האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת


 
תגובה למאמרו של ליאון קאס, "לשמור על אנושיות החיים", תכלת 32, קיץ התשס"ח/2008


טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים, תָחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו [האל] קבענו. ואילו אתה [האדם], שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך - והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך - תקבע אתה עצמך את מהות טבעך.
— ג'ובני פיקו דלה מירנדולה1

ה
שכל הישר וגם רבות מן השיטות המטפיזיות בפילוסופיה מבחינים בין ישים המשתייכים מעצם מהותם ל"סוגים טבעיים" (natural kinds) ובין ישים שהקבצתם תחת קטגוריה כזו או אחרת היא עניין מלאכותי. "סוגים טבעיים", כמו יסודות בכימיה (זהב, למשל), אינם תוצר של השכל או של האינטרס האנושי אלא היבט של מבנה המציאות עצמה. לעומת זאת, מיונים של ישים שאינם טבעיים, כמו שולחנות, מדינות או תיאוריות, מוכתבים על ידי קונבנציות - מסורת, לדוגמה - ועל ידי שיקולים פונקציונליים שונים. המינים הביולוגיים נחשבים ברגיל ל"סוג טבעי" מובהק, ואריסטו, הממיין הגדול של הפילוסופיה, סבר שאין הם רק טבעיים אלא גם נצחיים: מאז ומתמיד ברושים היו ברושים והם יוסיפו להיות כאלה גם בעתיד. וכך גם באשר למין האנושי, המציית לכלל של "אדם מוליד אדם": האנושיות שבנו היא מהותית לטבענו ולכן אין היא יכולה להשתנות. השיקול שהדריך את אריסטו היה מטפיזי ומדעי, אך התפיסה בדבר נצחיות המינים מקובלת גם בתחום התיאולוגיה. לפי תפיסה זו, החלוקה למינים (הן בתחום החי והן בתחום הצומח) נקבעה ברגע בריאתם על ידי האל שכונן את הסדר הכולל של המציאות. יתרה מזו, בריאת האדם בצלם אלוהים היא שחוננה אותו בטבע נצחי ובלתי משתנה. בניגוד למינים ביולוגיים אחרים, האדם, בתור נזר הבריאה, ניחן בנפש, ביסוד רוחני או שכלי (כפי שגרס גם אריסטו), ויסוד זה הוא מקור נצחיותו ומהותו הקבועה.
תפיסה מסורתית זו של העולם, ובעיקר של מעמד האדם בתוכו, הועמדה בספק בעידן המודרני על ידי שתי מהפכות מדעיות - תורת האבולוציה במאה התשע־עשרה והתפתחות הביו־טכנולוגיה במאה העשרים. האבולוציה קראה תיגר על רעיון נצחיות המינים. היא הראתה שהמינים הביולוגיים - ובהם האדם - מתפתחים ומשנים צורה במרוצת הדורות. למעשה, התחקות אחר התפתחות המינים לאורך מיליוני שנה חושפת שהאדם אינו מוליד אדם, כפי שהאמינו הקדמונים. החידושים האחרונים במדע הגנטי ובטכנולוגיות הנלוות לו מציבים אתגר חריף עוד יותר בפני תמונת העולם הישנה. הודות להם, בני האדם שולטים למעשה באבולוציה עצמה; הם אינם משתנים אלא משנים את עצמם, והם עושים זאת בטווח זמן קצר ביותר - אפילו מדור לדור. להתפתחות זו נלווה כמובן