הדמוקרטיה באינטרנטיה

ביקורת מאת מרשל פו

The Cult of the Amateur: How Blogs, MySpace, YouTube, and the Rest of Today's User Generated Media are Destroying Our Economy, Our Culture, and Our Values
by Andrew Keen
Doubleday, 2007, 240 pages

Here Comes Everybody: The Power of Organizing Without Organizations
by Clay Shirky
Penguin Press, 2008, 336 pages



 

בשנת 1988 קניתי ספר בשם מוזרוּת גבוהה באמצעות הדואר: מדריך הפרינג' - נביאים מטורפים, משוגעים, מטורללים ואנשי חזון. הספר הפך למעין טקסט פולחן בקרב פוסט־היפים זחוחים, שכמותם שאפתי להיות באותם ימים. שמו של מחבר הספר היה "הכוהן איוואן סטאנג", ראש "כנסיית התת־גאון" (The Church of the SubGenius). מובן שגם הוא וגם הכנסייה שלו היו בדיה גמורה. איוואן סטאנג האמיתי היה איש עסקים בשם דאגלס סנט קלייר סמית, ששיווק תרבות־נגד תמהונית לצעירי קולג'; המכשיר ששימש אותו היה כנסיית התת־גאון. לא תופתעו לשמוע שהספר מוזרות גבוהה ראה אור ב"ראנדום האוס", הוצאת ספרים שהאינטרסים המובהקים שלה עומדים בניגוד גמור לאלו של תרבות־הנגד. בשעתו לא הבחנתי באירוניה שבדבר ובלעתי את הספר כלחמנייה חמה ומעודכנת. לא שהתייחסתי אליו ברצינות - באותם ימים לא יכולתי להתייחס למשהו ברצינות ועדיין להיחשב "בעניינים". לא, מוזרות גבוהה היה בעיניי מסוג החומרים שאתה קורא בשירותים - ואולי לא ממש נכון להשתמש במילה "קורא"; מדויק יותר לומר שאתה מעלעל בספר, צוחק פה ושם מגודש התימהונות שבו ומתענג על ההרגשה שאתה מתעסק כאן במשהו שהמרובעים אפילו לא שמעו עליו.
מוזרות גבוהה מסווג אצלי כיום בקטגוריית "הדברים היומרניים שנראו לי קוּל בתקופה שבה חשבתי שאני קול", אבל אני חייב להודות שהוא לימד אותי לקח חשוב - שתחת כיפת השמים יש עוד הרבה דברים שהפילוסופיה שלי אפילו לא חלמה עליהם. חשבתי אז שכבר ראיתי בחיי די הרבה, לפחות ממה שיש לראות בארצות־הברית, אבל טעיתי בגדול. מוזרות גבוהה הביא שפע של סיפורים על קבוצות בלתי נראות העוסקות יום וליל בדברים המוזרים ביותר שאפשר להעלות על הדעת - וגם כמה דברים שאתם, או לפחות אני, לא מסוגלים להעלות על הדעת. מעולם לא יכולתי אפילו לדמיין שקבוצת אנשים יכולה להתאסף יחד בשביל דברים כאלה. אבל התברר לי שכך אכן קורה, שגן סודי ענק של מוזרות מלבלב ממש מתחת לפני השטח של החיים האמריקניים. ולא זו בלבד, אלא שאותו גן לא היה מוקף גדר. סטאנג הבטיח מוזרות גבוהה באמצעות הדואר, והוא באמת סיפק את הסחורה: במחיר של בול יכולתי ליצור קשר עם כל אחת מן הקבוצות הביזאריות שהופיעו ברשימה. יכולתי להחליף מכתבים עם "נביאים מטורפים, משוגעים, מטורללים ואנשי חזון" - וממרחק בטוח. היה בזה משהו מסעיר.
