הדמוקרטיה באינטרנטיה

ביקורת מאת מרשל פו

The Cult of the Amateur: How Blogs, MySpace, YouTube, and the Rest of Today's User Generated Media are Destroying Our Economy, Our Culture, and Our Values
by Andrew Keen
Doubleday, 2007, 240 pages

Here Comes Everybody: The Power of Organizing Without Organizations
by Clay Shirky
Penguin Press, 2008, 336 pages



שירקי טוען כי הכלים החברתיים - מתוך כבוד כלפיו נשתמש בכל זאת בביטוי הזה - אחראים לקצב המואץ ולדפוסים הבלתי שגרתיים של יצירת קבוצות באינטרנטיה. הם מצמצמים בחדות את העלות של כינוס אנשים בצוותא לצורך ביצוע דבר־מה. הכלים החברתיים הורידו את "עלותם של כל סוגי הפעילות הקבוצתית - שיתוף (sharing), שיתוף פעולה (cooperating) ופעולה קיבוצית (collective action)”. התיאום בין בני אדם בעולם האמיתי יקר יחסית, וזאת מכמה וכמה סיבות: אנשים בעלי אינטרסים ספציפיים אינם יכולים למצוא זה את זה מפני שהם מפוזרים בכל מיני מקומות; וגם כשהם מרוכזים באזור אחד, יש לדאוג לרשות אחת שתארגן את פעילותם. כיוון שכך, בני אדם בעולם האמיתי חוברים זה לזה רק כשהתועלת שבהתאגדות עולה על המחיר שדורשים איתור חברי הקבוצה, כינוסם וארגונם. מאחר שפעולות אלה אכן אינן זולות בעולם האמיתי, אין למצוא בו קבוצות רבות שאולי היינו שמחים להקים ולהצטרף אליהן. כפי שמציין שירקי בטעם רב, "מה קורה למשימות שאינן שוות את עלות הארגון מלמעלה? עד לאחרונה התשובה לכך הייתה: 'הן אינן קורות'". קבוצות שהיו בעבר שוליות או שלא התקיימו כלל הופכות אפוא בעזרת הכלים החברתיים לישויות בנות־קיימא.
שירקי מחלק את הקבוצות הללו לשלושה סוגים. הסוג הראשון הוא ארגונים קולקטיביים שחבריהם משתפים זה את זה בפריטים דיגיטליים כמו נתונים אישיים (MySpace), חדשות (Digg), תצלומים (Flickr), מוזיקה (Napster), קליפים קצרים (YouTube) או סרטים (BitTorrent). הסוג השני הוא קבוצות המרכזות מאמצים משותפים סביב מוצר דיגיטלי דוגמת אנציקלופדיה מקוונת (Wikipedia), עולם וירטואלי (SecondLife) או משחק המיועד למשתתפים רבים (World of Warcraft). הסוג השלישי הוא אגודות המוקמות בסייברספייס ואחר כך מעתיקות את פעילותן אל העולם האמיתי כדי להגשים מטרה מעשית - כמו פגישה פנים־אל־פנים עם אנשים (MeetUp), לכידת פושעים (Voice of the Faithful) או הרצת מועמד למשרה (MoveOn). שירקי מציין שהקמתן של קבוצות מן הסוג הראשון זולה יותר מהקמתן של קבוצות מן הסוג השני וכן הלאה; במילים אחרות, השיתוף זול יותר משיתוף הפעולה, ושיתוף הפעולה זול יותר מן הפעולה הקיבוצית. לפיכך, אתרי השיתוף נהנים מפופולאריות רבה יותר מאתרי שיתוף הפעולה, ואתרי שיתוף הפעולה נהנים משיעור השתתפות גבוה יותר מאתרי הפעולה הקיבוצית. כך לפחות אליבא דשירקי.
