קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות


ספר קהלת עוסק בחיפוש פילוסופי אחר האושר בידי אדם שיש לו הכל. הספר, שמחברו מזדהה כ"קהלת בן דוד, מלך בירושלים", מיוחס באופן מסורתי לשלמה, אשר עמד בראש הממלכה הישראלית המאוחדת בימי זוהרה במאה העשירית לפני הספירה. בשנים־עשר הפרקים של קהלת אנו מוצאים את אחד הדיונים הספרותיים המוקדמים במתח שבין התבונה לאמונה: המחבר מתעקש למצוא משמעות בחיים, למרות שהמציאות טופחת על פניו. הכללתו של ספר זה בין ספרי המקרא ראויה אפוא לציון, משום שהיא מעידה על כך שהמסורת היהודית אינה עוסקת רק בהתגלות האלוהית, אלא גם בניסיון האנושי למצוא פשר לקיום.

לשימוש בקולו של שלמה בספר קהלת נודעת משמעות מיוחדת עבור הקורא המודרני.1 שלא כדמויות מרכזיות אחרות במקרא, שלמה חי בתקופה של שגשוג ועצמאות חסרי תקדים; בניגוד לאיוב, למשל, אין הוא מחפש הצדקה לפורענות אישית או לאומית. חייו של שלמה הם חיי מותרות: הוא צבר אוצרות מופלגים, הרווה את צימאונו ביין, שעשע עצמו בבדרני ובבדרניות חצר, והחזיק במאות נשים ופילגשים. קהלת יוצא אפוא לחיפוש אחר האושר, אף שמעולם לא נחסך ממנו דבר. לחיפוש הזה אופי אישי מאוד: לא ההתגלות היא המנחה אותו, אלא הצורך האנושי במשמעות. במילים אחרות, ספר קהלת אינו עוסק במה שאלוהים רוצה מאיתנו, אלא במה שאנו מבקשים לעצמנו. לפיכך, הוא עשוי לדבר אל קוראים מודרניים רבים, אשר אינם אוהבים לעשות דברים רק מפני שכך הורו להם, תהא זהות המורה אשר תהא. היום, אם כן, אנו מצויים בעמדה ייחודית המאפשרת לנו להזדהות עם מסע חיפושו של קהלת.
ואולם, נדמה שהחיפוש נידון לכישלון מראשיתו. כבר בפסקאות הפתיחה של הספר מקונן קהלת על מה שנראה לו כחוסר התוחלת של כל המאמצים האנושיים:
ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש. כי הכל הבל, ורְעוּת רוח. ושנאתי אני את כל עמלי, שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי - ומי יודע, החכם יהיה או סָכָל, וישלַט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש... גם זה הבל, ורעה רבה.2
לקהלת מבט מפוכח וחסר אשליות על החיים. הוא מבין שכל מאמציו לריק; הוא נחרד מן המחשבה שבסופו של דבר ייאלץ להותיר אחריו את פירות עמלו, ואחרים ייהנו מהם או יבזבזו אותם. הוא מביע את תסכולו מעמל החיים במלוא הפשטות: אם ממילא אנו הולכים למות, שום דבר לא משנה.
