים למדינאות ממולחת. מסורותיהם של חז"ל והנביאים אינן יכולות לסייע הרבה בעניין זה, שהרי חשיבה מדינית מעצם מהותה היא חשיבה חילונית, ומשום כך החשיבה החילונית היהודיתעל עניינים פוליטיים התמקדה מאז ומתמיד בכמה פרשיות מפוארות ומבודדות של התקוממות ומרד כדוגמת מלחמות החשמונאים וההתקוממות נגד רומא. אך ספק אם זכרן של פרשיות אלו מהווה בסיס שעליו אפשר להשתית מסורת ממשית של חכמה מדינית שתוכל ללמד יהודים בני-זמננו איך להפעיל כוח ולהגן כהלכה על אינטרסים יהודיים. עד היום חסרונה של מסורת כזאת של חכמה מדינית מלווה את החיים הפוליטיים של היהודים, לרבות היהודים הישראלים, אף על פי שאלו כבר צברו לעצמם חמישים שנות ניסיון בשלטון עצמי.
לאמיתו של דבר, אחד המאפיינים הבולטים בשיח הפוליטי הישראלי, אם נבחן אותו מנקודת מבטה של החשיבה הפוליטית האנגלו-אמריקנית והאירופית, הוא צרות-אופק. על פני השטח נראה השיח הציבורי בישראל לעתים קרובות מתוחכם, אפילו אפנתי, אבל הוא נטול הדים היסטוריים של ממש. הדים של התייחסות למסורות החשיבה המדינית המערבית, השכיחים בעיתונות האמריקנית והמערב אירופית, כמעט שאינם מצויים בדיון הציבורי בישראל. אין מדובר במיעוט ידע למדני - יש בישראל כמה אקדמאים ברמה גבוהה בתחומי התיאוריה והפילוסופיה המדינית - אבל אין בנוכחותם של יחידים כאלה כדי להתחיל בתיקון החסר במסורות הפוליטיות של ישראל. הזרם המרכזי בחשיבה המדינית הציונית צמח מתוך החשיבה המדינית של הלאומנות הרומנטית בת המאה התשע-עשרה במרכז אירופה ובמזרחה - וזו כשלעצמה היא תנועה שמגרעותיה ניכרות בעליל באזורים אלה כיום. במדינה היהודית, כבמזרח אירופה, נחוצה הזרקה של חשיבה מבחוץ; הזרקה של חשיבה, ובכך אני מתכוון ליבוא של חכמה מדינית אמיתית, לא רק חיקוי של כל אותן עמדות הרווחות במערב.
מבחינה זו נודעת חשיבות עצומה לתרגום היצירות הקלאסיות של השמרנות הפוליטית המערבית לעברית. אפשר שלא יימצאו קוראים רבים לתרגומים האלה, אבל רק מתוך לימוד רציני של מסורת זו יוכלו הישראלים להתחיל לפתח הבנה אמיתית באשר לתפקידה של פוליטיקה שמרנית במשטר מדיני בריא.
לאור יחסו ההיסטורי של הימין האירופי ליהודים, טבעי שליהודים בישראל תהיה נטייה להתעלם מן החשיבה הפוליטית השמרנית של ארצות אחרות, ולחשוב כמעט אוטומטית במונחים השאובים מן האידיאולוגיה של השמאל האירופי. ואכן, השיח הפוליטי הישראלי רווי עמדות והנחות יסוד שמאליות. לאמיתו של דבר, הוא רווי עד כדי כך שאפילו בתחומים שבהםכבר אין אמון בחזון הסוציאליסטי, האתוס הסוציאליסטי עדיין חזק כשהיה, והוא מצליח לפסול כל ניסיון רציני לפעול על פי סדר יום שאינו סוציאליסטי. מניסיוני אני למד שכמעט בכל ארץ רוב הסוציאליסטים-לשעבר מוסיפים להתנגד לקפיטליזם. כיום הסוציאליזם הוא מטרה מדינית שאינה מעזה להתקרא בשמה, שהרי אין אמון בו כמשטר. אבל אין פירוש הדבר שחברות סוציאליסטיות חדלו להיות סוציאליסטיות. תחת זאת מחפש הסוציאליזם לעצמו מקלט במגוון גדול של עמדות וקווי מדיניות אנטי-קפיטליסטיים, המכונים בשמות אחרים, או שאינם מכונים בשם כלל. סוג זה של סוציאליזם הוא שנראה לעין היום בישראל, כמו גם באנגליה ובצרפת ובמקומות אחרים. ברם, ישראל היא כמעט יחידה במינה בכך שהיא משוללת אותם סוגים של חשיבה טרום-סוציאליסטית או בתר-סוציאליסטית שהיו יכולים להביא תועלת למנהיגיה ולאזרחיה.
