הדפסה
גרסת PDF11. השווה: Giorgio de Santillana, Hamlet’s Mill: An Essay on Myth and the Frame of Time .(Boston: David Godine, 1994)
12. השווה: Jan Assmann, The Mind of Egypt: History and Meaning in the Time of the Pharaohs, trans. Andrew Jenkins (New York: Metropolitan, 2002); The Search for God in Ancient Egypt, trans. David Lorton (Ithaca, N.Y.: Cornell, 2001).
13. הקוראן, סורה 78 ("הַדָבָר") פסוקים 31-34, תרגם יוסף י' ריבלין (תל אביב: זמורה ביתן, 1987), כרך ב, עמ' 711.
14. ג'ון ווּדרוֹף מסביר בהקדמה שחיבר לספר המתים הטיבטיכי "החזיונות שלאחר המוות, הנגלים לנפטרים, ממשיים לגביהם": The Tibetan Book of the Dead, trans. Walter Evans-Wentz (London: Oxford, 1960), p. lxxiii.
15. השווה: רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ח, ו.
16. קהלת - פירוש דעת מקרא, בתוך ההקדמה מאת מרדכי זר־כבוד (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז), עמ' 33. ההדגשה הוספה.
17. ראה הערך "ספרות מקראית" באנציקלופדיה בריטניקה(Chicago: University of Chicago, 2003), vol. xiv, p. 951.
18. בראשית ד:א-ח.
19. קהלת יב:ה-ח. המילה הבל מזכירה גם כמה שורשים עבריים המציינים במובהק כיליון הנגרם כתוצאה מחלוף הזמן: "וַנָּבֶל כעלה כֻלנו" (ישעיהו סד:ה); "המה יֹאבֵדוּ... וכֻלם, כַּבֶּגֶד יִבְלוּ... וְיַחֲלֹפוּ" (תהלים קב:כז); "יחיו מתיך, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיהו כו:יט). כן ניתן למצוא מקבילות בערבית הדרומית הקדומה, שבה בלות משמעה "קבר"; מקבילות נוספות הן המילים בליי באוגריתית, בליה באתיופית ("להתכלות") ובלו באכדית ("להתנדף", "לעבור מן העולם"). ראה: Cyrus H. Gordon, Ugaritic Textbook, entry 471; ZAW 75:307; Ludwig Koehler, Walter Baumgartner, The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament (Boston: Brill, 2001),
p. 132.
p. 132.
20. ישעיהו מה:יז.
21. דברים לג:כט.
22. שמות יד:יג, ל.
23. השווה: במדבר ו:כו. ראוי לציין שדברים אלו דוחים את ההשקפה הפגנית בדבר היסוד המכניסטי במעשה הפולחן האנושי, שלפיה יכולים בני האדם להניע את האלים לפעולה באמצעות טקסיהם, בלא כל קשר לכנות כוונותיהם.
24. הבל, לעומתו, היה ככל הנראה הראשון ליטול חיים: לעומת קין, שהקריב לאלוהים חלק מתנובת שדהו, הבל שחט בעל חיים. עובדה זו מקבלת משמעות מיוחדת לנוכח מוטיב החיים והמוות העובר כחוט השני לאורך הסיפור כולו: במעשה ההקרבה של בעל חיים קובע הבל כי ישנו ערך נעלה מן החיים עצמם; ערך שבעבורו ראוי לאבד חיים.
25. בראשית מו:לד.
26. בראשית מז:ג.
27. המשך השושלת מוזכר בבראשית ד:כה-כו: "וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן, ותקרא את שמו שֵׁת: 'כי שָׁת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, כי הרגו קין'. וּלְשֵׁת גם הוא יֻלד בן, ויקרא את שמו אֱנוֹש. אז הוחל לקרֹא בשם ה'". האדם הבא המוזכר במקרא כמי שקרא בשם ה' הוא אברהם (בראשית יג:ד), עובדה המחזקת עוד יותר את הקשר שבין העם היהודי להבל.
28. פירוש המונח הבל בתור "בר־חלוף" הוזכר כבר בעבר. התנ"ך של 'ג'ואיש פבליקיישן סוסייטי' (JPS), מתרגם את קהלת יא:י כך: ”youth and black hair are fleeting“, דהיינו: "הילדוּת והשחרוּת חולפות". תרגום JPSמרחיק לכת עוד יותר, בתרגמו כך את הבל גם בפסוק ו:יב וגם
בפסוק ט:ט. אך ברור שמדובר ביוצאים מן הכלל הנובעים מקריאה שגויה של 'רְעוּת רוח'. ראה הערה 29 להלן. קריאות נוצריות בספר התייחסו לשורשים האטימולוגיים של המילה, שמשמעותה קרובה לזו של אֵד או קיטור, בניסיון להסביר את מקורו של המושג הבל בקהלת כמטפורה ללא־גשמי: דניאל ליס מכנה זאת "הנוכח ברם נגוז": Ecclesiastes, or What is Life Worth? Translation, General Introduction, and Commentary on 1/1 to 4/3 (Paris: Letouzey, 1977), pp. 75, 275.
