ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא


מקובל לסכם את הנושא של ספר איוב - המתאר את מסכת ייסוריו של גביר ירא אלוהים - בשאלה: כיצד ייתכן מצב ש"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"? סוגיה זו רלוונטית, כמובן, רק אם הסובל הוא אכן צדיק. ממילא, פרשנים תיארו את גיבור הספר כנקי מרבב. חוקר המקרא יאיר הופמן משקף את הקונצנזוס האקדמי והתיאולוגי בכתבו ש"אסונו של איוב לא בא עליו בשל רשעות אלא אדרבה, בשל צדיקותו המופלגת".1 הרמב"ם מצטט את ההנחה הרווחת שלפיה "איש טוב, שלם, שמעשיו ישרים… פוגעים [בו] פגעים גדולים בזה אחר זה".2 פרשנויות נוצריות לאיוב נקטו גישה דומה. איגרת יעקב מן הברית החדשה, למשל, מתארת את אדיקותו של איוב כ"דוגמה של סבל ואורך רוח".3 הדוקטרינה הקתולית מרחיקה לכת ורואה באיוב את מבשרו של ישו, "שה תמים" אשר עינוייו הם קרבן המביא לישועה: "כאיש צדיק אשר חווה סבל, איוב הפך אבטיפוס ומבשר למשיח הצלוב שקם לתחייה".4 בכל המסורות הללו, איוב מצויר אפוא כמי שמתענה על לא עוול בכפו.

ואכן, קריאה תמימה בספר המאתגר הזה - ובייחוד בהקדמה ובסיכום הקצרים שלו - צפויה להניב מסקנה דומה. בתחילת הסיפור נאמר לנו שאיוב נודע לתהילה בזכות יראת השמים שלו, המודגמת בקרבנות שהוא מעלה עבור בניו. השטן מפקפק בחזותו הצדקת של איל ההון וקורא לאלוהים לבחון את אמונתו. אלוהים נענה לבקשת המקטרג, ומפקיד בידו את כל היקר לאיוב. במהרה מסלק השטן את עושרו, את מקנהו, את ביתו ואת משרתיו של איוב, ואז, בשיא אכזרי, גם את ילדיו. ובכל זאת, איוב ממאן לקלל את אלוהים.5 אפילו כשהשטן מכה את גופו בשחין ממשיך איוב לשמור אמונים לאלוהיו, ככתוב "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו".6
עד מהרה באים לבקר את איוב שלושה חברים - אליפז, בלדד וצופר - המבקשים לנחם אותו, אבל עומדים על כך שהצרות נתרגשו ובאו עליו בשל חטאים שחטא. אלוהים, הם טוענים, אינו מייסר איש באופן שרירותי. לאורך עשרים ושמונה פרקים הם דוחקים בחברם להכות על חטא, וכך לזכות בחנינה. איוב, מצדו, מסרב בעקשנות. כדי לצאת מן המבוי הסתום מצטרף לזירה דובר רביעי, אליהוא, המגנֶה את שלושת החברים וגם את איוב, וטוען - על פי הפרשנות המקובלת - שהאדם אינו מסוגל לרדת לחקר הצדק האלוהי. לבסוף נכנס אלוהים עצמו לפולמוס. הוא מוקיע את החברים על שהכפישו את רֵעם הסובל, אבל בד בבד מדגיש את הסכלות שהפגין איוב בנסותו לשפוט את בורא העולם. ואף על פי כן, באפילוג לספר הוא גומל לאיוב על שעמד בניסיון, משיב לו את משפחתו ואת בריאותו, ומכפיל את עושרו מקֶדם.