ויכוח סוער. במאי 2008 דחה הפרלמנט הבריטי שתי הצעות חוק שביקשו לאסור על עריכת ניסויים ביצירת עוברים היברידיים, שבהם משולב חומר תורשתי של אורגניזם אנושי בגנים לא־אנושיים. אף שהחוק הבריטי עדיין אוסר במפורש על השתלת עובר היברידי כזה ברחם אישה או נקבה ממין אחר, סבורים רבים כי ההצבעה של חברי הפרלמנט מערערת הן על הרעיון המטפיזי והן על העיקרון הנורמטיבי הקובעים כי "אדם מוליד אדם".2
אולם כפי שעולה מן הציטוט של ההוגה האיטלקי ג'ובני פיקו דלה מירנדולה, המובא בראשית דבריי, הערעור המודרני על תפיסת העולם האריסטוטלית, כמו גם על זו המקראית, הקדים במאות שנים את תורת האבולוציה ואת הביו־טכנולוגיה. המהפכה בתפיסת האדם את עצמו - מהפכה שמפניה חרד פרופ' ליאון קאס - איננה חידוש של שלהי המאה העשרים. הרוויזיה העמוקה והחתרנית של מסורת החשיבה הדתית אירעה כבר במאה החמש־עשרה, עם עליית ההומאניזם. התמורה הדרמטית שהיא חוללה בתפיסת האדם - ההבנה שאין הוא מהות טבעית, נצחית וקבועה - באה לידי ביטוי בדבריו של פיקו דלה מירנדולה, אחד מאבות המהפכה ההומאניסטית. הניסוח עשוי להישמע מזעזע ונגוע בהיבריס בלתי נסבל, אף שהדברים מושמים בפי האל בכבודו ובעצמו: "לא עשינוך שמימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן אלמוות, כדי שאתה - שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר עצמך וצר־צורתך־שלך - אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר".3
אין לדעת, כמובן, מה היה פיקו חושב על הנדסה גנטית או על שיבוט. אין ספק שאלו הן פרקטיקות בעייתיות מבחינה מוסרית, המחייבות דיון זהיר ושקול. ברי, מכל מקום, שהדגשתו של פיקו את חירותו הרדיקלית של המין האנושי ואת יכולתו לעצב את עצמו בחופשיות משקפת שינוי עמוק בהבנתו המטפיזית של האדם את מהותו ואת מקומו בעולם. בעקבות שינוי זה, כל מה שנותר מטבעו הקבוע של האדם הוא עצם יכולתו ליצור ולעצב את צורתו. הטבע האנושי, שנתפס בעבר כאמת נצחית, נעשה אפוא נזיל. לפי גישה זו, חירותו של האדם אינה באה לידי מימוש בכך שהוא ממלא תפקיד מסוים בעולם, כפי שנדרש משאר הברואים, אלא ביכולתו לברוא את עצמו על פי בחירתו. אם נשתמש בדימוי של פרופ' קאס, האדם יכול אפילו לבחור אם להיות הוא עצמו או לחיות כבאפלו. זוהי עמדה אנתרופוצנטרית באורח רדיקלי. היא רואה באדם את נזר הבריאה לא משום שהוא ניצב במקום הגבוה ביותר בסולם הברואים, אלא כיוון שהוא לבדו בעל מהות לא קבועה, המשתנה כרצונו. יכולת זו מטילה עליו אחריות לזהותו ולגורלו; בהמשך לדימוי של פרופ' קאס, האדם מתכנן לא רק את המנוע של הרכבת אלא גם את הנהג, ואין הוא יודע לאן מועדות פניו - פחות במובן זה שאכן אין לו יעד (או ליתר דיוק ייעוד) מוגדר מראש.
  