בפסוק ט:ט. אך ברור שמדובר ביוצאים מן הכלל הנובעים מקריאה שגויה של 'רְעוּת רוח'. ראה הערה 29 להלן. קריאות נוצריות בספר התייחסו לשורשים האטימולוגיים של המילה, שמשמעותה קרובה לזו של אֵד או קיטור, בניסיון להסביר את מקורו של המושג הבל בקהלת כמטפורה ללא־גשמי: דניאל ליס מכנה זאת "הנוכח ברם נגוז": Ecclesiastes, or What is Life Worth? Translation, General Introduction, and Commentary on 1/1 to 4/3 (Paris: Letouzey, 1977), pp. 75, 275.
א' נֶהֶר קורא להבל "כל שנחרץ דינו, מעצם מהותו, להיעלם": Notes sur Qohelet (Paris: Editions de Minuit, 1951), p. 72, וז'אן־לוק מריון קובע כי משמעות המילה היא "כל שיכול להתפוגג", ומסביר בהקשר לאותו דיון ש"האדם מוצא את עצמו נישא על כנפי רוחה של תבוסתו שלו". ראה Jean-Luc Marion, God Without Being, trans. Thomas A. Carlson (Chicago: University of Chicago, 1991), pp. 125-126.
אך כל הקריאות הללו, אף שהן מבינות את המושג הבל בהקשר של טבעו החולף של האֵד, בכל זאת רואות בשימוש המושאל הזה רמז לחוסר ערך, או לתִפלוּת, במקום לעובדה האובייקטיבית - שאינה שלילית באופן אפריורי - כי חיי אנוש הם בני־חלוף. ישנם חוקרים המשתמשים ב"חולף" בחלק מן הפסוקים אך לא בכולם (כדוגמת התנ"ך של JPS). אחד מאלה הוא דאגלס ב' מילר, המסכם כי "היבטים אחדים של הקיום האנושי - אפילו בני האדם עצמם - הם בלתי גשמיים, בעוד שאחרים הם בני־חלוף, ואחרים מאוסים": Symbol and Rhetoric in Ecclesiastes: The Place of Hevel in Kohelet’s Work (Leiden: Brill, 2002), p. 180.
יוצאת מכלל זה היא מסתו של דניאל פרדריקס, התמודדות עם הארעיות, שבה הוא מציין נכונה את מציאותם של מאמצים ארעיים, תענוגות זמניים וטרגדיות חולפות, ועומד על עקביות לשונית וסמלית לכל אורך ספר קהלת. אך כפי שמעידה כותרת מחקרו, אפילו בדבריו הארעיות נתפסת כבעייתית מיסודה. על פי פרדריקס, הארעיות היא חלק מ"עולם מקולל" (עמ' 11). הדבר מתגלה גם בנימת דברי הסיכום שלו. לטענתו, קהלת "מייחס משקל רב לשמחת העבודה, ובכללה העבודה הקשה, שאמורה להציב משקל נגד לכאבי העולם החולף, המורכב מרגעים בלבד" (עמ' 97). בניתוחו של פרדריקס חסרה המודעות למהפכה האקזיסטנציאלית של קהלת; פרדריקס אינו מכיר במשמעות החיובית של הארעיות החובקת־כל ואינו נותן את דעתו על ההתפתחות האינטלקטואלית המתרחשת לאורך הספר, אשר בסופו של דבר מביאה את המחבר להשלמה עם טבעם החולף של הכאב, הסבל, הרֶשע, ואפילו המוות עצמו. בקוטב הנגדי נמצא רמי שפירו, הרואה בארעיות את התמצית המוחלטת של הקיום. הקריאה הטאואיסטית הרדיקלית שהוא מציע לספר קהלת ראויה אמנם להערכה, בהטמיעה כהלכה תובנות מרכזיות בספר; "שום דבר אינו מתמיד, אומר לנו שלמה, ואין אמת משחררת מזו" (שפירו, דרכו של שלמה, עמ' 119), אך חסרה לו הרגישות הלשונית שתאפשר לו לפענח את הטרמינולוגיה השיטתית בספר. מסיבה זו הוא מחמיץ את המטפיזיקה הרציונליסטית של קהלת. שפירו טוען כי משמעותו המילולית של הבל ("נשימה", לדעתו) מרמזת למה שהוא "חולף, ארעי, זמני" (עמ' 96), אך מיד לאחר מכן הוא קובע כי הבל הוא סימן מטפורי לרעיון