תרגומה של חשיבה מעין זו לעברית הוא חיוני ביותר. הוציאו לאור, והקוראים סופם שיבואו. ראיתי איך קרה הדבר בארצות-הברית ובבריטניה, אם כי נדרשת סבלנות אדירה כדי לממש את התהליך עד תומו - לעתים קרובות, סבלנות העולה על כל מה שנוכל לשער. רעיונות מוטעים, משקנו להם אחיזה בנפשו של אדם צעיר, נעשים כה סבירים, כה מובנים מאליהם, עד שקשה לשנותם. זכור לי קורס על בעיות הערים שלימדתי פעם באוניברסיטת ניו יורק, שבו נדרשנו לסוגיית הפיקוח על שכר הדירה. תוך שבועות אחדים תפשו הסטודנטים את מה שהיה ברור לרוב האנשים המעיינים בסוגיה: שפיקוח על שכר הדירה הוא רעיון גרוע גם להלכה וגם למעשה, למעט בתנאי חירום. ובכל זאת, כאשר ניגשו הסטודנטים לבחינותיהם בסוף הסמסטר, התברר שלפחות מחציתם פשוט שכחו את מה שלמדו בנושא הפיקוח על שכר הדירה, ושוב נדמה היה להם כי זהו רעיון שאין טוב ממנו. אשליה "מתקדמת" היא לחשוב כי בשוק הרעיונות תמיד תגבר האמת על הטעות. האמת היא אשר זקוקה לעזרה, ואילו הטעות בדרך כלל עושה חיל.
לכן כשאנו עושים את דרכנו אל החכמה המדינית, נחוצים לנו ספרים, כתבי עת ומאמרים לקריאה. אנחנו חייבים להיות מוכנים לשקוד בלא לאות על הפקת כל הספרים והמאמרים האלה, עד שמעט-מעט יתחיל אקלים הדעות להשתנות. למעשה, אני מתאר נוסחה-להצלחה שהמציאלנין, הזכורה לי עוד מימי נעוריי כטרוצקיסט. תחילה אתה מוציא לאור ביטאון תיאורטי, אחר כך אתה עובר לספרים ולחוברות, ולבסוף אתה מוציא עיתון. משעה שקם לך עיתון שיכול להוריד את התיאוריות שפותחו בפרסומים מתוחכמים יותר אל הפוליטיקה היום-יומית, הרי האפשרות להגשים את הרעיון כבר עומדת בפתח.
לא תמיד נוחלת נוסחה זו הצלחה, כמובן, וודאי שלא נוכל לקוות שהיא תצליח אם הרעיונות הנידונים הם רעיונות עלובים. אבל אחת המעלות החשובות של המסורת המדינית השמרנית היא שמבחינה ספרותית ואינטלקטואלית היא באמת מצוינת. ואין המדובר רק בהעדפות סובייקטיביות. המבחן למסורת רבת-עוצמה הוא אם נקודת ההשקפה שלה מספקת שפע של תובנות המוסיפות להיות שימושיות זמן רב לאחר שנכתבו. ועובדה היא ששמרנים יכולים להוסיף לקרוא שוב ושוב חלק נכבד מן הספרות של מסורת זו, ולהמשיך להשכיל ממנה. כדאי להשוות זאת למה שקורה להוגי דעות מדיניים שמאליים, הזוכים לתהילה בשעתם, ואז נעלמים מן העין. הסיכון הכרוך בהיותך "מתקדם" הוא שתמיד תעלה איזו גרסה חדשה של קדמה שתבקש להיגמל מכל מה שנחשב בעל ערך בעיני המתקדמים שנים אחדות לפני כן.
