הדפסה
גרסת PDFהמאמר המובא לפניכם, פרי עטו של החשוב בפילוסופים המודרניים, ראה אור לראשונה בירחון הגרמני Berlinische Monatsschrift בינואר 1786. אף שהוא נכתב בנימה גלויה של שעשוע, ומחברו מזהיר בתחילתו מפני הפיתוי להתייחס להשערות המוצגות בו ברצינות יתרה, הוא מכיל כמה מן הרעיונות המרכזיים בפילוסופיה הקאנטיאנית של ההיסטוריה. קאנט משתמש בסיפור המקראי על אודות ראשית האנושות כדי לתאר את התפתחות האדם מיצור אינסטינקטואלי, המשתייך לממלכת החיות, לברייה תבונית. משגילה את יכולתו התבונית עבר האדם "מן האפוטרופסות של הטבע אל מצב של חירות" – ואף שקאנט מודה כי תמורה מפליגה זו הייתה כרוכה באומללות ואף בהשחתת מידות, הוא רואה בה בכל זאת תנאי הכרחי בהשתלמותו האינטלקטואלית והמוסרית של המין האנושי. המאמר מסתיים בקריאה לבני האדם לקבל אחריות על גורלם ולהכיר בעובדה שלא ההשגחה העליונה היא האשמה ברעות המתרגשות עליהם לעתים, אלא הם עצמם, בעשותם שימוש נלוז בתבונתם. בחשבון הסופי, קובע קאנט, אימוץ נקודת מבט רחבה, המתייחסת למין האנושי בכללותו, ולא רק לחלקים מסוימים בתוכו, יגלה כי ההשגחה – או התכנית החבויה בטבע – מקדמת אותנו בהתמדה מן הרע אל הטוב, ותפקידנו, במתאר הכולל של הדברים, לתרום כמיטב יכולתנו לתהליך זה.
בתיאורה של השתלשלות היסטורית כלשהי אנו רשאים להציג השערות במטרה למלא את הפערים בידיעותינו; שכן, מה שקודם לפער, דהיינו הסיבה הרחוקה, ומה שבא אחריו, כלומר התולדה, מאפשרים לנו לגלות את הסיבות האמצעיות במידת ודאות גדולה למדיי ועושים את תהליך הביניים למתקבל על הדעת. ואולם דומה כי בסיסו של תיאור היסטורי על השערות בלבד הוא מעשה שאיננו שונה משרטוט מתווה לרומן. תיאור כזה לא יהיה זכאי אף להיקרא היסטוריה משוערת, ויאה לו השם בדיון גרידא. אף על פי כן, השימוש בהשערות, שממנו עלינו להימנע בכל הנוגע להיסטוריה של מעשי האדם, עשוי להיות הולם כאשר אנו עוסקים בראשיתה של ההיסטוריה הזאת, שכן הטבע הוא שיצרהּ. במילים אחרות, אין צורך לבדות את הראשית הזאת, אלא אפשר להסיק לגביה מסקנות בהסתמך על הניסיון, בהנחה שמה שאפשר היה להתנסות בו באותו הזמן לא היה טוב או רע ממה שניתן להתנסות בו כיום - הנחה לא־יומרנית, העולה בקנה אחד עם האנלוגיה של הטבע. תיאור תחילתה של התפתחות החירות מתוך מקורותיה, כנטייה הטבועה מלכתחילה באדם, הוא לפיכך עניין שונה לחלוטין מתיאור תולדותיה בהמשך, שאותו עלינו לבסס אך ורק על ידיעותינו ההיסטוריות.
