קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות


 
ג
המסר המרכזי של ספר קהלת מושתת על מושג אחד ויחיד: הבל. מילה זו חוזרת שלושים ושמונה פעמים בטקסט, וברור שיש לה חשיבות מכרעת להבנת המסר של הספר. פירושו המקובל של המונח הבל הוא "חוסר ערך" או "חוסר משמעות" (מכאן תרגומו הידוע של המונח ללטינית - ואניטַס - במשמעות של ריקנות וחוסר תכלית). אך הבל הוא, כידוע, גם שמו של בנם השני של אדם וחווה, אחיו של קין. כדאי, אם כן, לשוב ולעיין בפסוקים בספר בראשית שאליהם רומז קהלת:
והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'. ותֹסף ללדת את אחיו את הבל. ויהי הבל רֹעה צאן וקין היה עֹבד אדמה. ויהי מקץ ימים וַיָּבֵא קין מפרי האדמה מִנחה לה' והבל הביא גם הוא מבכֹרות צאנו ומחלביהן. וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה; ויִחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב, שְׂאֵת, ואם לא תיטיב, לַפֶּתַח חטאת רֹבץ. ואליך תשוקתו, ואתה תמשָל בו. ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה וַיָּקָם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.18 
עיסוקו האינטנסיבי של קהלת במוות מעניק משמעות דרמטית להתייחסותו לדמותו המקראית של הבל. הבל הוא האדם הראשון שמת. סיפורו של הבל מופיע שני פסוקים בלבד לאחר שהגישה לעץ החיים נשללת מן המין האנושי, והוא ממחיש בעצם הווייתו את סופיותם. מושג יסוד זה מתבאר, אפוא, מחדש בקישורו הישיר לתיאור המוות המופיע בסיכום הספר: "כי הֹלך האדם אל בית עולמו, וְסָבְבוּ בַּשוק הסופדים... וישֹב העפר על הארץ כשהיה; והרוח תשוב אל האלהים אשר נְתָנָהּ. הבל הבלים אמר הקהלת, הכל הבל".19
אך הבל איננו רק החלל הראשון של המין האנושי. הוא גם האדם הראשון שאלוהים מאמץ אל לבו. אין זה עניין של מה בכך. אדם, חווה וקין עוררו עליהם את חמתו של אלוהים וננזפו קשות על ידו. אך לעומתם, לשון הפסוק המתארת את התגובה האלוהית לקרבנו של הבל, "וַיִּשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו", מרמזת, באמצעות הפועל "וַיִּשַׁע", לא רק על קבלה גרידא אלא על ישועה של ממש. לשון דומה מופיעה בפסוקים מרכזיים נוספים העוסקים בגאולה: "ישראל נוֹשע בה' תשועת עולמים" בישעיהו,20 או במילותיו האחרונות של משה אל העם: "אשרֶיךָ ישראל מי כמוך, עם נושע בה'".21 הפסוק עצמו מדגיש שאלוהים מקבל לא רק את המנחה, אלא גם את הבל עצמו. איננו מוצאים במקרא עוד אישור אלוהי כה גורף עד לימיו של אברהם, וצירוף האותיות י־ש־ע מופיע שוב רק בנקודת השיא של ספר שמות, לאחר תיאור נס חציית ים סוף, שעה שהאל כורת ברית עולם עם בני־ישראל.22
ישועתו של הבל איננה רק ישועתו שלו כאדם יחיד; באמצעות הבל אנו לומדים מהמקרא על ייעודו האוניברסלי של האדם בעולם. בקבלו את מנחת הבל ובדחותו את קרבן קין מעניק האל לאנושות את השיעור החשוב ביותר בחוק היסוד של הצדק האלוהי: "אם תיטיב, שְׂאֵת".23 החיים הם לא עניין של מזל.
אך מי היה האיש הזה, שזכה לראשונה באהבת האל? חייו של הבל היו קצרים מכדי שיעלה בידו להשיג הצלחה חומרית, ואי־אפשר לייחס לו את המצאתה של יצירה כלשהי; אפילו את רעיון העלאת הקרבן הגה לראשונה קין.24 אולם מעל לכל, לא היו להבל ילדים. חייו נקטעו ללא כל המשכיות פיזית. הוא הלך מבלי להותיר עקבות.
אם נאמץ את הגישה המקובלת ונפרש את שמו של הבל כ"ריקנות" או "תִפלוּת", נתקשה ליישב את השימוש במונח הזה עם יחסו החיובי של המקרא להבל. סיפורו של הבל מורה על ההפך הגמור - הוא מורה שישועת האדם אכן אפשרית, למרות טבעם הזמני והחולף של החיים. דווקא אופיים הטרגי של חייו הקצרים של הבל, שנגדעו באבם, מלמדים אותנו את המסר העמוק ביותר: מי שהופך את חייו למִנחה, שוב אינו תלוי עוד בנסיבות החיים השרירותיות או בהישגים חומריים.