מי קורא היום את הרולד לאסקי, למשל? בימי לימודיי באוניברסיטה היו הכל קוראים אותו. הוא היה אחד הפילוסופים המדיניים הנחשבים ביותר בעולם. הוא היה סוציאליסט ויושב-ראש מפלגת הלייבור הבריטית, איש נבון מאוד שכתב ספרים אין-ספור, וכמובן היה יהודי. אולם בקורסים למדע המדינה בארצות-הברית או באנגליה כבר אין עוסקים בו כלל, וספריו אזלו מן השוק. לעומת זאת, יורשו בבית הספר הלונדוני לכלכלה, מייקל אוקשוט, שהיה שמרן, חיבר מסות שעדיין חוזרים ומדפיסים אותן, עדיין מצטטים מהן, והן עדיין נוחות מאוד לקריאה - לא רק מפני שכתיבתו הייתה אלגנטית כל כך, אלא מפני שלרעיונות שבאותן מסות יש ערך קיים-ועומד. זהו יתרונו של השמרן על פני הוגי הדעות מן השמאל. השמרן נוטה לחשובבמונחים בני-קיימא, ולכן רעיונותיו נשארים רלוונטיים תמיד.

קיומה של מסורת שמרנית חיה בישראל יוכל לתרום רבות, ולא רק לשינוי האווירה הסוציאליסטית בארץ. היא תוכל, למשל, לעורר אחדים לחשוב בדרכים שתסייענה לגשר על הפער בין דתיים לחילוניים, שהוא אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית.
כשהתחלתי לכתוב על השמרנות, אחד הטיעונים העיקריים שלי היה שצריך ליישב את אדם סמית עם אדמנד ברק - דהיינו, את תורת הכלכלה של השוק החופשי עם הסוציולוגיה המדינית של חברה שמרנית. סתירה זו שבין שתי דרכי מחשבה אלו היא בעיה לפוליטיקה האמריקנית, שהרי לעתים קרובות מתנגשת הפרספקטיבה של סמית עם זו של ברק בתוך המפלגה הרפובליקנית. אין ספק שזוהי בעיה בולטת מאוד בפוליטיקה הישראלית, שבה אלה המעריכים את חשיבותו של החופש מתקשים להבין את התפקיד השמור למסורת בחברה בריאה, ולהפך.
למרות זאת, עובדה היא שאדם סמית ואדמנד ברק היו ידידים שהתפעלו איש מכתבי רעהו, ולמיטב ידיעתנו לא ראו ניגוד או סתירה יסודית ביניהם. יתר על כן, במשך כל המאה התשע-עשרה התייחסה אליהםהתנועה השמרנית בבריטניה במידה שווה של הערכה - דבר שהיה מן האפשר משום שהשמרנים הבריטים היו נבונים ובלתי-דוגמטיים. הם הבינו כי לעתים קרובות רעיונות שאינם מתיישבים להלכה יכולים לדור בכפיפה אחת ולהשלים זה את זה בחיי המעשה, כל עוד המעוף שבתיאוריות מרוסן על ידי חכמה מדינית, שמקורה בשכל הישר. במובן מה, זוהי תובנה העומדת ביסודהשמרנות כולה: הרעיון שקיים דבר הקרוי חכמה, ושבסיכומו של דבר, יש לה חשיבות רבה יותר מלכל תיאוריה בגיבושה של מדיניות נכונה. ורעיון זה הוא שזקוק בזמננו לאישוש יותר מכל רעיון אחר. אנו חיים בתקופה שבה החכמה חשודה בעיני אותה עמדה של רציונליזם יהיר, המתייחסת בחשדנות לכל מה שפועל כהלכה בחיי המעשה, כל עוד לא נמצאה לו הוכחה בתיאוריה.
תולדות החשיבה המדינית בעידן המודרני ראויות ללימוד דווקאמשום שהן מייצגות ניסיון, שהצליח במידה רבה, למצוא היגיון בפעולתו של השוק החופשי, שפעם נראה היה כאילו אינואלא יורה רותחת של דחפים אישיים אנרכיים, שאין ליישבם בשום פנים עם מה שטוב לחברה. כיום אין צורך להתאמץ כל כך כדי להבין מדוע כלכלת שוק נושאת עימה ברכה רבה כל כך; די לשם כך לקרוא בעיון את אדם סמית ואת פרידריך האייק. אבל הבנה זו נוגדת את האינטואיציות הראשונות שלנו בנושא, ולכן צריך לחזור ולחדש בהתמדה את המאמץ החינוכי, כדי לשמר את האחיזה במסורת זו, שאם לא כן, התובנות המעמיקות הטמונות בספרים האלה תאבדנה. אם לא תשקודנה הממשלה והחברה להפנים את מה שנלמד בנושא זה, תוך שהן הופכות את הרעיונות הכלכליים המופשטיםלהרגלים מעשיים, שוב תאבד לנו היכולת לקבל החלטות נכוחות בתחום זה.
