החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


היהדות החרדית לא הייתה אמורה להתקיים היום. עד לפני זמן לא רב הצביעו כל הסימנים על כך שהיא עתידה לעבור מן העולם. ככלות הכל, היא ספגה מהלומה אחר מהלומה: במחצית הראשונה של המאה העשרים, וביתר שאת בין שתי מלחמות העולם, בעקבות מצוקה כלכלית קשה והגירה מתמדת שהחלישו מאוד את המסגרת המשפחתית המסורתית במרכזי היהדות באירופה, בחרו יהודים רבים למרוד במורשת בית אבא ולתור אחר אורחות חיים אחרים ורעיונות חדשים.1 דעיכתה של החברה החרדית השתקפה במילים ששֹם חיים נחמן ביאליק בפיו של תלמיד הישיבה העזוב לבדו בפינת בית המדרש השומם - "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה".2 בעיני המנהיגות הרבנית נתפסה "טראומת הסחף" הקשה, בלשונו של חוקר החברה החרדית, מנחם פרידמן,3 כמגיפת כפירה אפוקליפטית, ממש כך. ברוח זו כתב בשנות השלושים רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה:

ועל זה ידווה לבנו ותיסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר… ודעותיו דעות של כפירה, רחמנא ליצלן, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ה' יוצרם ואת ישראל עבדיו… בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגודות וחבורות אשר מטרתם כפירה ומיאוסה של תורה.4
שואת יהודי אירופה סתמה כמדומה את הגולל על אפשרות הישרדותה של היהדות החרדית. החורבן כמעט הכחיד את עולמה האנושי, ובעיני רבים אף מוטט את עולמה התיאולוגי. ואם לא די בכך, הקמתה של מדינת ישראל, לאחר אסון כה נורא, הצטיירה כהתייצבותה של ההיסטוריה היהודית לצדה של הציונות, כהפרכה מוחלטת של התפיסה ההיסטורית של החרדים וכביטוי שאין חמור ממנו לכישלון מנהיגיהם לראות את הנולד. גישה זו, וההנחה שהסחף מן הדת רק ילך ויגבר, היו לדעתו של פרידמן הרקע להסכמתם של מנהיגי מפא"י, ובראשם דוד בן־גוריון, לדחיית שירותם של בני־הישיבות, להכרה בחינוך החרדי העצמאי ולתקצובו.5 מבחינתם של ראשי המדינה, היה בכך משום עשיית חסד עם אוד מוצל מאש, שלא יוסיף לבעור לאורך זמן. אבל התחזיות התבדו - ובאורח דרמטי. שישה עשורים בלבד לאחר שניצבה בפני חיסול ודאי, יודעת היום החברה החרדית תחייה מחודשת בעוצמה ובהיקף שאין כדוגמתם. בראשית המאה העשרים ואחת מונה היהדות החרדית מאות אלפים בארץ וברחבי העולם, וישיבותיה מלאות אדם כפי שלא היו מעולם. המנהיגים החרדים עצמם עומדים משתאים לנוכח התופעה. רבי שלום נוח ברזובסקי המנוח, האדמו"ר מסלונים, פירש את תחיית היהדות החרדית בדורו כנס שעשה הקדוש ברוך הוא לעמו בזכות מקַדשי השם בשואה. בשיחה עם חסידיו בשנת 1987, ביארצייט לזכר קודמו, רבי אברהם ויינברג, שנספה בשואה, אמר האדמו"ר:
התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצווה. אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה מי ילד לנו את כל אלה? מי הוא זה שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה, שגם בדורות שלפנינו לא הצליחו להקים דורות כאלו, ומכוח מה צמח דור שכזה. ובוודאי שאין לכך שום הסבר טבעי, אלא שהקדוש ברוך הוא לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה… וכל זה בזכות אותם הקדושים… שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם.6
החרדים ראו בשגשוגם המחודש לא רק גמול על קידוש השם ההמוני בשואה, אלא גם הוכחה ניצחת לצדקת דרכם. הרב שך, למשל, ממנהיגיו הבולטים של הזרם הליטאי בשליש האחרון של המאה העשרים,7 קבע נחרצות כי הצלחת קהילתו מעידה כי "אנחנו נצחיים - אף על פי שעברו על ראשנו כל כך הרבה רדיפות, הריגות ושמדות, בכל זאת נותרנו חיים וקיימים - בזכות מה? אין זאת אלא בזכות תורתנו הקדושה, שהיא נצחית ונותנה יתברך הוא נצחי".8
נוכח התחזקותה המתמדת, שאינה מראה שום סימני דעיכה, אי־אפשר שלא לתהות אילו כוחות מאפשרים לחברה החרדית, שכבר הוספדה פעמים כה רבות, לעמוד איתנה מול לחציה של התרבות המודרנית החילונית. האם אפשר לתלות את שגשוגה של קהילה זו בהסתגרות בגטאות־מרצון ובהפעלת מנגנוני דיכוי חיצוניים ופנימיים ותו לא, או שמא היא טומנת בחובה ערכים וכוחות פנימיים המאפשרים לה להציע אלטרנטיבה של ממש לתרבות המערבית? בעשורים האחרונים, עם המעבר של החברה החרדית מהתבצרות למתקפה אידיאולוגית על הציבור החילוני והדתי־ציוני, נכרכו התהיות הללו בחרדה הולכת וגוברת בקרב חוגים רחבים בציבור הישראלי. ואמנם, הישגיה של מתקפת הנגד הזאת - תופעת החזרה בתשובה, יצירת תנועת ש"ס בצלמה ובדמותה של החרדיות האשכנזית ותהליך התחרדותו של הציבור הדתי־ציוני - מערערים את תחושת הביטחון של הזהות הציונית־ישראלית.
עם התגברות העניין הציבורי בחברה החרדית - לצד החשש מפניה - תפח גם נפח המחקר האקדמי והכתיבה הפופולרית אשר ביקשו להתחקות אחר התופעה, להצביע על הסיבות להצלחתה ולחזות את עתידה. ברם, כפי שניווכח, במקרים רבים קיים פער ניכר בין הדימוי העצמי של החרדים, המאמינים כי הם שומריה הנאמנים של המסורת, ובין גישתם של החוקרים, הרואים ביהדות החרדית תופעה חדשה, שהישענותה על הישגי החברה המודרנית תביא בסופו של דבר לקריסתה. מובן שהאמת אינה נחלתו הבלעדית של אף אחד מן הצדדים; ובכל זאת, במאמר זה אבקש להראות שמחקר החברה החרדית נסמך לעתים קרובות על הנחות יסוד בעייתיות, המכשילות אותו בהכללות גורפות ובתחזיות שגויות. אין זו בעיה אקדמית גרידא; ההטיה המחקרית משקפת תפיסות שקנו להן אחיזה בעמדותיו של הציבור הכללי, ועל כן יש לתת עליה את הדעת ולדון בה במלוא הכנות. כמי שגדל במשפחה חסידית וחובש כעת את ספסלי האוניברסיטה, אני מקווה שהיכרותי עם שני העולמות תאפשר לי להציע נקודת מבט אחרת על הסוגיה, ואולי אף להראות מה עשוי היהודי המודרני ללמוד מכושר העמידה המרשים של החברה החרדית ומיכולתה לשמר מסורת נורמטיבית תובענית בעולם המערבי־ליברלי.
 