פסוקי הסיכום לספר מחזקים לכאורה את המסר העולה מן ההקדמה, דהיינו שסבלו של איוב לא היה אלא מבחן שטני של אמונה עיוורת, מבחן שאותו עבר בהצטיינות. קל אפוא להבין מדוע מצטייר איוב כקדוש מעונה. בה בעת, אם רואים את סיפורו של איוב באור זה, קל גם להזדהות עם קוראים החשים שהספר מייגע, מונוטוני וחוזר על עצמו. שהרי אם מדובר בכרוניקה של ייסורי איש צדיק, כי אז הגינוי המתמשך מצד שלושת החברים, לדוגמה, מופרז בהחלט. ברי אפוא מדוע נוטים חוקרי מקרא לראות ברבים מן הנאומים הכלולים בספר תוספות מאוחרות יותר לטקסט המקורי. ואכן, קטעים ארוכים מן הספר, כגון נאומו של אליהוא, או אפילו תגובותיו של אלוהים עצמו לדברי איוב, מתחמקים כמדומה מן השאלה המרכזית, הנוגעת לסיבה שמניעה את האל לחשוף איש צדיק לייסורים קשים. אפשר להבין, אם כן, את הקורא המתפתה לרפרף על הספר ולהתעלם כמעט כליל מן הנאומים הרבים והארכניים, לטובת מסר פשוט ופשטני - עמוד איתן באמונתך, גם מול עוול הזועק לשמים.7
אבל פרשנות כזו סובלת מחולשה בסיסית. אם אנו יודעים מראש את התכלית העומדת ביסוד מצוקותיו של איוב, הרי שכל הדיון התיאולוגי המתנהל בספר נעשה לא־רלוונטי. בצדק נשאל: אם השאלה המרכזית - וגם פתרונה - עולים בבירור מתנאי הרישיון שקיבל השטן מאת אלוהים, דהיינו מבחן של אמונה תחת לחץ, כי אז איזה צורך יש לנו בחיבור כולו, ובפרט שהוא ארוך כל כך? ספרות החכמה של המזרח הקדום, ובכללה המקרא עצמו, מתארת מבחנים רבים ממין זה, אולם הם מוצגים בקיצור נמרץ.8 סיפור עקידת יצחק, למשל, נפרש על פני פסוקים ספורים בלבד. אפילו כשאלוהים מגלה לאברהם מדוע תבע ממנו את הקרבן, הוא אינו עושה זאת במונולוג ארכני אלא במשפט אחד: "בי נשבעתי, נאֻם ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשׂכת את בנך את יחידך; כי ברך אברכך".9 אברהם נבחן, אברהם זוכה בגמול - סוף פסוק.
בספר איוב, לעומת זאת, אנו מוצאים ארבעים פרקים בין תום מסכת ייסוריו של איוב ובין זכייתו בגמול. חשוב יותר, פרקי הפיוט הללו - הדיאלוגים של איוב עם שלושת חבריו, נאומיו של אליהוא, ולבסוף התגלותו של אלוהים - דוחים במפגיע כל הסבר שעל פיו מצוקותיו של איוב אינן אלא מבחן. יתרה מכך, הרעיון העולה מהם לכאורה - שהאדם אינו יכול להבין את מניעי האלוהים - עומד בסתירה ישירה לפרולוג, המציג את ייסורי איוב כמבחן מחושב, מניע שקל להבינו. גם הטענה שאמונתו של איוב נותרת איתנה לכל אורך הספר היא מופרכת בעליל. לנוכח צרותיו, מכריז איוב האדוק של הפרק הראשון "יהי שם ה' מבורך",10 ואולם אחר כך הוא משתלח במרדנות כלפי אלוהים: "חי אל הסיר משפטי",11 ומתריס: "תֵהפך לאכזר לי".12 בפועל, ובניגוד לפרשנות הרווחת, הסיפור מתאר דווקא את התערערות אמונתו התמימה של איוב בצדק האלוהי. אם אורך רוח ואדיקות הם אמות המידה שעל פיהן יש לשפוט את איוב, אזיי - למרות כניעתו הכפויה להתגלות מצד האל - ככל שחולף הזמן כך פוחתת זכאותו לגמול שהוא מקבל בסופו של דבר.
כדי להציע פרשנות עמוקה ומקפת יותר לספר איוב, עלינו להיות מוכנים להביט אל מעֵבר לפרק הפתיחה הפרוזאי, ומעבר למסר הפשטני העולה ממנו. יתר על כן, עלינו לזקוף לזכות מחברו של הספר לא רק פרקי שירה מופלאים אלא גם טכניקות סיפוריות ועומק פילוסופי. רק קילוף השכבה החיצונית של הסיפור יחשוף את כוונת המחבר; רק אז אפשר יהיה לחלץ, דווקא מתוך ההתפתחות האטית של כלל החיבור, את משמעותו האמיתית.
