הדפסה
גרסת PDFושוב, המפתח לפירוש הקטע הוא המושג הבל. שכן כיצד ייתכן שחלקו של הנפל שפר עליו אם הוא נולד "ללא תוחלת" או מתוך "תִפלוּת"? ברם, אם נבין את המילים "כי בהבל בא" כביטוי לארעיות ותו לא, יתחוור לנו כי הקטע משקף למעשה השלמה ריאלית, במוקדם או במאוחר, עם סופיותם של החיים. קהלת מלמד אותנו כי הקיום הזמני אינו יכול להיות מטרה בפני עצמה. הגישה בחלק זה של הספר מזכירה במידה לא־מבוטלת את גישתן של הנצרות ושל דתות המזרח לקיום בעולם הבא; לדידן, חיים ללא חסד רוחני, גם אם הם ארוכים ומוצלחים, גרועים מהעדר חיים בכלל. חז"ל פיתחו רעיון זה במדרש המקשר אף הוא בין קהלת לסיפור קין והבל: "אם יוליד איש מאה", אומר המדרש, "זה קין שהוליד מאה בנים... שלא שבע נפשו מממונו ולא שבע מטובו של עולם... 'טוב ממנו הנפל': זה הבל אחיו".41הנפל נולד ב"הבל", אך בעיני קהלת, האדם מאבד את ערכו לא משום שחייו החולפים הם חסרי טעם, אלא משום שמעשיו עשו אותם כאלה. לפיכך עדיף בעיניו קיומו הקצרצר אך המבורך של הבל על פני אומללותו של קין, שחייו הארוכים היו לו כקללה.
החלק השלישי של הספר כולל את ארבעת הפרקים הנותרים. בחלק זה אין זכר למטען השלילי שהוצמד למושג הבל בפרקים הקודמים, וכל השימושים בו מתקשרים, ישירות או בעקיפין, דווקא למונח אחר - שמחה.
כך, למשל, בהתייחסותו של קהלת להצלחתם הזמנית של הרשעים. כפי שכבר ציינו, קהלת מכיר בטבעו הבר־חלוף של הרשע, והידע הזה מעורר בו שמחה: "ושבחתי אני את השמחה". דוגמה נוספת הן הצהרותיו בדבר זמניותם של ימי הנעורים. "הילדות והשחרות, הבל", מכריז קהלת, דווקא כנימוק לציוויו - "שְׂמַח!" דברים דומים הוא אומר גם על טבעה של האהבה: "רְאֵה חיים עם אשה אשר אהבת, כל ימי חיי הֶבְלֶךָ", הוא מייעץ - אך רק לאחר שהוא מצווה על הקורא "לך אכֹל בשמחה לַחְמֶךָ".42פסוקים ספורים לפני סיום הספר קושר קהלת בין הזמניות לשמחה באופן ישיר וחד־משמעי: "כי אם שנים הרבה יחיה האדם, בכֻלם ישמח; ויזכֹר את ימי החֹשך, כי הרבה יהיו, כל שבא הבל".43כלומר, כל מה שבא עלינו, כל הסבל ומצוקות הקיום הנסיבתיות, הכל זמני.
על כן, החלק השלישי של הספר הוא בבחינת תפנית מפתיעה לעומת תחילתו: בפתיחת החיבור המונח הבל מרמז בדרך כלל על טרגדיה ורוע, ואילו בשלב זה הוא מוליד דווקא את השמחה, והוא מתאר את העיסוק הנלהב באהבת החיים ובטוב השופע מהם. קהלת הפנים את הלקח העמוק ביותר של ההבל; הוא מבין - ומבקש ללמדנו - כי הארעי והחולף הם הם מקור ההשראה הרוחנית.