ועם זאת, אין אנו רשאים להפריז בדרישה לתמימות דעים מצד אחרים בנוגע להשערותינו. אדרבה, אל לנו להציג אותן כעיסוק רציני, אלא לכל היותר כפעילות אשר כוח הדמיון רשאי לעסוק בה - בתמיכת התבונה - בבחינת מזור לנפש. משום כך, אין ביכולתן להשתוות לתיאור היסטורי המוצג כדיווח ממשי על אותו מאורע, דיווח שאותו בוחנים על סמך אמות מידה אחרות לגמרי מאלה שהפילוסופיה של הטבע לבדה מעמידה. מסיבה זו עצמה, ומאחר שהמסע שאני עומד לצאת אליו איננו אלא מסע תענוגות, אני רשאי לקוות כי יוּתר לי להשתמש בתעודה מכתבי הקודש בתור מפת דרכים, ובה בעת לדמות בנפשי שהטיול שאערוך על כנפי הדמיון - גם אם בהדרכת הניסיון, המתוּוך בידי התבונה - יובילני באותו מסלול שהתעודה הזאת מתייחסת אליו כאל היסטוריה. קוראים שיעיינו בדפי התעודה הזאת (בראשית, פרקים ב-ד), יוכלו לבדוק, צעד אחר צעד, אם הדרך שהפילוסופיה הולכת בה על פי מושגיה עולה בקנה אחד עם הדרך שמתאר הסיפור המקראי.
אם אין ברצוננו להתמסר להשערות פרועות, עלינו להתחיל בנקודה שתבונת האדם אינה יכולה לגזור אותה מסיבות טבעיות קודמות, דהיינו בקיום האדם; נוסף על כך, האדם שבו אנו מתחילים נמצא במלוא התפתחותו, מאחר שעליו להסתדר בלי עזרתה של אֵם. כמו כן, מדובר בבני אדם החיים בזוג, כדי שיוכלו לפרות ולרבות, ולקיים כך את המין האנושי. ולא עוד אלא שמדובר בזוג אחד ויחיד, אם אין ברצוננו שתפרוץ מיד מלחמה - כפי שהיה קורה אילו בני האדם שבהם מדובר היו קרובים זה לזה ובה בעת זרים - ואם אין ברצוננו להאשים את הטבע בכך שארגון החברה, באשר היא התכלית העליונה של תעודת האדם, נכשל בשל קיומן של שושלות שונות. השתלשלותם של כל בני האדם ממשפחה אחת היא בלי ספק הטוב שבאמצעים להשגת התכלית הזאת. את הזוג הזה אני שם במקום בטוח מפני פגיעתן של חיות טרף, מקום שהטבע צימח בו שפע של מזון, כלומר בגן, שבכל עת שוררים בו תנאי אקלים נוחים. יתר על כן, אינני משקיף עליהם כשהם נתונים עדיין במצב הטבע הגולמי לחלוטין, אלא רק לאחר שכבר התקדמו כברת דרך ניכרת בשימוש מיומן בכוחותיהם; כי אילו ביקשתי למלא את הפער הזה, אשר ככל הנראה התפרשׂ על פני זמן רב, הייתי נותן בידי הקוראים סיבה לחשוד שהרחקתי לכת בהשערותיי, ושסבירותן נמוכה. ובכן, אדם הראשון יכול לעמוד וללכת; הוא יכול לדבר (בראשית ב:כ)1 ואף לשוחח - כלומר לדבר תוך שימוש במושגים קוהרנטיים (בראשית ב:כג) - ומכאן גם לחשוב. את כל המיומנויות הללו היה עליו לרכוש בכוחות עצמו (שכן אילו היו מולדות, חזקה עליהן שהיו מוּרשות, אך דבר זה נוגד את ניסיוננו); ועם זאת, לצורך הדיון אני מניח שהוא כבר ניחן בהן, שכן אין ברצוני אלא לבחון את התפתחות היסוד המוסרי במעשיו של האדם, והתפתחות זו מניחה בהכרח את קיומן של המיומנויות הללו.