אך הנימה הקודרת השולטת בתחילת הספר אינה בבחינת סוף פסוק. אמירות אחרות של קהלת נוטות דווקא לגישה ההפוכה, ומציינות את ערכה החיובי של השמחה.3 אותו קהלת החוזר וקובע ש"הכל הבל" טוען במקביל ש"אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו".4 יתר על כן, הוא דוחק בזולתו: "לך אכֹל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך; כי כבר רצה האלהים את מעשיך"5 ומצהיר כי "אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכֹל ולשתות ולשמוח".6 בדברים הללו מהדהד, כמעט מילה במילה, התיאור המקראי של ימי מלכות שלמה המופיע בספר מלכים, ומספר כיצד "יהודה וישראל רבים כַּחול אשר על הים לרֹב, אֹכלים ושֹתים ושמחים".7 לאורך הספר כולו ניתן למצוא פסוקים נוספים ברוח זו, המעודדים את העשייה ומדברים בשבחה של החכמה - פסוקים שאינם עולים בקנה אחד עם המחשבה שהכל לריק.8
הפרשנויות המקובלות של קהלת אינן מסייעות במיוחד לפתרון הסתירות הללו.9 רוב הפרשנים נטו להסתכל רק על הצד האחד של המטבע, ופירשו את תסכולו של קהלת באורח קיצוני; הם ראו בו ביטוי לדחייה מוחלטת של ערכם החיובי של החיים אם מתוך השקפת עולם סקפטית וניהיליסטית אם מתוך מוסרנות פטליסטית. ג'יימס סויר, למשל, טוען שעל פי קהלת "האדם נאלץ לחפש תשובה למשמעות החיים. המשימה המתישה הזאת, הגורמת לו רק סבל, נידונה מראש לכישלון מוחלט".10 אך כל פרשנות שאינה מתחשבת באמירות המפורשות של קהלת בזכות העשייה, השמחה והחכמה, מחטיאה את המסר המרכזי של הטקסט. שכן, קהלת אינו דטרמיניסט ואינו ניהיליסט; הוא הומניסט בכל נפשו ובכל מאודו, והוא מייחס חשיבות מכרעת הן לחיים עצמם והן לתהליך הלימוד שעושה אותם ראויים לכל מאמץ.
 
ב
מובן שקהלת לא היה היחיד מבין הקדמונים שעסק במשמעות היותנו בני־תמותה או בחיפוש אחר האלמוות. השליטים הגדולים של העת העתיקה נהגו להקים מבנים מונומנטליים כדי להנציח את קיומם. דוגמה מפורסמת לכך הן הפירמידות במצרים, שנועדו לשגר את "כוכבו" של פרעה אל רקיע השמים.11 מלכים אלו גם נהגו לצבור אוצרות חומריים - "מנחות", בפי הארכיאולוגים - כדי להעבירם אל העולם שמעבר.12 מנהג זה רווח בקרב המצרים, השוּמֵרים, בני המאיה והסינים; יעידו על כך אינספור פסלי השַבְּתי והאוּשֶבְּתי שנחשפו בקברו של המלך המצרי תות־ענח־אמון, ואלפי חיילי ה"טרה־קוטה", פסלי חימר בגודל טבעי שהקיסר הסיני צ'ין שי הוּאנג ציווה לקבור לצדו, כדי להבטיח את ניצחונו במלחמות בעולם הבא.
מילות הפתיחה הנועזות של קהלת - קביעתו כי אין טעם במאמצים גשמיים מסוג זה להשגת חיי נצח - הן אפוא צעד ראשון במהפכה אינטלקטואלית של ממש. ואולם, לאחר שדחה את הרעיון שניתן להשיג אלמוות באמצעים חומריים, חייב קהלת להצביע על דרך אחרת. אפשרות אחת היא שלילת החיים לטובת העולם הבא. השקפה מעין זו מאפיינת את הנצרות ואת האיסלאם, המציירות תמונה מוחשית מאוד של החיים לאחר המוות. הקוראן, לדוגמה, מדגיש את הדמיון בין גן העדן ובין העולם הארצי: "אך ליראי האלהים מפלט. חֻרשוֹת וכרמים, וּבְנוֹת שָדַיִם מְלֵאים בּנוֹת גִילָם, וכוס גדושה".13 כתבי הקודש הנוצריים מכילים אף הם תיאורים מוחשיים של מסע הנשמות לעולם הבא, דימויים שזכו לפיתוח רב רושם ב"קומדיה האלוהית" של המשורר דנטה ובציוריו המפורטים של היירונימוס בּוֹש. בכל המקרים הללו, תמונת העולם הבא, המתוארת כמציאות מוחשית, מוטבעת במאמין עוד בשחר ילדותו.