לקח זה מהדהד מאוחר יותר בשיטות דתיות ורוחניות אחרות. הוא מנוסח בבהירות הגדולה ביותר במילותיו של הבודהה: "קיומנו זה חולף לו כעָבֵי סתיו. הצפייה בלידתם ובמותם של בני אדם, כמוה כצפייה בצעדי ריקוד. חיי אדם הם הֶבזֵק של ברק בשמים. נחפזים ועוברים כמפל במורד הר תלול". על פי דרשתו האחרונה של הבודהה, לתובנה זו נודעה ההשפעה העמוקה ביותר על חיינו. "אם תחשוב תמיד על ארעיות חייך, תסיר מעצמך חמדנות וכעס, ותוכל להימנע מכל רעה".44
בטקסט שלפנינו, החכם מכל אדם מבין שלא רק המזל וההצלחה, אלא גם העצב, הכוח, הקנאה והדיכוי הם, בסופו של דבר, בני־חלוף. הכרה זו פותחת בפניו את שערי הישועה. הרוח האמיתית המאפיינת שלב זה בחיפושו של קהלת אחר משמעות זוכה לניסוח חד ובהיר בפסוקים הבאים:
לך אכֹל בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך: כי כבר רצה האלהים את מעשיך... כל אשר תמצא ידך לעשות בכֹחך, עשה. כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול אשר אתה הֹלך שמה.45
כמו הבל פריחת הדובדבן, שקוצר ימיה מקודש כמעט, כך הזמניות החובקת של ההבל מוליכה לשינוי האקזיסטנציאלי שחל בקהלת. היא אוצרת בתוכה את יפי השקיעה והשלכת ואת ערגתו של הצייר אל תעתועי האור. שכן, דווקא חמקנותם של הדברים האלה היא שמפעימה אותנו, מניעה אותנו ליצירה אישית ומכוונת את לבנו אל הנשגב. הבנת טבעם החולף של החיים מאפשרת לקהלת להשתחרר לבסוף מן השיתוק שאחז בו בצלו של המוות. ארעיות החיים, הוא מבין, הופכת אותם לכוח מחולל רב־עוצמה; היא יוצרת להיטות אדירה לחיות, לשמוח, לעשות, ומעל הכל - ללמוד. המפתח להשלמה עם הארעיות, מגלה קהלת, אינו בבניית מצבות ענק או במסעי כיבוש שאפתניים, כי אם בגילוי האמת ובהבנה הפנימית הנובעת מן ההכרה כי הכל חולף.
וכך, קהלת מסיים את מסע החיפוש שלו באשרו את ערכם המוחלט של החיים האנושיים. בדרך זו הוא פותר את התסכול הקיומי שעינה אותו בתחילת החיפוש: אף שהמסורת היהודית מקבלת את האמונה בעולם הבא, היא מקצה לה מקום שולי יחסית בתודעה הדתית. החיים עצמם, עד קצם, חייבים להישאר מוקד הקיום האנושי.
מתוך הבנה זו צומחת בהדרגה ההערכה לשמחה. המסורת היהודית הכירה תמיד בערכם הרוחני של האושר ומשוש הלב. התלמוד קובע, למשל, כי במצב של עצבות לא ניתן להשיג השראה אלוהית, כיוון שזו שוֹרה רק על מי שקנה לו את היכולת לשמוח.46 מאות שנים אחר כך טען גם רבי נחמן מברסלב שמצווה גדולה היא להיות בשמחה תמיד, ממש ברוח דבריו של קהלת: "שְמַח בחור בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ לבך בימי בְחוּרוֹתֶיךָ... והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך...".47 לדידו של קהלת השמחה איננה פרס ניחומים, וגם לא סם או שיקוי לריפוי מכאובי החיים, אלא ערך בפני עצמו; היא הדרך לחיות באמת.48
אולם נראה שאפילו השמחה, חשובה ככל שתהיה, איננה יעדו הסופי של קהלת. בסופו של דבר, אם ישנו מסר עמוק יותר בספר, הוא נעוץ בהבנה שבכוחנו להשיג את החכמה רק אם נכיר בארעיותה של ההוויה; ושרק באמצעות החכמה הנצברת מתוך ניסיון החיים נוכל לקחת חלק כלשהו בַּנצחי. המחבר חוזר ומדגיש את חשיבותה של החכמה: "יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך";49 "החכמה תְּחַיֶּה בעליה";50 "החכמה, תָּעֹז לחכם";51"חכמת אדם תאיר פניו".52 ההלת מספק את התובנה החשובה ביותר בנוגע לחכמה כאשר הוא מתייחס למעמד שבו האדם נשפט בפני האל לאחר שעזב את העולם: "שומר מצוה לא יֵדע דָּבָר רע", דהיינו לא יאמץ תפיסות מוטעות, "ועת ומשפט, יֵדע לב חכם".53 לעת משפטו הנצחי, יעמוד האדם מול בוראו עם חכמת הלב, שנרכשה באמצעות התנהגות על פי הקוד האלוהי בעולם הזה. קהלת מבין שחכמת אמת היא הדבר היחיד שאינו תלוי בנסיבות המשתנות של חיינו, אף שהללו מספקות את ההזדמנות להשיגה. זהו הלקח מחייו של הבל, שהיה ההשראה לספר קהלת.54