בתחילה בוודאי הודרך האדם, שזה מקרוב בא, בידי האינסטינקט לבדו, אותו קול אלוהים אשר כל החיות מצייתות לו. אחדים מפירות הגן הותרו לו למאכל, אחרים נאסרו עליו (בראשית ג:ב-ג). ואולם, אין צורך שנניח כי היה לו אינסטינקט מיוחד לשם כך, אינסטינקט שאבד לבני האדם ברבות השנים. אפשר שלא היה זה אלא חוש הריח הקשור אל איבר הטעם, וכן אותה זיקה המתקיימת כידוע בין איבר הטעם למערכת העיכול. במילים אחרות: אפשר שהייתה זאת היכולת - אשר גם כיום אנו נוכחים בקיומה - לחוש מראש אם דבר מה ראוי למאכל אם לאו. ואף איננוּ חייבים להניח שאצל הזוג הראשון היה החוש הזה חד מכפי שהוא כיום; שהרי היטב ידוע כי כשרון התפיסה של אלה המשתמשים בחושיהם בלבד שונה במידה ניכרת מכשרון התפיסה של אלה שגם עוסקים בחשיבה, אבל בתוך כך מסיחים את דעתם מן התחושות.
כל עוד שמע האדם הבלתי מנוסה בקול הטבע, שפר עליו גורלו. ברם, עד מהרה התחילה התבונה לתת את אותותיה, וביקשה להרחיב את הכרת דברי המאכל מעבר למגבלות האינסטינקט, באמצעות השוואה בין הדברים שהאדם ניזון מהם ברגיל ובין כל דבר שחוש אחר, שאינו כבול לאינסטינקט - לדוגמה, הראייה - הציג בפניה כדומה (בראשית ג:ו). האינסטינקט אולי לא המליץ על כך, אך כל עוד לא התנגד בתוקף עשוי היה הניסיון הזה לעלות יפה. ואולם, לתבונה יכולת ייחודית להוליד - בעזרת כוח הדמיון - מאוויים שלא זו בלבד שאינם תואמים את הדחף הטבעי, אלא שהם אף מנוגדים לו; מאוויים כאלה, הקרויים תאוותנות, מולידים בהדרגה שפע של נטיות מיותרות ואף בלתי טבעיות, שיאה להן השם מותרות. אפשר שהמניע לנטישת הדחף הטבעי היה עניין פעוט ערך, אבל להצלחתו של הניסיון הראשון, כלומר לעצם העובדה שהאדם נעשה מודע לתבונתו בבחינת כושר המסוגל לחרוג אל מעבר למגבלות שלהן נתונות החיות, הייתה חשיבות רבה והשפעה מכרעת על אורח חייו. אפשר שהמניע לניסיון לא היה אלא פרי כלשהו שדמה בעיניו לפרי אחר שערב לחכו. אפשר אף שחיה כלשהי שימשה לו בכך דוגמה, חיה שאכילתו של הפרי הזה עלתה בקנה אחד עם טבעה, אף על פי שעל האדם הוא השפיע השפעה הפוכה ומזיקה, שבגינה התעוררה בו התנגדותו של האינסטינקט הטבעי. על כל פנים, די היה בכך כדי לספק לתבונה מניע ראשון להתגרות בקול הטבע (בראשית ג:א), ולמרות התנגדותו להתנסוֹת לראשונה בבחירה חופשית - ניסיון אשר מעצם היותו ראשון לא עלה כנראה בקנה אחד עם הציפיות שנתלו בו. יהיה הנזק שנגרם לאדם בשל כך פעוט ככל שיהיה, די היה בו כדי לפקוח את עיניו (בראשית ג:ז). הוא גילה בעצמו את היכולת לבחור את אורח חייו, ולא להיות כבול למתכונת אחת ויחידה, כדוגמת החיות האחרות. שביעות הרצון הרגעית, אשר אולי התעוררה בו כשהבחין באותו יתרון, לוותה בהכרח ברגשות פחד וחרדה מיידיים: הלוא אין הוא מכיר את תכונותיהם הנסתרות של הדברים ואת תולדותיהם הרחוקות, וכיצד יֵדע להשתמש ביכולת החדשה שגילה בעצמו? הוא עמד, אם נרצה, על פי תהום; שכן, עד כה הורה האינסטינקט על מושאי תשוקה אחדים, ואילו כעת נגלו לעיניו אינסוף מושאים כאלה, אך הוא עדיין לא ידע כיצד לבחור ביניהם. ברם, לאחר שטעם מן החירות, לא היה עוד באפשרותו לחזור למצב העבדות (תחת שלטונו של האינסטינקט).