אין ספק כי המהפכה ההומאניסטית, שפיקו הוא רק אחד ממוביליה, יצרה חלל מטפיזי וערכי. לדברי פרופ' קאס, המדע - או ליתר דיוק המדעיוּת (scientism) - מנסה למלא את החלל הזה. מאמרו של פרופ' קאס הוא בעיקרו מתקפה חזיתית על "המדעיות חסרת הנשמה", המאיימת לעקר את אנושיותנו ולסלק מעולמנו "כל שמץ של מסתורין". היומרנות הבוטה של המדע חותרת תחת כבוד האדם ומערערת את יסודות חירותו. המדעיות שוחקת את תפיסתו של האדם כיצור נאצל ויקר ערך. גרוע מכך, היא מטפחת תפיסה הרואה באדם "חומר גלם המיועד לניצול ולתפעול". לפי תסריט האימה שמגולל לפנינו פרופ' קאס, התפשטותה של דרך החשיבה המדעית תוביל אותנו ל"חברה פוסט־אנושית", לדה־הומאניזציה ולפשיטת רגל מוסרית. לנוכח סכנה זו הוא יוצא ל"הגנה הומאנית על האנושי", כאשר באמתחתו תחמושת פילוסופית מחד גיסא ודתית מאידך גיסא.
לפני שנבחן את תקפות ההגנה שמציע פרופ' קאס על דמותנו האנושית, יש לבדוק אם האויב שכנגדו הוא יוצא אכן ממשי. קשה להתעלם מן העובדה שרבים מתיאוריו את התרבות המדעית שלנו נושאים אופי של מדע בדיוני. חזיונות נוסח אלדוס האקסלי, המוזכר במאמר, הם בעלי עוצמה ספרותית ואפשר לראות בהם תרגיל אינטלקטואלי חשוב, אך אין הם בגדר טיעון בר־קיימא נגד המדע. יתרה מזו, המדע בן זמננו מוצג במאמר באופן מוטה ומוטעה. פרופ' קאס מקים "איש קש" שקל, קל מדי, להפילו. אף אחת מן הדוגמאות שהוא מביא לטכנולוגיות ביו־רפואיות אינה מובילה - לא בכוונותיה ואפילו לא בתוצאותיה המסתברות - לעולמו של האקסלי. גלולות למניעת היריון מסייעות לאנשים להעמיד צאצאים רק כאשר הם מעוניינים בכך; הפריה חוץ־גופית מאפשרת לזוגות הסובלים מבעיות פוריות להפוך להורים; הפונדקאות, המציבה ללא ספק אתגר מורכב למושג המסורתי של המשפחה, דורשת אמנם הקפדה יתרה על תנאים שימנעו ניצול - אך יהיה זה משונה להציגה כאיום על "טבע האדם"; אף שניטש ויכוח בשאלה איך ומתי יש לרשום ריטאלין לילדים, קשה להניח שהתרופה תביא להיווצרותו של "עולם חדש ומופלא"; והפרוזק והוויאגרה הביאו ללא ספק לשינוי משמעותי ביכולתם של בני האדם להתמודד עם דיכאון ועם בעיות בתפקוד המיני, ויש הסבורים כי מבחינה נורמטיבית זהו שינוי בלתי רצוי (אם כי לא ברור מדוע) - אך ודאי שאי־אפשר לטעון כי התרופות הללו שוללות מן האדם צלם אנוש. הדוגמאות המאתגרות ביותר שפרופ' קאס מציג הן שיבוט והנדסה גנטית. אין ספק שפיתוח היכולות הללו ויישומן מחייבים זהירות והגבלות חמורות, אך אפילו אם נוכל ביום מן הימים לעצב בעזרתן חלק מן התכונות של ילדינו - הנתונות כיום לחסדיו של המזל הגנטי - לא ברור אם ייגרע בגינן דבר מה מאנושיותנו. במובן מסוים, ההפך הוא הנכון: בני האדם ירחיבו את יכולת השליטה שלהם בטבע, שהיא אחד מסממניה המובהקים של האנושיות.4
אותה מדעיות שפרופ' קאס תוקף בחריפות כה רבה היא במידה רבה קריקטורה של המדע. הוא מודה אמנם שהמדע כשלעצמו הוא נייטרלי מבחינה מוסרית, וכי אין זה מעניינו לחקור את תכליתו של האדם, את משמעות חייו ואת תוקפם של האידיאלים שלו. עוד הוא מודה - ומרבית המדענים יסכימו אתו על כך בכל פה - שאין בתורת האבולוציה משום ערעור על איזושהי תפיסה ערכית של הטוב או הצודק. אפילו גנטיקאים שאפתנים, העוסקים במחקרים חסרי מעצורים, לא יטענו שיש גֶן האחראי לחופש הבחירה של האדם או למודעות העצמית שלו. ודאי שיהיה זה אבסורד אם הם יתעקשו שיכולת ההבחנה שלהם עצמם בין אמת לשקר - בפעילותם המדעית למשל - היא עניין גנטי. נראה אפוא שפרופ' קאס מתפרץ לדלת פתוחה בביקורתו על הרדוקציוניזם המטריאליסטי. כפי שהוא עצמו טוען, קיומו של עולם מנטלי אינו מניח בהכרח את קיומה של ה"נשמה", במובן של ישות נפרדת שהוענקה לנו מידי האל. כל תלמיד פילוסופיה כיום יודע שאפשר לתאר את המנטלי כ"נסמך" (supervene) על הגופני - כלומר, תלוי בו ובלתי נפרד ממנו - מבלי לגרוס כי השניים זהים. כל מדען רציני לא יהסס להודות שטכנולוגיית ה־MRI - המשמשת כיום חוקרי פסיכולוגיה קוגניטיבית והתנהגות מוסרית - אמנם ממפה באופן מאלף את האזורים הרלוונטיים במוח הקשורים לפעילות מנטלית זו או אחרת, אך אין היא מתארת התנסות ברגשות כמו נקמה או אהבה, ובודאי שאין היא מסוגלת לשפוט אם מדובר בחוויה מוצדקת או אותנטית.






מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017