להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית


האם יש עוד תקווה לציונות בבית המשפט הישראלי?

לכאורה, זוהי שאלה מפתיעה. המערכת המשפטית של ישראל הרי מחויבת להלכה לחזון המדינה היהודית. ככלות הכל, העמדה הציונית, כפי שהדגיש נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט בשנת 1965, היא בבחינת "נתון קונסטיטוציוני". "לא זו בלבד שישראל הנה מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על ידי משטר של שלטון העם, אלא גם שהיא הוקמה 'כמדינה יהודית בארץ ישראל'", כתב באחד מפסקי הדין המפורסמים שיצאו תחת ידו.1 ובכל זאת, אף ששום שופט ישראלי לא הכריז מעולם על פקיעת תוקפה של הקביעה הזאת, ספק רב אם יורשיו של אגרנט נכונים להתייצב מאחוריה ולהעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת. נדמה כי ההפך הוא הנכון. שלושה מקרים שהובאו בפני בית המשפט העליון במהלך שני העשורים האחרונים העמידו במבחן את מחויבותן של רשויות המשפט במדינה - ובראש ובראשונה בג"ץ - לעיקרי היסוד של הציונות; והתוצאה, כפי שהיא מסתמנת בשלב זה, צריכה להטריד את מנוחתו של אותו רוב מכריע בחברה הישראלית, המאמין עדיין ברעיון המדינה היהודית.
המקרה הראשון, שזכה לתהודה ציבורית רבה, נוגע לעניינו של עאדל קעדאן, אזרח ערבי־ישראלי שפנה בשנת 1995 ליישוב הקהילתי קציר וביקש לחכור מגרש בתחומיו כדי לבנות בו את ביתו. הסיכוי כי הפנייה תיענה בחיוב לא היה גבוה במיוחד מלכתחילה. קציר, הממוקם באזור נחל עירון, נבנה ב־1982 בידי הסוכנות היהודית על אדמה שחכרה ממינהל מקרקעי ישראל. לנגד עיניה של הסוכנות עמד אז הצורך להגביר את הנוכחות היהודית במרחב התפר, שבו יושבת אוכלוסייה ערבית גדולה. בתקנות היישוב נקבע אפוא כי החברות בו פתוחה רק לאדם ש"סיים שירות חובה לפי חוק שירות ביטחון… או משוחרר משירות חובה על פי חוק זה או ששירותו הצבאי נדחה לפי חוק זה".2 למותר לציין שעאדל קעדאן לא עמד בתנאים הללו.
לאחר שבקשתו נענתה בשלילה, עתר קעדאן לבג"ץ. במרס 2000, בתום דיונים ממושכים, הגיע בית המשפט להכרעה בפרשה וקיבל את עמדת העותר כי הקמת יישובים המיועדים ליהודים בלבד סותרת את עקרון השוויון. בפסק דין מעורר מחלוקת קבע בג"ץ כי "המדינה לא הייתה רשאית על פי דין להקצות מקרקעי המדינה לסוכנות היהודית לצורך הקמת היישוב הקהילתי קציר על בסיס של אפליה בין יהודים לבין מי שאינם יהודים". נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שעמד בראש ההרכב, הטעים ש"לא רק שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים אפליה על בסיס דת ולאום במדינה, אלא שערכים אלה עצמם אוסרים אפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים".3
ארבע שנים מאוחר יותר חזר הסיפור על עצמו בשינויים קלים. בשנת 2004 ביקשו פואד ובהאא אבו ריא, רופא ומשפטנית, לרכוש בית בשכונת המכוש בכרמיאל, שנבנה על קרקע בבעלות הקרן הקיימת לישראל. מינהל מקרקעי ישראל, המנהל ומשווק את אדמות הקרן, סירב לאשר את העסקה, בטענה שתזכיר קק"ל מאפשר ליהודים בלבד לחכור את הנכס. משפחת אבו ריא פנתה לבג"ץ, ובעקבותיה - האגודה לזכויות האזרח והארגונים הערביים 'עדאלה' ו'המרכז לתכנון הערבי אלטרנטיבי', שהגישו עתירות כוללניות נגד מינהל מקרקעי ישראל, בטענה כי מדיניותו בהקצאת קרקעות קק"ל נוגדת את ערך השוויון ומפלה לרעה את אזרחיה הלא־יהודים של ישראל.4 העתירה הראשונה נקטה בלשון החריפה מכולן, וקבעה כי מדובר במדיניות "בלתי חוקית בעליל אשר דגל שחור מתנוסס מעליה".5