זוהי תיאוריה יוצאת מן הכלל, אף שהיא מציירת רק חלק מן התמונה. כוחה העיקרי טמון בתיאור תרומתו של השוויון ליצירת הקבוצות. טוקוויל טען שבסופו של דבר כל האמריקנים דומים זה לזה מבחינת כישרונותיהם המנטליים והכלכליים; כולם פיקחים מאוד ואמידים למדי. באמריקה, שלא כמו בצרפת ובאנגליה, לא התקיימה אצולה של הרוח או של הקרקעות. השוויון הקל על האמריקנים להתערות אלה באלה, ודבר זה בתורו הקל עליהם ליצור קבוצות. שירקי טוען כי הוא הדין גם באינטרנטיאנים. כולם דומים פחות או יותר בכל האמור בכישוריהם התקשורתיים. לכולם יש חיבור לאינטרנט, ופירוש הדבר שלכולם יש גם נגישות לכלים החברתיים. "כל אחד", הוא טוען, "הוא שקע־יציאה (outlet) תקשורתי". באינטרנטיה, בניגוד לעולם האמיתי, אין מעמד מקביל לאוליגרכים של המדיה - סופרים, מו"לים, בכירים בתעשיית הטלוויזיה - המפעילים פיקוח חסר פרופורציות על אמצעי התקשורת; השוויון ביכולות הקומוניקציה הבסיסיות הוא שמאפשר לאינטרנטיאנים לעשות יד אחת בקלות כה רבה.
לא קשה להוכיח את התיאוריה הזאת. תארו לעצמכם שהכלים החברתיים של שירקי לא היו פזורים באינטרנטיה בצורה אחידה - בדיוק כפי שאמצעי התקשורת המסורתיים אינם פזורים בצורה אחידה בעולם האמיתי. מה היה קורה אז? המעטים שלרשותם עומדים הכלים הללו היו נהנים מכוח ארגוני גדול יותר בהשוואה לרבים חסרי הכלים. בתנאים האלה היה נוצר ריבוד וירטואלי, עלות יצירתן של קבוצות הייתה מאמירה והיקף ההתאגדות היה פוחת. המצב באינטרנטיה שונה.
ואולם, כפי שמלמד אותנו טוקוויל, לא די בשוויון כדי להתניע תופעה המונית של ארגון עצמי. לשם כך נחוצה גם חירות, ודומה ששירקי החמיץ את הגורם הזה. טוקוויל מציין כי האמריקנים חופשיים במידה רבה מהתערבות פולשנית של מעמד שליט או של השלטון. הם שימרו את הזכות להתארגן בעצמם בכל דרך שתיראה להם, בגבולות המנהג והחוק. הוא הדין גם באינטרנטיה, המשוחררת מכל גורם מפריע בדמות מעמד או מדינה. כתוצאה מכך, האינטרנטיאנים מאמינים שנתונה להם הזכות ליצור קבוצות כאוות נפשם, ובאופן כללי יותר - לעשות ככל העולה על רוחם. הם נהנים מחירות גמורה, ובכל הנוגע ליצירת קבוצות זהו כל ההבדל כולו.
גם את זה קל להוכיח. שוו בנפשכם שניתן היה ליישם ולאכוף את כל המנהגים והחוקים של העולם האמיתי גם באינטרנטיה. במקרים מסוימים הדבר כבר נעשה ממילא: לאינטרנטיאנים אסור לפרוץ, לגנוב, לרמות או לסחור בפורנוגרפיה של ילדים - אם כי כמה מהם עושים זאת, כמובן - מפני שהרשויות בעולם האמיתי מטילות עונשים על מעשים כאלה בכל מקום שבו הם מתרחשים. אבל הבה נדמיין מצב שבו שליטתן של הרשויות באינטרנטיה הייתה הדוקה כמו אחיזתן בעולם האמיתי. מה היה קורה אז? התשובה פשוטה: הרבה פחות. לדוגמה, בעולם האמיתי אנשים אינם נוהגים להסתיר את זהותם. בעולם האמיתי אדם הוא מי שהוא; אם הוא מסתיר את זהותו או מחזיק בכמה זהויות הוא נוכל. בעולם האמיתי אינך רשאי אפוא לעשות כאוות נפשך ולהתרועע עם מי שתרצה, מפני שאתה עלול לסכן את שמך הטוב. אם אתה מטפח פֶטיש לחיות צעצוע, למשל, הדבר ייוודע ברבים ועלול להזיק לך. כך היה קורה גם באינטרנטיה אילו היה המנהג הזה תקף בה. מפחד הביקורת הציבורית היו האינטרנטיאנים חוששים לעשות דברים לא־קונבנציונליים או להצטרף לקבוצות מוזרות. אך בפועל אינטרנטיה דווקא מעודדת אותנו להסתיר את זהותנו, והרוב המכריע אכן בוחר לעשות כן. ה"זכות" להסתיר את מי שאתה (וכן לעשות אינספור דברים מפוקפקים אחרים) היא חירות מסוג מסוים, גם אם רובנו לא רואים זאת כך בדרך כלל.