תובנה אחרונה זו - כי בכוחם של החיים החולפים להניב את האמת הנצחית - נוגעת בלב לבו של עולם הדימויים המקראי. זוהי גם הנקודה שבה מתחיל מסעו הרוחני של משה, על פי ספר שמות. משה, בגלימת הרועה של אבות אבותיו, היה עסוק בטיפול בצאנו כאשר נתקל לפתע בהתגלות מדהימה: "וַיֵּרָא מלאך ה' אליו בְּלַבַּת אש מתוך הסנה; וַיַּרְא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אֻכָּל. ויאמר משה, 'אסֻרה נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה'".55 בסנה הבוער נגלה לעיני משה דימוי רב־עוצמה של הקיום הפיזי הארעי ביותר המכיל בתוכו את אש התמיד - שתי מציאויות שלכאורה אינן יכולות להתקיים יחדיו, ובפועל הן אינן ניתנות להפרדה. משה עצמו יגלם שניוּת זו בגופו כאשר יֵרד מהר סיני, לאחר ששמע את דבר האלוהים, ופניו הארציות, האנושיות, יקרנו באור עולמים.56 ספר הזוהר מדגיש את הקשר הזה בקבעו כי משה הוא גלגולו של הבל.57 דרשה זו, המזהה את הבל עם הנביא המקראי הגדול ביותר, מאוששת את ההבטחה הגלומה בספר קהלת. "הבל הבלים", קובע קהלת - הכל ארעי, "כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף", בלשונו של הפיוט.58 אך בלבה של אותה זמניות שוכנת הלהבה הנצחית.
קהלת, החכם מכל אדם, מלמד כי הכל חולף מלבד החכמה עצמה - וההיסטוריה הוכיחה את צדקתו במלואה. לא עושרו של שלמה, לא כוחו העצום ואפילו לא המקדש האדיר שבנה בירושלים שרדו תחת השמש. ההישג האמיתי של המלך הגדול הוא מורשת חכמתו, הבאה לידי ביטוי באופן המרשים ביותר בספר החכמה שלפנינו. האמונה בידע כצורה הנעלה ביותר של רוחניות הייתה דגלה של היהדות לאורך הדורות, והיא מלמדת גם היום שרק רעיונות יכולים לעמוד במבחן הזמן ולשנות את העולם.
איתן דור־שב הוא עמית חבר במרכז שלם. הוא עוסק בכתיבת מחקר על נושא הנשמה בתנ"ך. מאמרו האחרון בתכלת היה "מוזיאון ישראל ואבדן הזיכרון הלאומי" (תכלת 5, סתיו התשנ"ט/1998).
הערות
המחבר מבקש להביע את תודתו העמוקה לפרופסור מנחם פיש, שפתח לפניו את השער לפני שנים כה רבות.
1. התזה המוצגת במאמר אינה תלויה בשאלה אם שלמה אכן היה מחברו של ספר קהלת. מן הפסוק הפותח של הספר, ומאינספור אזכורים נוספים, ניכר שהמחבר ביקש ליצור את הרושם שהספר הוא ביטוי לחכמתו של שלמה ושהוא שם את דבריו בפיו.
2. קהלת ב:יז-כא.
3. נושא השמחה נידון גם בספרו של רמי שפירו (אף שגם הוא מפרש את המונח הבל כ"ריקנות"), ראה Rami Shapiro, The Way of Solomon: Finding Joy and Contentment in the Wisdom of Ecclesiastes (San Francisco: Harper, 2000) (להלן דרכו של שלמה). חוקרים נוספים התייחסו גם הם לנושא זה, אם כי לא לעתים תכופות; ראה למשל את דבריו של דניאל פרדריקס, שכתב על "הצחוק, הריקוד והחיבוק, האהבה והשלום" בקהלת: Coping with Transience: Ecclesiastes on Brevity in Life (Sheffield: jost, 1993), p. 68 (להלן התמודדות עם הארעיות).
4. קהלת ג:כב.
5. קהלת ט:ז.
6. קהלת ח:טו.
7. מלכים א ד:כ.
8. קהלת ב:יג; ז:יב; ז:יט; ח:א-ה ובמקומות נוספים.
9. התלמוד אף מציין: "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה", בבלי שבת ל ע"ב.
10. מ' ג'יימס סויר, "התיאולוגיה של קהלת", מופיע באתר הקרן ללימודים מקראיים (The Biblical Studies Foundation): http://www.bible.org/docs/ot/books/ecc/theoecc.htm.