בעניין אחד, לפחות, שוררת תמימות דעים בין חוקרי החברה החרדית לחרדים עצמם: בהכרה כי המאפיין העיקרי המייחד זרם יהודי זה מתנועות אחרות שצמחו בקרב עם ישראל בעת החדשה הוא דחייה גמורה של המודרניות. היהדות החרדית על כל פלגיה התנגדה ועודנה מתנגדת נחרצות לכניסת היהודים לחיים החברתיים והתרבותיים של הציביליזציה המערבית המודרנית. מדחייה מוחלטת זו נגזרת, מחד גיסא, השאיפה להיבדלות מן התרבות הסובבת, ומאידך גיסא, ההיאחזות הקנאית והעיקשת במרכיבי הזהות של החברה היהודית המסורתית במזרח אירופה של טרום עידן האמנציפציה. למרות מאתיים שנות רפורמה ומאה שנות ציונות חילונית, החרדים מסרבים להכיר בלגיטימיות של כל זהות יהודית אשר אינה מחויבת להלכה האלוהית שנמסרה למשה בסיני - עמדה המבודדת אותם מחלקים גדולים של הציבור הישראלי.
ואולם, בעוד ששלילת המודרניות נתפסת בעיני החרדים כביטוי עילאי לדבקותם במסורת אבותיהם ואבות אבותיהם, המחקר האקדמי רואה בדחייה זו תופעה חדשה בתכלית, שהתגבשה במהלך מאתיים השנים האחרונות כתגובת נגד לאמנציפציה ולהתערות היהודים בחברה המערבית. החוקרים המחזיקים בדעה זו מצביעים על שורה של עקרונות ודפוסי התנהגות שאומצו בידי הזרם החרדי בניסיון לשמר את המסגרות המסורתיות - אלא שבפועל אמצעים אלו שינו את דרך החיים שעליה ביקשו להגן, והולידו אגב כך דפוסים חברתיים חדשים.9
החוקר הראשון שקבע כי דרכה של היהדות החרדית הִנה בבחינת חידוש היה ההיסטוריון יעקב כץ, חלוץ מחקר האורתודוקסיה.10 כץ הבחין בין הקיום היהודי המסורתי, "חברה המעוגנת במסורת" כלשונו, ובין האורתודוקסיה החרדית, שאותה כינה ''החברה המסורתית".11 לטענתו, החברה המסורתית ראתה במסורת דבר מובן מאליו, בשונה מן החברה המעוגנת במסורת, שבחרה בה במודע. "זיהויה של היהדות המעוגנת במסורת עם היהדות המסורתית", קבע כץ, "הוא, לאמיתו של דבר, מעין אשליה אופטית. טענתם של האורתודוקסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמיתית עתיקת היומין היא בדיה".12 השקפה זו הפכה עם הזמן למוסכמה בקרב רבים מתלמידיו וממשיכי דרכו של כץ. כך, לדוגמה, כותב ההיסטוריון מיכאל סילבר כי "האורתודוקסיה אינה שריד שלא השתנה ואינו משתנה של החברה היהודית המסורתית הפרה־מודרנית, אלא ילידת המודרנה והשינויים כמו כל אחת מיריבותיה ה'מודרניות'".13 וברוח דומה מסביר ישראל ברטל מן האוניברסיטה העברית: "שתי התנועות המרכזיות שהגיבו על המפגש עם המודרנה בפזורה האשכנזית היו תנועת ההשכלה, מצד אחד, והאורתודוקסיה, מצד שני. שתיהן צמחו במרכז אירופה, כשאחת אוחזת בעקב חברתה".14






הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017