אבל הבל מייצג ערך נוסף שאינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות הרווחת של שמו. הבל, ראוי לזכור, הוא האב־טיפוס של דמות הרועה. רעיית הצאן היא סימן מובהק של כל דמויות המופת במקרא: אברהם, יצחק, רחל ויעקב, משה ודוד - כולם היו רועים. נוכחותם של הרועים, הנוודים והחופשיים מטבעם, בסיפור המקראי מסמלת תפיסה הרואה בחיים מסע מתמשך, וכמוהם גם החיפוש אחר משמעות. מוטיב הרועה חוזר ומופיע במקרא גם בהקשרים נוספים; בקהלת מוצג האל עצמו כרועה, ובשיר השירים, שאף הוא נזקף לזכות שלמה, שומר המחבר תפקיד זה לעצמו. כפועל יוצא, מוטיב הרועה הפך לסמל המייצג את העם היהודי כולו: יוסף, למשל, מצביע על התהום המטפיזית העמוקה המפרידה בין השקפת העולם של מצרים ובין זו של ישראל, כאשר הוא מספר לאחיו ש"תועבת מִצְרַיִם כל רֹעה צאן";25 במילים אחרות, המצרים בזים לחירות הרוחנית הבלתי־נקשרת של הרועים, ומבַכְּרים על פניה חומריות מן הסוג שייצג קין. האחים, מצדם, מספרים לפרעה בגאווה, כי "רֹעה צאן עבדיך, גם אנחנו, גם אבותינו".26 "אבותינו" - שושלת יוחסין המגיעה עד הבל. בדומה לאברהם הנווד, שהותיר הכל מאחוריו באוּר כשדים כדי לכונן אומה חדשה בכנען, זהותנו העצמית כאומה של רועי צאן מסמלת את השליחות ההיסטורית הדינמית שלנו. הבל, אפוא, הוא מבשרהּ של שושלת רוחנית הרואה בקיבעון אנטי־תזה לחיפוש האידיאי, וחייו החולפים הם בבחינת מופת לכל מי שמבקש למצוא משמעות אמיתית ונצחית בקיום.27
פירוש מדויק יותר של המילה "הבל" - כזה שיאפשר לנו להעמיק בהבנת ספר בראשית וספר קהלת כאחד - יחזיר אותנו, אם כן, למשמעותה היסודית של המילה: הבל פה, או אֵדים. המאפיין המרכזי של חייו של הבל איננו תִפלוּתם, אלא ארעיותם. חייו נמוגו כמשב רוח, ובכל זאת הוא הצליח להגשים את ייעודו במלואו.28
זו בדיוק משמעותו השאולה של המונח הבל גם בקהלת: לא "תִפלוּת" בעלת מטען שלילי אלא "ארעיות", מונח אובייקטיבי המתייחס אך ורק לסופיותם של החיים האנושיים ולטבעם החמקני.29 "הבל הבלים", אומר קהלת, "הכל הבל": הכל זמני ובר־חלוף, הכל כלה ועובר. בזאת הבל, אחי קין, מייצג כל אדם. כאשר משתחררים מן ההקשר השלילי של המונח הבל, מסתבר כי קהלת אינו מתענה בגלל העדר המשמעות של החיים, אלא בגלל המהירות שבה הם באים אל קצם. החיים חולפים מהר כל כך, וכך גם מעשיו של האדם על פני האדמה. כעת מתחוור לנו למה התכוון קהלת בהצהירו כי "הכל הבל". הוא מבקש לעמת את קוראיו עם העובדה שהאדם הוא בן־תמותה - נקודת הפתיחה לכל עיון פילוסופי במשמעות החיים.30
יש לציין כי במקרים מסוימים, הפירוש המזהה הבל עם "תִפלוּת" לא רק מטעה אלא גם הופך את הטקסט לסתום. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מצויה בפרק התשיעי של הספר, שבו עוסק קהלת בערכה של האהבה בחיי האדם. "רְאֵה חיים", מורה קהלת, "עם אשה אשר אהבת, כל ימי חיי הֶבְלֶךָ, אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים".31 הקריאה המקובלת אינה מאפשרת את הבנת הפסוק; הוא מתפרש, פחות או יותר, כך: "חיֵה באושר... לאורך כל ימי חייך התפלים". אך אם החיים אינם אלא תִפלוּת, מדוע לשמוח באהבה? הפסוק מקבל משמעות הגיונית יותר אם מבינים שהמונח "הבל" משמעו "ארעיות", ושהוא מציין רק את משכם הקצר של החיים. קהלת אומר, אם כן: טַפְּחו את שנותיכם יחד, כיוון שהחיים ארעיים, ולפיכך יקרי ערך; כך תזכה אהבתכם למשמעות רבה יותר.
תפיסה כזו של המונח הבל חיונית גם להבנת הקטע העוסק בתופעת אי־הצדק בעולם, הנזכרת בפרק השמיני של הספר. "ראיתי רשעים קבֻרים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו". ראיתי רשעים, אומר קהלת, שבאו והלכו ממקום קדוש, ולבסוף הם נקברים ונשכחים. ו"גם זה", הוא מסכם, "הבל".32שוב, הקריאה כאן אינה פשוטה: איזו ריקנות או תִפלוּת יש במחיקת זכרם של רשעים? קל יותר לפענח את הפסוק אם נבין שהוא מתייחס לטבעה המתעתע והארעי של הצלחת הרֶשע. קהלת מבטיח שמפלותיו של הצדק הן זמניות בלבד, ושהרֶשע הוא שעתיד בסופו של דבר לנחול תבוסה: "יש צדיקים אשר מגיע אלֵהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים. אמרתי שגם זה הבל" - גם זה מצב זמני בלבד.33
 