אין פלא שתיאוריית ההתאגדות האינטרנטית של שירקי מדגישה את השוויון ולא את החירות. הבעיה איננה השוויון המקוון. למעט כמה יוצאים מן הכלל - עיתונאים מקצוענים החוששים כי האינטרנטיאנים יאספו, יכתבו ויפיצו בעצמם את החדשות, למשל - רוב בני האדם מברכים על העובדה שהאינטרנט מעודד גישה שוויונית, המאפשרת להמונים לשלוח, לקבל, לאחסן ולשלוף מידע בצורה זולה וקלה יותר. הבעיה היא החירות המקוונת, או מה שמבקרים רבים מכנים "התרת רסן מקוונת". מסיבה כלשהי - ככל הנראה מפני שהאנונימיות ברשת קלה ומקובלת כל כך - מפגינים אינטרנטיאנים רבים התנהגות פסולה על פי אמות המידה המקובלות בעולם האמיתי. הם מכנים זה את זה בשמות גנאי (flaming), מציקים לאחרים לשם ההנאה שבדבר (trolling) וגונבים פחות או יותר כל מה שמזדמן בדרכם (הפרת זכויות יוצרים ומעשי פיראטיות). אילו פעלו בני הבליעל האלה באופן דומה בעולם האמיתי, הם היו מוקעים, חוטפים מכות או מושלכים לכלא. אבל באינטרנטיה הכל הולך.
שירקי, ייאמר לזכותו, אינו מתעלם מן הבעיה, אבל גם אינו מקדיש לה את תשומת הלב הראויה. נדמה שהוא מנסה לתרץ את התופעות המגונות שהזכרנו בעזרת טיעונים משני סוגים. הראשון הוא שניצחונה של אינטרנטיה הוא בלתי נמנע, וכמותו גם ההתנהגות הרעה (והטובה) שהיא מטפחת, ולכן מוטב לנו להתרגל וללמוד לאמץ את שתיהן. הטרנזיסטור והגלולה למניעת היריון ניצחו, לדבריו, מפני ש"איש לא פיקח על אופן השימוש בטכנולוגיות האלה או על בני האדם שנעזרו בהן". אנשים פשוט רצו במוצרים הללו והשתמשו בהם, וזהו זה. גם הכלים החברתיים פועלים כך. האדם הסביר עשוי להשיב: האינטרנט אולי ינצח, והוא גם עלול לאפשר בתוך כך סוגים מסוימים של התנהגות רעה, אבל עדיין אין בכך כדי להפוך שגוי לנכון, רע לטוב או חזירים לחיות מעופפות. דברים אינם נעשים ראויים מעצם קיומם; הם ראויים מפני שהם ראויים.
הצידוק השני שמספק שירקי לרוע הלב המשתולל באינטרנט נשמע בערך כך: מה שנראה בעולם האמיתי כמידה מגונה הוא בעצם סגולה טובה כשמדובר באינטרנטיה. אנרכיה הופכת שם ל"דמוקרטיה", שלטון ההמון נעשה ל"ארגון עצמי", גניבה אינה אלא "יעילות" וסטייה היא בעצם "חופש ביטוי" בלתי מזיק. הסנגורים של האינטרנט, שרבים מהם הם אנשים פיקחים, מעלים את הטיעונים האלה כעניין שבשגרה, אבל אף אחד מהם אינו משכנע במיוחד. אין שום דבר "דמוקרטי" בכינוי "בהמה מפגרת"; כשאי־אפשר לבלום לאיש את הפה, ארגון עצמי נעשה עניין חסר סיכוי; גניבה היא גניבה, ולא חשוב באיזה תירוץ מנסים להצדיקה; וכלל לא ברור שפורנוגרפיה זמינה לכל ותופעות דומות אינן פוגעות באיש.






המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017