לצד האינסטינקט למזון, שבאמצעותו מקיים הטבע את האינדיבידואל, האינסטינקט החשוב ביותר הוא זה של הזיווג, המאפשר את קיום המין. משהתעוררה התבונה, התחילה טובעת את חותמה בלא דיחוי גם על התחום הזה. עד מהרה גילה האדם כי יצר המין, שאצל החיות אינו מבוסס אלא על דחף ארעי ותקופתי, ניתן במקרה שלו להארכה ואף להגברה באמצעות כוח הדמיון. אף שכוח הדמיון פועל ביתר מתינות ככל שמושאו מרוחק מן החושים, הוא פועל גם ביתר אחידות ולמשך זמן רב יותר, וכך נמנעת תחושת השובע המלווה את סיפוקה של תאווה חייתית גרידא. בעלה התאנה באה התבונה לידי ביטוי מובהק אף יותר מאשר בגילוייה הראשונים. שכן, הגברת עוצמתה של נטייה והגברת התמדתה באמצעות מניעת מושאה מן החושים מצביעות על שליטה כלשהי של התבונה על הדחפים, בעוד שבשלבים הראשונים של התפתחותה היא רק משרתת אותם במידה זו או אחרת. סירוב היה אפוא התחבולה אשר שימשה את האדם כדי לְשַווֹת לגירויים חושיים גרידא איכות אידיאלית, ולעבור בהדרגה מתאווה חייתית לאהבה, ומהרגשת נועם גרידא אל ההשתוקקות אל היופי (תחילה באדם בלבד, אך לאחר מכן גם בטבע). יתר על כן, האות הראשון להתפתחות האדם כיצור מוסרי היה החוש לדרך ארץ* (שהוא הבסיס המובהק לכל חברותיות אמיתית), כלומר הנטייה לעורר בזולת כבוד כלפינו באמצעות נועם הליכות (שפירושו אינו אלא הסתרת כל מה שיכול לעורר בוז). זוהי אמנם התחלה צנועה, אך יש לה השלכות מרחיקות לכת, שכן היא מתווה דרך חשיבה חדשה לגמרי, והיא חשובה מכל אינסוף ההתפתחויות התרבותיות שבאו אחריה.
הצעד השלישי של התבונה, לאחר שהתערבה בצרכים הבסיסיים והמוחשיים־במישרין, היה חשיבה מתוך ציפייה לעתיד. היכולת ליהנות לא רק מן הרגע הנוכחי, אלא להנכיח ברוח את העתיד לבוא (ולעתים קרובות אף עתיד רחוק מאוד), היא הסימן המובהק ליתרון האדם, מכיוון שהיא מאפשרת לו להתכונן ליעדים רחוקים שנקבעו לו. ואולם, היכולת הזאת היא גם מקור לא־אכזב לדאגות ולחששות מפני הגורל הלא־נודע, דאגות וחששות שהחיות פטורות מהם (בראשית ג:יג-יט). לאדם, שנדרש לכלכל את עצמו, את אשתו ואת ילדיו לעתיד, ציפו חיים של עמל ויגע; לאישה ציפו אותם ייסורים שהשית הטבע על בנות־מינה, ונוסף על כך, הסבל שעתיד היה להשית עליה אישהּ המושל בה. ושניהם צפו בחרדה אל הגורל הממתין להם בתום חיים של יגע - הגורל הממתין אמנם לכל החיות, אך אינו מדאיג אותן - רוצה לומר: המוות. ודומה שכעת הם הוכיחו את עצמם על שהשתמשו בתבונה אשר הביאה עליהם את כל אותן רעות, וראו בכך מעשה פשע. אפשר שמצאו נחמה יחידה בציפייה לצאצאים, שגורלם אולי ישפר עליהם, ואפשר שהחיים במסגרת משפחתית נתפסו בעיניהם כדבר מה אשר יקל עליהם את הייסורים (בראשית ג:טז-כ).