ד
רק קריאה עקבית של המונח הבל בתור "זמניות" במקום "תִפלוּת", אם כן, מאפשרת להבין את מבנהו של ספר קהלת ולהפנים את המסר שלו. הספר אינו מציע פיתוח של רעיון אחד, סטטי, מראשיתו ועד סופו, אלא התקדמות תמטית, העוקבת אחר חיפוש המשמעות של קהלת עצמו.
ניתן לזהות שלושה חלקים שונים בספר קהלת. החלק הראשון, הכולל את חמשת הפרקים הראשונים (החל מפסוק א:יב), מאופיין בתחושת תסכול עמוק נוכח ארעיותם של החיים:
קהלת מקונן על כך שכל ההישגים הם קצרי ימים, ומתמרמר על שתחושת שביעות הרצון (ב:א-ג), העושר (ב:ד-יא), הקיום הפיזי (ג:יח-כא) והתיקונים החברתיים (פרק ד) כולם ארעיים מעצם טבעם. חלק זה מתאפיין מבחינה סגנונית בצימודו של המונח הבל למילים המבטאות ייאוש ואכזבה, אף שאפילו בשלב זה כמה מן האזכורים שלו אינם שליליים במובהק. קהלת טוען כאן כי הוא שונא את החיים, משום שגילה כי כל הישגיו הגשמיים של האדם - והאדם עצמו - אינם, ככלות הכל, אלא כהבל נידף, והוא שואל בכאב "מה הֹוֶה לאדם", מה נשאר לו, "בכל עמלו וברעיון לבו, שהוא עמל תחת השמש?"34
אך התגלית המרה בדבר סופיותם של חיי האדם היא היא שדוחפת את קהלת לחפש משמעות. אנו נזכרים בדבריו של פרנץ רוזנצווייג, כי "מן המוות, מאימת המוות, מתחילה הכרת הכל".35דבר דומה מתרחש גם בסיפורו של סידהַרתָא הצעיר, הבודהה הראשון, שחי בהודו רק כמה מאות שנים לאחר שלמה. תנאי חייו המיוחסים של סידהרתא, שאפשר להשוותם לאלה של שלמה, הגנו עליו מפני המציאות הקשה של העולם החיצון. בסופו של דבר, הוא יוצא למסע רוחני כדי למצוא את המשמעות האמיתית של החיים והמוות רק לאחר מפגשו הראשון עם הזִקנה, החולי והחידלון.36גם קהלת מתחיל את מסעו בעקבות ההכרה הטראומטית בזמניותו של האדם, בעובדה שמאמציהם הכנים ביותר של המלכים החכמים ביותר אינם יכולים לעצור את חלוף הזמן, ואינם יכולים למנוע את הסבל והעוולות בעולם.
הנימה משתנה בחלק השני של הספר (החל בפרק ו:ד ועד פרק ז). רפיון הרוח, שאפיין את תחילת המסע הרוחני של קהלת, מפנה את מקומו לגישה פילוסופית יותר, הבוחנת את טבעה הזמני של המציאות מתוך השלמה.37ביטויים משולבים בעלי אופי שלילי כמו "הבל ועניין רע"38נזנחים לחלוטין בחלק זה של הספר. המונח הבל מופיע בו שש פעמים, אך ההקשר הוא נייטרלי; כך, למשל, בהתייחסות המבטלת לחנופה, שעליה אומר קהלת "כקול הסירים תחת הסיר כן שחֹק הכסיל, וגם זה הבל",39  דהיינו שהיא חולפת כשיחי קוצים המפצפצים ברעש גדול תחת הסיר אך למשך זמן קצר. עם זאת, קהלת אינו מצר על הפכפכותה של האפנה או על תחלופת הכוכבים התורנים בעולם הכסילים. עתה, משהשלים עם ארעיותם של החיים, הוא לומד להכיר בכך שייתכן כי אין היא לכשעצמה רעה מיסודה. גישה זו באה לידי ביטוי מובהק בפסוקים המתארים את הנפל, העוּבָּר שנולד מת:
אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו, ונפשו לא תשבע מן הטובה, וגם קבורה לא היתה לו, אמרתי, טוב ממנו הַנָּפֶל. כי בהבל בא, ובחֹשך ילך, ובחשך שמו יכֻסה. גם שמש לא ראה ולא ידע, נחת לָזֶה מִזֶּה. ואילו חיה אלף שנים פעמיִם וטובה לא ראה, הלא אל מקום אחד הכל הולך.40 






תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

קיסר או קאטו

אסף שגיב


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017