הטאואיסטי הגדול של ה"ריקנות". באופן זה, אפילו מפגשיו הראשונים של קהלת עם הארעיות - אלה הגורמים לו להכריז מפורשות כי הוא שונא את החיים (קהלת ב:יז) - נתפסים אצל שפירו באופן מהורהר ומנותק ("כמה מגוחך החיפוש הזה אחר קביעוּת", עמ' 27). "ריקנות" אמנם מרמזת על "העדר קביעות" (עמ' 2), אך אצל שפירו היא כוללת בתוכה שלילה רדיקלית הרבה יותר של ה"עצמי" הנצחי, של הבריאה, של השיפוט האלוהי, ובסופו של דבר גם של החכמה כמפתח לגאולה. בסך הכל, פרשנותו היצירתית של שפירו היא חופשית מדיי - במכוון - ביחס למקור העברי, מכדי שתוכל להביא תועלת פרשנית ממשית. אך הן פרדריקס והן שפירו מעמידים ציוני דרך חשובים לחילוצו של קהלת משש־עשרה מאות של קריאה שגויה. דומני שגישה מקראית אינטרטקסטואלית רגישה, לצד גישה מובנית כלפי השקפתו של ספר קהלת ביחס לפילוסופיה הטבעית (מתוך דיאלוג עם קוסמולוגיות יסוד אחרות, קדם־סוקרטיות), היא דרך האמצע שתאזן את דרכי הקריאה של פרדריקס ושפירו, בחיפוש אחר כוונתו המקורית, הגלויה, של ספר קהלת.
29. ההתנגדות להגדרה נייטרלית מבחינה ערכית של הבל נשענת בדרך כלל על השימוש החוזר בביטוי "הבל ורעוּת רוח", שפורש באופן מסורתי כ"תִפלוּת ורדיפה (עקרה מטבעה) אחר הרוח". אך התייחסות זו לרעוּת רוח (ביטוי המיוחד לספר קהלת) שוגה בהבנת המקור העברי כשם שהיא שוגה בהבנתו של הבל כ"תִפלוּת". החוקרים מסכימים על דחיית התפיסה הישנה של רְעוּת כנגזרת של רוע, לטובת תרגומים הרואים ברְעוּת נגזרת של השורש ר.ע.ה. ובכל זאת, תפיסה מוטעית זו ממשיכה להחמיץ את משמעותו היסודית של הפועל הזה, שפירושו סוג של תנועה בחיפוש אחר מרעה. השורש העברי ר.ע.ה. אינו מרמז דווקא על מרדף, לכידה או קיבוץ עדרים; הוא מורה על תנועה טיפוסית (הפונה ממך והלאה) של אכילת עשב בגבעות מדבריות. לכן הפועל יכול לשמש בקלות לציון שוטטות של חיה בודדה, ללא עדר או רועה (השווה: בראשית מא:א-ב; שיר השירים ד:ה, ו:ב). באופן דומה אפשר להשתמש בפועל גם כאשר אין מתבצעת כל פעולת אכילה (השווה: במדבר יד:לג). ולכן, אפילו אם לא היינו יודעים עוד דבר נוסף, צריך היה להבין את משמעות הביטוי רְעוּת כתנועה חולפת של רוח או אוויר, כמשב או בריזה. פירוש זה קרוב ל"תִּרְעֶה רוח" בירמיהו כב:כב (כלומר "תפיץ הרוח"). מאחר שכך הביטוי הבל ורְעוּת רוח מביע משהו כמו "אד ותנועה של אוויר", או "אד ומשב רוח". הביטוי כולו מצביע אפוא על תופעות חולפות, נטולות ערך חומרי. אך האטימולוגיה של המילה רְעוּת עצמה עשויה לרמוז לנו על כוונתה המקורית; שכן, לשורש השמי המקורי הייתה משמעות נוספת, קרובה מאוד למילה "אֵד". משמעות זו אמנם אבדה בשפה העברית, אך שרדה עד היום בערבית - בשורש הערבי ר.ע.ו., כמו בשם העצם רַעְוָה - קצף - ובפועל רַעַוַ - להקציף. כמו האדים, גם זו מטפורה בעלת עוצמה לתיאור תופעות חולפות, זמניות. הקצף עשוי כמובן מאוויר, אשר בעברית המקראית נקרא תמיד רוח - מה שמחזיר אותנו אל הניב המופיע בספר קהלת, "הבל ורְעוּת רוח", אשר כעת ביכולתנו לקראו כ"אדים וקצף" (והשווה: שייקספיר, אונס לוקרציה: "במה אזכה אם אשיג את אשר ביקשתי? חלום, הבל פה, קצף של שמחה חולפת").