שני קצוות מגדירים את הסיפור שאחריו נתחקה להלן: דמותו של איוב האיש בראשית הדברים, ודמותו בסיומם. סיפור זה עוקב אחר שינוי עמוק שחל באיוב - מהפך הדרגתי באישיותו, באמונותיו ובהשגתו. אם נצא מנקודת ההנחה הרדיקלית שדמותו של איוב בתחילת הספר אינה אידיאלית, שאין הוא מתואר כצדיק אלא דווקא כאדם פגום, יתברר כי העלילה הנגללת לעינינו שונה בתכלית מכפי שגורסת הפרשנות המקובלת: היא אינה עוסקת בכושר עמידה בסבל ובאמונה עיוורת, אלא בדבר אחר לחלוטין - בהתעוררות קיומית, ששיאה בהתעלותו של איוב למדרגת נבואה בסוף הספר. בעוד תהליך אישי זה מתקדם, חושף בפנינו הנראטיב גם תפיסה סדורה של הסדר הקוסמי, של טבע האדם, ומעל הכל - של גאולה שמימית באור החכמה.
לפי הפרשנות שנתווה, ספר איוב נסב סביב סוגיה שונה מאוד מזו הנלמדת בדרך כלל; השאלה שניצבת במוקדו אינה "מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים?" אלא כיצד משמשת תגובתו הכֵּנה של אדם לייסורי העולם הזה כאמצעי להארה. ואמנם, ארבעים פרקי ה"תווך" של ספר איוב, הזוכים לא פעם להתעלמות, מספרים כיצד רוכש הגיבור - צעד אחר צעד - את היכולת לראות את אלוהים. מצוקותיו של איוב ממלאות תפקיד מפתח במהפך שהוא עובר, מהפך המאפשר לו להתעלות מאגואיזם למוסריות, מבּוּרוּת לידיעה, ולבסוף - מניכור וריחוק מאלוהים אל יחסי קרבה אישיים עמו. במהלך הדברים נעשה אפוא איוב לצדיק, לחכם, ולבסוף - לנביא. אין ולא ייתכן שינוי מהותי מזה.
 
ב
כדי להבין את המטמורפוזה הרוחנית המתוארת בספר איוב עלינו להבין תחילה איזה סוג של אדם הוא גיבור החיבור לפני קרות המהפך. עלינו להכיר בכך שאיוב המוקדם בהחלט אינו אדם "טוב" במלוא מובן המילה. גישתו כלפי האמונה שטחית, והוא מפגין אנוכיות ביחס לזולתו. אין פלא אפוא שבתחילה איוב רואה בעצמו חוטא, ומתחנן למחילה,13 ובהמשך מוכחשות טענותיו לצדיקות גם בידי שלושת חבריו, בידי אליהוא, ולבסוף בידי אלוהים.14
כבר בפסוק הראשון מוצג איוב בתור "תם וישר וירא אלהים וסר מרע".15 תכונות אלו מודגשות עוד פעמיים בנוסח זהה, ופסוקים אחרים לעולם אינם סוטים מן ההגדרות המדויקות שלהן.16 אין ספק שהתמונה המשורטטת לפנינו היא של אדם דתי, הממלא את חובותיו. אבל צריך לשים לב גם למה שאינו נאמר על איוב, כיוון שהדברים החסרים מכוונים ורבי־משמעות. כך, למשל, נאמר על איוב שהוא ירא אלוהים, אבל לא שהוא אוהבו; בכך משמיט המחבר את המחצית השנייה של המצווה מספר דברים: "ליראה את ה' אלהיך… ולאהבה אֹתו".17 באותו האופן, אף שנאמר על איוב שהוא סר מרע, לא נאמר עליו שהוא עושה טוב, וכך נשמט צד החיוב של צו מקראי נוסף, הפעם מתוך ספר תהלים: "סור מרע ועשה טוב".18 בולטים בהעדרם גם התארים "חכם", "צדיק" ו"טוב", שבמקומות אחרים במקרא מוצמדים תכופות לתכונות שהכתוב מייחס לאיוב. אנו נותרים, אם כך, רק עם הגדרות על דרך השלילה, המציירות כולן את דמותו של אדם שחסידותו מוּנעת על ידי יראה וקבלת מרות.
 






פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017