בעייתם של בני הזוג אבו ריא נפתרה בינתיים, באופן נקודתי,6 אך העתירות הכלליות והעקרוניות, המערערות על עצם זכותה של הקרן לייעד את האדמות המצויות בבעלותה להתיישבות יהודית בלבד, עודן תלויות ועומדות בבג"ץ. קק"ל הגיבה לעתירות בטענה שקבלתן משמעה שלילת הציונות והוקעתה כגזענות, אולם המדינה, במעמדה כמשיבה מטעם מינהל מקרקעי ישראל, סברה אחרת. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, קבע חד־משמעית כי הצדק עם העותרים. "העיקרון החוקתי המחייב את מינהל מקרקעי ישראל לנהוג בשוויון בהקצאת המקרקעין חל… אף בכל הנוגע לאדמות קק"ל", גרס. "עיקרון זה חל אף אם היה בו משום סתירה לתזכיר ההתאגדות של קק"ל".7 אף שנכון למועד כתיבת הדברים האלה בג"ץ טרם הכריע בסוגיה, הרי שהתבטאויותיהם של שופטי ההרכב הדן בעתירות - ובראשם נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש - מלמדות שדעתם כדעתו של היועץ המשפטי.8
הסכר, על כל פנים, נפרץ. בשנת 2006 פנו אחמד ופאתנה זבידאת, זוג טרי, ליישוב הקהילתי רקפת שבחבל משגב בצפון הארץ בבקשה להתגורר בו. כפי שנהוג בכל יישוב קהילתי, הליך הקבלה לרקפת כולל הפניה למכון אבחון פרטי כדי שזה יקבע את מידת "ההתאמה החברתית" של המועמדים. לאחר בדיקה קבעו מאבחני המכון כי בני הזוג אינם מתאימים לחיי הקהילה, בשל כישוריו החברתיים הבעייתיים של מר זבידאת ואופייה האינדיבידואליסטי של רעייתו. על יסוד אבחון זה החליטה ועדת הקבלה האזורית של משגב, ובעקבותיה ועדת הערר של מינהל מקרקעי ישראל, כי בני הזוג אינם יכולים להתקבל ליישוב.9
מובן שבכך לא הסתיימה הפרשה. בני הזוג זבידאת, בשיתוף פעולה עם הארגונים 'עדאלה', 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ו'הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות', עתרו לבג"ץ כנגד החלטת ועדת הקבלה האזורית וכנגד השימוש בקריטריון ההתאמה החברתית במסגרת הליכי ההצטרפות לרקפת בפרט וליישובים קהילתיים בכלל. בכתב העתירה שהגישו נטען כי קריטריון זה משמש בפועל לאפליה "מנימוקים הקשורים בתכונות אישיות, מעמד חברתי ואישי, השקפות פוליטיות, צבע עור ומוצא עדתי או לאומי", תוך פגיעה בזכויות היסוד לכבוד, לחירות ולשוויון. "לא ייתכן להגביל אזרח ישראלי לבנות ביתו על קרקע ציבורית, שכללי המשפט הציבוריים מחייבים את חלוקתה באופן שוויוני ועל פי קוד הצדק החברתי", כתבו העותרים.10 באוקטובר 2007 הוציאה שופטת בג"ץ מרים נאור צו ביניים המורה למינהל מקרקעי ישראל וליישוב רקפת לשריין מגרש לבני הזוג זבידאת.11
יהיו בוודאי מי שיזהו בשלושת המקרים הללו יד מכוונת, וייחסו לארגונים הערביים המעורבים בהם ניסיון מחושב ושיטתי להשפיע על המפה הדמוגרפית־התיישבותית של מדינת ישראל ולטשטש את אופייה הלאומי. אפשר שיש גרעין של אמת בסברה זו ואפשר שלאו; כך או כך, השאלות שהמקרים הללו מעלים נוגעות בלב־לבו של המפעל הציוני, ומלבות את הוויכוח הניטש על תכליתו ועל צדקתו גם בעצם הימים האלה.
ואמנם, בהקשר הזה ראוי לחזור ולהזכיר: אף שהציונות לא הייתה מעולם תנועה הומוגנית, ואף שהזרמים השונים שפעלו למענה במשך השנים יצקו לתוכה תכנים מתכנים שונים, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נתפסה תמיד בעיני כל מרכיביה של התנועה הלאומית כיעד ראשון במעלה. היעד הזה השלים מטרה נכספת אחרת - עליית היהודים למולדתם ההיסטורית - ונחשב בעיני הציונים לדורותיהם לעמוד התווך של הבית הלאומי כולו. על מלאכת הגשמתו הופקדו מוסדות דוגמת ההסתדרות הציונית, קק"ל והסוכנות היהודית, שעסקו - בסיועם ובתמיכתם של אנשים פרטיים - ברכישת קרקעות ארץ ישראל לצורך "גאולת האדמה". מזמור פופולארי שהושר בפי ילדים יהודים בכל רחבי העולם ביטא היטב את המאמץ הקולקטיבי הזה ואת תכליתו: "אספר לך, הילדה, / וגם לך, הילד, / איך בארץ ישראל / אדמה נגאלת: / דונם פה ודונם שם, / רגב אחר רגב - / כך נפדה אדמת העם / מצפון עד נגב. / על הקיר תלויה קופסה / זאת קופסת התכלת - / כל פרוטה שנכנסה / אדמה נגאלת".12






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

קיסר או קאטו

אסף שגיב

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017