עניין זה מסייע לנו להבין גם את קהלת ד:ו, שם מתוארת רְעוּת רוח כדבר שאפשר לתפוס אותו - על דרך ההשאלה - "מלוא חופניים", אם גם בלא תועלת רבה; מובן שאי־אפשר לתפוס ביד את ה"רדיפה אחר" משהו. שני חלקי הביטוי, אדים וקצף, הופכים, אם כן, לשמות עצם מקבילים של שתי ישויות פיזיות (רְעוּת רוח כשם ולא כפעולה). כתוצאה מכך, הביטוי הבל ורְעוּת רוח משמש כולו כמטפורה כפולה, אחידה ואובייקטיבית, לארעיותם של החיים האנושיים ושל ההישגים הארציים.
לבסוף, קשה להתעלם מן הדמיון הבולט בין "הבל רועה" (בראשית ד:ב) לבין הצירוף הבל ורְעוּת: כשם שקהלת מצליח להעלות בזיכרון את סופיות חייו של הבל באמצעות דימוי האד, כך גם ה"קצף" (או ה"משב") מזכיר את התפקיד שמילא הבל בחייו הארעיים.
30. ראוי לציין שהמונח היווני שממנו נשאבה המילה vanity, ששימשה בדרך כלל לתרגום הבל פירושו גם "חולף" או "מתעתע", בנוסף ל"ריק" או "חסר תכלית". הערפול הזה היה בוודאי מקורו של השימוש השגוי במילה בפרשנויות מאוחרות יותר.
31. קהלת ט:ט.
32. קהלת ח:י.
33. קהלת ח:יד.
34. קהלת ב:כב.
35. פרנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה, תרגם יהושע עמיר (ירושלים: מוסד ביאליק והמכון על שם ליאו בק, תש"ל), עמ' 45.
36. “The Legend of the Buddha Shakyamuni,” in Buddhist Scriptures (Middlesex: Penguin, 1959), pp. 39-40.
37. כאן קהלת מתחיל לדון גם ביחסיותן האינהרנטית של תורות ידע. ראה קהלת
ו:ח-יב.
ו:ח-יב.
38. קהלת ד:ח.
39. קהלת ז:ו.
40. קהלת ו:ג-ו.
41. קהלת רבה ו:ג.
42. קהלת ח:טו; יא:ט-י; ט:ז; ט.
43. קהלת יא:ח.
44. מתוך "שיעורו האחרון של הבודהא", כפי שמצוטט אצל דילגוֹ קִיֵינטְסֵה רינפּוֹשֶה; ראה The Teaching of the Buddha, 128th revised edition (Tokyo: Bukkyo Dendo Kyokai, 1986), accessed via http://trang.quoc.org/theteachingofbuddha.htm#10.
45. קהלת ט:ז-י.
46. "ללמדך שאין שכינה שוֹרה... מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה", בבלי שבת ל ע"ב; "ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח", ירושלמי סוכה ה, א.
47. קהלת יא:ט-י.
48. הדבר מזכיר גם את "האושר המושלם" של אריסטו. השווה אריסטו, אתיקה מהדורת ניקומכוס, ספר עשירי.
49. קהלת ב:יג.
50. קהלת ז:יב.
51. קהלת ז:יט.
52. קהלת ח:א.
53. קהלת ח:ב-ה. המונח "דבר" בקהלת תמיד מופיע במשמעות של "היגד", בדומה ל"לוגוס" ביוונית.
54. מעניין לציין ששני הספרים המקראיים האחרים שיוחסו לשלמה - משלי ושיר השירים - נושאים את שבחי החכמה ואת שבחי שמחת אהבת הנעורים, בהתאמה.
55. שמות ג:ב-ג.
56. שמות לד:ל-לה.
57. תיקוני זוהר, תקונא שתין ותשע קי"ח ע"א. המדרש מצביע על מכנה משותף מוסרי בין הדמויות. בניגוד לקין - או לאדם - שעבדו אדמה חסרת חיים, הבל היה הראשון שפנה למקצוע אינטרסובייקטיבי, הראשון שטיפל ביצורים חיים אחרים. זאת ועוד - מותו לימד את האנושות, לראשונה, על מחויבותו המוסרית של האדם לחברו. היה זה מרכיב מרכזי ברוחניותו של הבל, המשתקף גם בטיפולו המסור של משה בַּגְדִי שברח מן העדר כדי לשתות. לפי המדרש, הודות לגילוי זה של חמלה בחר האל להפקיד בידיו של משה את צאן מרעיתו שלו - את עם ישראל.
58. מחזור התפילה לימים נוראים, מתוך הפיוט "ונתנה תוקף".