והנה, אם בתחום הכלכלה זכינו למסורת פוליטית מוצלחת ומפותחת כל כך, המניחה מרחב כה גדולליזמתו ולהחלטותיו של הפרט, למה לנו הדת? האם אין די בַּחירות כדי ליצור את החברה הטובה? גם אם יש המחזיקים בדעה זו, לא כך גורסת המסורת השמרנית המערבית. לפי החשיבה השמרנית, אין כלכלת שוק יכולה לפעול אלא בחברה שאנשיה הם, במידה מספקת, בורגניים: כלומר, הם אנשים חרוצים, שומרי סדר, שומרי חוק, ושומרי מסגרת המשפחה המסורתית, הדוחים סיפוקים אפשריים - כספיים ומיניים כאחד - על מנת שלמרות החופש שניתן להם, יוסיפו לכלכל את העתיד על חשבון ההווה. ונראה שהדת היא הכרח שאי-אפשר בלעדיו אם אנו מעוניינים בחברה של אנשים כאלה, אשר מנהלים אורח חיים כזה. דומה שזוהי אמת סוציולוגית. המסר הבסיסי ביותר של הדת הוא שהעולם שלנו הוא באמת בית, ולא רק מקום ללינת לילה, ושהטרגדיות ואי-הצדק שהם מנת-גורל כולנו הם חלק מאיזו שלמות רחומה יותר, אם גם לא בהכרח ניתנת להבנה. הדת היא המרסנת את הדחף הנהנתני האנוכי, אשרצמיחתו קלה כל כך בחברה פתוחה המבוססת על כלכלת שוק.
כאן נודעת חשיבות מכרעת לתרומתו של אדמנד ברק למסורת המדינית של המערב. לא שהאיש היה אדוק במיוחד או תיאולוג מזהיר; הוא לא היה אדוק בדתו וגם לא היה תיאולוג כלל. חשיבותו של ברק טמונה בעובדה שהוא היה תיאורטיקן פוליטי חילוני, שיכול היה להסביר לאדם בעל חשיבה ביקורתית מדוע אורתודוקסיה דתית (כמוה כאורתודוקסיה פוליטית) יכולה להיות הגיונית מבחינה אינטלקטואלית. בעניין זה מספרת אשתי, פרופ' גרטרוד הימלפרב, מעשה שהיה בקורס שלימדה באוניברסיטה על המחשבה המדינית הבריטית. בקהל תלמידיה הייתה צעירה אחת, יהודייה דתית, שקטה ושקדנית. אחרי כמה שיעורים שהוקדשו לעיון מדוקדק בכתבי אדמנד ברק,ניגשה הצעירה לאשתי ואמרה לה: "עכשיו אני יודעת מדוע אני דתייה". בכך ביקשה לומר שעכשיו תוכל לסנגר על הדת במונחים המתקבלים גם על דעתם של מי שאינם אורתודוקסים; שכן עכשיו תוכל להסביר את ההוקרה העמוקה למסורת - שהיא מאבני השיתין של כל אורתודוקסיה - בלשונו של השיח החילוני הרציונלי, שהייתה לשון כתיבתו של ברק.
רעיון ה"מסורת" כמושג פוליטי תפס מקום מרכזי בוויכוח האידיאולוגי בין אדמנד ברק לתומס פֵּין, שהיה אחד מחסידיה הנודעים ביותר של המהפכה הצרפתית. פיין היה זה שהכריז: הניחו למתים לקבור את המתים. ברק, לעומת זאת, טען כי ראוי שתהיה למתים זכות הצבעה בעולם ההווה, בשל החכמה שינחילו לנו הרעיונות שהם שאבו מניסיון חייהם.