לפעמים נדמה לי שהאינטרנט הוא פשוט גרסה מורחבת של מוזרות גבוהה באמצעות הדואר. סטאנג חשף רק קטע קטן מן העולם הבלתי נראה של הרבגוניות האנושית, בעוד שהאינטרנט שופך עליו אור מן הקצה האחד אל קצהו האחר. טרם היות האינטרנט לא היה לרובנו שמץ של מושג שמהלכים בקרבנו מבקרי נייר טואלט, אספני פירות רקובים ואנשים הסוגדים לציפורני רגליים. היום אנחנו יודעים שהם קיימים, ולצדם משגשגים עוד מיליונים על גבי מיליונים של טיפוסים בעלי תחביבים אקסצנטריים אחרים. נסו להקליד את המילה "פֶטיש" בכל מנוע חיפוש (לא בעבודה!) והנה יתגלה לפניכם המארג האינסופי של המוזרות ששמה האנושות. מצאתם משהו מעניין? יופי, שיחקתם אותה, ותוכלו להצטרף לחגיגה בלי שום קושי. רק שלחו לאתר פוסט או אי־מייל וכבר הצטרפתם למועדון! לא מצאתם את הטעם המדויק שלכם? לא נורא: כמעט באותה קלות תוכלו להקים אתר אינטרנט שיוקדש לשריטה הספציפית שלכם. כל שעליכם לעשות הוא להירשם לחברה המספקת שירותי אחסון (כמה מהחברות הללו אף אינן דורשות תשלום), להעלות דף לרשת (אין קל מזה) ולראות איך מתקבצים באתר שלכם בזה אחר זה אנשים בעלי "טעם" דומה. התרועעות עם פטישיסטים עלולה כמובן להיות עסק לא כל כך נעים, גם אם אתם בעצמכם כאלה. אבל אל דאגה. הרשת דואגת לספק לכם מעטה של אנונימיות, וכך תוכלו להתרווח בכיסא ולצפות ממרחק בטוח בחינגה הפרועה!
נשמע נהדר. אבל האם זה באמת נפלא כל כך? עם השאלה הזאת בדיוק מתמודדים ספרו של אנדרו קין פולחן החובבן וספרו של קליי שירקי הנה באים כולם. אפתח ואומר ששני הספרים מצוינים. אם יש את נפשכם לדעת כיצד משפיעה הרשת על חיי, על חייך, על חייו של כל אדם - טוב תעשו אם תקראו אותם. אבל תצטרכו לקרוא את שניהם, כי כל אחד מהם מגיע למסקנות מנוגדות לחלוטין. וזה מטריד במקצת: היינו רוצים להניח שכאשר שני אנשים נבונים בוחנים אותה תופעה עצמה, הם מגיעים למסקנות דומות. לכל הפחות היינו מצפים שמסקנותיהם תעדנה על שהם משתייכים לאותו כוכב לכת. אולם מתברר שקליי שירקי הוא ממאדים ואנדרו קין מנוגה.
 