אפשרות נוספת שמציעות הדתות של הודו ושל המזרח הרחוק היא גלגול הנשמות. דתות אלו שמות דגש מיוחד על נצחיות הנשמה, ומייחסות חשיבות מועטה בלבד לתודעתו העצמית של האדם שנשמתו התגלגלה בגוף אחר. הרוב המכריע של הבריות - החריגים הנדירים הם אותם אנשים יוצאי דופן שזכו בהארה - זוכה בנצח על חשבון הזהות העצמית. יחד עם זאת, הצצה חטופה בספר המתים הטיבטי מהווה הוכחה מספקת לכך שגם בקרב האמונות האלה קיימת תמונה מוחשית של החיים שלאחר המוות, שאף מתוארת, בפרטי פרטים, באינספור מַנדלות.14
המכנה המשותף של כל הדוקטרינות הללו הוא הניתוק מן החיים, ביטול הקיום החומרי לטובת מציאות שונה באופן קיצוני. גם המסורת היהודית שותפה לאמונה כי החיים ממשיכים לאחר המוות - אך הרעיון אינו תופס מקום מרכזי בפולחן היהודי, והספרות הרבנית נמנעת מלתאר עולם זה באופן ארכני.15 לעומת זאת, הגישה הדומיננטית בטיבט, במכּה ובוותיקן מעניקה תשומת לב מתמדת ופרטנית לחיים שלאחר המוות, והתמקדותה בהם הופכת את חיי העולם הזה לפרוזדור חתחתים בדרך אל האור, ולא יותר. למעשה, דתות מסוימות, הנוקטות גישה ביקורתית כלפי החיים הארציים, מחשיבות את ההתנתקות מהוויית העולם הזה לביטוי המובהק של האדיקות האישית. מנקודת מבטן של התרבויות האלה, ככל שאדם שואף יותר אל עבר האלמוות, כך הוא מתנתק יותר מן העולם הגשמי.
כתוצאה משכיחותה של הגישה האסקטית בעולם הדתי התרגלו רבים, ובהם גם יהודים, לראות את חיי היום־יום כהוויה נטולת רוחניות. ומאחר שרובנו שקועים עד צוואר בעולם הזה, ומקווים, כמו קהלת, להטביע בו את חותמנו האישי, יש לתהות אם מעורבות זו אינה הופכת את חיינו למשמעותיים הרבה פחות. במילים אחרות, האם עצם התמקדותנו במציאות הגשמית ובחכמה הארצית מרחיקה אותנו בהכרח מאלוהים?
לכך בדיוק מכוונות רבות מן הפרשנויות המקובלות לספר קהלת. הן גורסות שהספר מציג תפיסה מוסרנית דתית הנובעת מכישלון הניסיון למצוא משמעות באמצעים רציונליים. כאלה הם דבריו של מרדכי זר־כבוד הקובע כי "קהלת איננו ספר פילוסופי... [אלא] ספר מוסר יהודי... בסגנון החכמה...".16 דוגמה מובהקת נוספת לגישה זו היא התיאור המופיע באנציקלופדיה בריטניקה: "המחבר בוחן הכל - דברים מוחשיים, חכמה, עבודה, עושר - והוא מוצא שאף לא אחד מהם מסוגל להעניק משמעות לחיים".17 ואולם, לא זו בלבד שגישה זו עומדת בסתירה ברורה לקטעים נוספים רבים בטקסט עצמו, היא גם אינה מתיישבת עם התפיסות היהודיות הקלסיות בדבר ערכם של חיי העולם הזה. הנראטיב המקראי, למשל, לא רק דוחה במפגיע כל תיאור של העולם הבא, אלא אף מציג תפיסה המייחסת משקל רב מאוד למעשיו של האדם בעולם החומר ולברכה הגשמית שמעניק לו אלוהים. מכאן שקשה לייחס לספר קהלת השקפה הגורסת כי מעורבותנו בעולם היא חסרת תוחלת.
כדי לרדת לפשרו של הטקסט המורכב הזה, יש לקרוא אותו בדרך אחרת. יש לראות אותו כחלק מן המכלול השלם של המסורת המקראית. ואמנם, כל קהל עברי מתקופת הבית הראשון היה מזהה מיד את מילות הפתיחה הידועות של קהלת - "הבל הבלים הכל הבל" - כרמז לטקסט ידוע נוסף במורשתו הייחודית: סיפורם של קין והבל מספר בראשית. המפתח למסתרי קהלת מצוי אפוא בקשר הייחודי שלו אל הראשון שבספרי המקרא.






הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017