לרוע המזל ניצח פיין בוויכוח הזה, ומשום כך טיעונים המבוססים על המסורת עושים רושם מועט כל כך על רוב הצעירים בימינו. בזמנו נהגתי להשתמש במשחק כדי לעזור לסטודנטים שלי באוניברסיטת ניו יורק להבין את כוונתו של ברק. הייתי מצביע על העובדה שבארצות-הברית יש חמישים מדינות השונות זו מזו בתכלית - בגודל, באוכלוסייה, באוצרות הטבע, בהכנסה לגולגולת, וכן הלאה. אולם חרף הבדלים אלה, לכל אחת מן המדינות ישסמכויות זהות בתוך גבולותיה לטפל בעניינים כבדי משקל כחינוך, אנרגיה, תחבורה ורווחה. יתר על כן, לכל אחת מחמישים המדינות יששני צירים בסנאט של ארצות-הברית. הייתי שואל אותם אם הדבר סביר. הם, כמובן, סברו שלא, וכהרף-עין היו מתחילים לשרטט מחדש את מפתארצות-הברית, מחלקים את הארץ מחדש כדי שכל המדינות תהיינה שוות יותר בכל המובנים האפשריים. רק לאחר שהקדישו לכך מחשבה ומאמץ, החלו לשאול את עצמם אם אמנם יש היגיון מעשי בתכניתם השוויונית למופת. הם תפשו שלאנשים החיים באזורים אחרים יש עמדות פוליטיות, חברתיות וכלכליות שאינן זהות לעמדותיהם שלהם כתושבי ניו יורק, ושהאזורים החדשים שהמציאו לא יהיו שטחים הומוגניים בעלי אוכלוסייה הומוגנית.ולבסוף, הם התחילו להבין שלפחות לכמה מן המדינות יש אינטרסים מקומיים ונקודות מבט מקומיות שלא יבואו לידי ביטוי אם יצלחו מאמציהם של הסטודנטים להשיג מין רציונליות צרופה בפוליטיקה.
מבין סטודנטים הזוכים ללמוד את פיין ואת ברק כאחד, תמיד יהיו אחדים שימצאו כי ברק משכנע יותר. לעתים אלה הםסטודנטים המקורבים במידה זו או אחרת למסורת דתית. בדרך כלל אין ברק נחשב למגינם של היהודים או היהדות, ונדמהכי הוא לא הקדיש להם מחשבה מרובה. אך מעניין לקרוא את דבריו על מה שקרוי בפיו "משפט קדום" - בכך התכוון להרגל, למנהג, למקובל, למסורת - ולהעמידם בהקשר המסורת היהודית. וכך כתב:
חוששים אנו להניח לבריות לחיות ולסחור איש-איש על סמך מלאי התבונה הפרטי שלו, כי חשד יש בנו שלכל איש ואיש מלאי מצומצם בלבד, וכי מוטב יהיה לאנשים הפרטיים אם יזדקקו לבית-אוצרם ולהונם הכללי של הלאומים והדורות. רבים ממעמיקי המחשבה שבתוכנו, תחת שיפצפצו את המשפטים-הקדומים הכלליים, מסתייעים הם בפיקחותם לגילוי החכמה הנסתרה המפעמת בהם. וכי ימצאו את מבוקשם (ורק לעתים רחוקות אין הם מצליחים בכך), סבורים הם כי ישכילו יותר לעשות אם ימשיכו במשפט-הקדום, על התבונה המפרנסתו, מאשר אם ישליכו מעליהם את אדרת המשפט-הקדום בלי-הותיר דבר זולת התבונה בעירומה; שהרי המשפט-הקדום, על התבונה שבו, יש לו מניע לתת מעש לתבונה ההיא ורגש-חיבה אשר יַקנה לה את תמידותה. הנקל להיאחז במשפט-הקדום לעת צרה? לפני כן הוא מוליך את השכל בנתיב-מישרים של חכמה ויושר, ואינו מניח את האדם בהיסוסיו ספקן, תמה ופוסח-על-הסעיפים ברגע ההכרעה. בזכות המשפט-הקדום יושרוֹ של אדם הופך להיות לו הרגֵל ולא שורה של מעשים שאין קשר ביניהם. מכוח משפט-קדום צודק, חובתו נעשית חלק מטבעו.*






מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025