כאשר הגיע האריסטוקרט הצרפתי אלקסיס דה־טוקוויל לביקור בארצות־הברית בשנת 1831, הוא הבחין שלאמריקנים יש תכונה מוזרה: הם אוהבים ליצור קבוצות. בחיבורו הקלאסי הדמוקרטיה באמריקה הוא מעיר:
אמריקנים בני כל הגילים, כל המעמדות וכל הזרמים אינם פוסקים מלהקים אגודות. יש להם לא רק חברות של מסחר וחרושת, שבהן הכל משתתפים, אלא גם אגודות מאלף סוגים אחרים - דתיות, מוסריות, חשובות, חסרות ערך, כלליות מאוד ופרטיות מאוד, גדולות מאוד וקטנטנות. האמריקנים מאגדים אגודות כדי לערוך חגיגות, לייסד סמינריונים, לבנות פונדקים, להקים כנסיות, להפיץ ספרים, לשלוח מיסיונרים לעברו השני של כדור הארץ; בצורה זו הם מייסדים בתי חולים, בתי כלא ובתי ספר. אם עולה הצעה להחדיר איזו אמת או לטפח איזה רגש בעידודה של איזו תורה גדולה, הם מקימים אגודה.
בעולם הישן, אנשים מן המניין כמעט לא הקימו התאגדויות כאלה. לצורך ארגון העניינים המשותפים הם הסתמכו על המדינה או על האצולה. כיצד זה, תהה טוקוויל, התפתחה דווקא אצל האמריקנים חיבה עמוקה להתאגדויות? התשובות שהוא נתן לכך הן "דמוקרטיה" ו"חירות" - כלומר תנאים שוויוניים ושחרור משליטה מלמעלה. הוא גרס שהדמוקרטיה הולידה את החירות ושלאחת אין קיום בלי האחרת. יחדיו הן מניחות את התשתית לנטייתם של האמריקנים לחתור להשגת מטרות משותפות, שנתפסה בעיני טוקוויל כתכונה יפה בדרך כלל.
שירקי ממשיך את הסיפור כמעט מאתיים שנה אחר כך. גם הוא ערך מסע לארץ זרה ונכרייה - נכנה אותה "אינטרנטיה" - ונדהם לגלות את נטיית ההתאגדות של ילידיה, שלהם נקרא "אינטרנטיאנים".
שירקי מבחין בהקשר הזה בשתי תופעות מעניינות. ראשית, הוא טוען שקצב יצירת הקבוצות בקרב האינטרנטיאנים דומה מאוד לקצב שבו נוצרות קבוצות בידי אנשים אמיתיים בעולם האמיתי. הקבוצות שמרכיבים האינטרנטיאנים, כותב שירקי, "גדולות ומבוזרות יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה". למרבה הצער, אין הוא מנסה להביא תימוכין שיטתיים להנחה זו, אך היא מתקבלת על הדעת.
שנית, שירקי מציין שהארגונים הנוצרים באינטרנטיה נוטים להיות "שטוחים" יותר מן הארגונים בעולם האמיתי; היחס בין התקרה המנהלתית שלהם ובין פעילותם היצרנית קטן לעומת המקובל מחוץ לרשת. באינטרנטיה יכולה "קבוצה מאוגדת באופן רופף להשיג את מבוקשה ביעילות רבה יותר מאשר בארגון המוסדי". משום כך, לא מתפתח בה סדר הירארכי; פשוט אין בו צורך. שוב, שירקי אינו מתאמץ להביא הוכחות לטענתו, אם כי גם היא מתקבלת בהחלט על הדעת.
כל זה מחולל, לדעת שירקי, מעין מהפכה ביחסים האנושיים - וגם הוא, כטוקוויל, מבקש להבין כיצד ומדוע היא פועלת. תשובתו היא: "כלים חברתיים". כלים אלה, הוא אומר, מאפשרים לנו "לתאם פעולה באמצעות קבוצות בעלות מבנה רופף, שמתַפקדות ללא הכוונה וניהול ושלא מתוך מניעים רווחיים". קל להבין מדוע בוחר שירקי לדבר דווקא על כלים חברתיים; "חברתי" הוא המושג הכי לוהט באינטרנטיה: שוב ושוב אנו נתקלים בביטויים כמו "תוכנה חברתית", "חומרה חברתית", וגם - הלהיט האהוב על הכל - "רשתות חברתיות". ובכל זאת, אין זו בחירה מוצלחת. הצירוף "כלים חברתיים" מעלה על הדעת קוקטיילים ושיחות חולין - ושירקי בהחלט לא מתכוון לכך. יתר על כן, המונח עצמו מיותר לחלוטין. כל הדוגמאות שמביא שירקי לכלים חברתיים - טלפונים סלולריים, אי־מייל, אתרי אינטרנט מסוגים שונים - הם אמצעים המאפשרים לאנשים לשלוח, לקבל ולאחסן מידע ולשלוף אותו ממרחק. אבל כבר קיים מונח המציין כלים כאלה: אמצעי תקשורת. מונח זה נשמע כמובן מיושן מאוד, אבל לדעתי אין שום סיבה לזנוח אותו רק מפני שהוא פחות סקסי. ורד הוא ורד הוא ורד.






צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017