הדפסה
גרסת PDFהעובדה ששירקי ומליצי יושר אחרים של האינטרנט מנסים לעמעם את שאלת המתירנות המקוונת אינה מועילה להם, מפני שהיא מציגה אותם כמי שמשרתים לא את האמת אלא אינטרסים אחרים. איך נכנה אנשים המדגישים רק את החיובי ומסתירים את השלילי? אפשר שהם אופטימיים ללא תקנה, אבל יכול גם להיות שהם אנשי מכירות. ומה מבקשים חסידי האינטרנט למכור? ספרים כמובן, אבל גם את עצמם. אם תגלשו לאתר האינטרנט של שירקי (www.shirky.com) תוכלו למצוא שם את המידע הבא: "מר שירקי מחלק את זמנו בין ייעוץ, הוראה וכתיבה על ההשפעות החברתיות והכלכליות של טכנולוגיות האינטרנט… עם לקוחותיו נמנים כיום נוקיה, ג'י־בי־אן, ספריית הקונגרס, פורום היילנדס, קרן מארקל והבי־בי־סי". ואולי תשמחו לשמוע שאפשר לשכור את שירותיו של שירקי כמרצה באמצעות הסוכנות שלו, מוניטור טאלנט.
נכון, אי־אפשר להאשים אדם על שהוא מנסה להרוויח כמה דולרים, ואני מקווה שהעסקים של שירקי משגשגים, משום שהוא בחור מבריק מאוד. הבעיה היא שספרו הנה באים כולם מציג אותו כמין איש מכירות לעסקי הייעוץ האינטרנטי. נדמה שהוא אומר: "אינטרנטיה היא מקום מופלא, עתיר אפשרויות והזדמנויות. אין היא נטולת מכשולים, כמובן, אבל בעזרתי תוכלו אתם והעסק שלכם לעשות בה חיל". אילו ניסיתי להעביר את עסקיי לרשת, הייתי אמנם שוכר ללא דיחוי את שירותי הייעוץ של קליי שירקי, ולא רק משום שהוא יודע כל מה שצריך לדעת על אינטרנטיה, אלא גם מפני שאין לי ספק קל שבקלים שלאחר שייקח את דמי הייעוץ הוא יספר לי שהמכשולים המפריעים לנו לעשות עסקים ברשת הם רבים מספור ושאינטרנטיה היא בעצם ארץ ללא חוק, שבה אפשר להכתים מוניטין, להשמיץ מותגים מבוססים ולגנוב כמויות עצומות של מידע בלא הנד עפעף. אני בהחלט מקווה שהוא יאמר לי את הדברים האלה, שאם לא כן אני - ואתם - נמצא את עצמנו מתבוססים עד צוואר בתוך קקי דיגיטלי.
טוקוויל התפעל מן הדמוקרטיה האמריקנית אך לא היסס להצביע גם על חסרונותיה - ובראש ובראשונה על "עריצות הרוב", שאותה ראה הן כבעיה פוליטית והן כתופעה תרבותית. האמריקנים, טען, אינם מכירים במנהיגים פוליטיים טבעיים - דהיינו, אין להם מלך או מעמד אצולה. על הרוב מוטלת אפוא האחריות להכריע בכל עניין הקשור לממשל. תופעה זו לא מצאה חן בעיני טוקוויל. כמי שגדל בצל המהפכה הצרפתית הוא ידע היטב כי הרוב (קרי ה"המון") יכול להרוס את החירות באותה הקלות שבה הוא מקדש אותה. ואין זו הבעיה היחידה של השלטון העממי: הוא עלול גם להסב נזק חמור לעידון ולטעם הטוב. האמריקנים, לדעת טוקוויל, אינם מכירים בסמכויות תרבותיות טבעיות כשם שאינם מכירים בסמכויות פוליטיות טבעיות. אין להם אריסטוקרטיה של הדעת או של האמנויות. הרוב הוא שקובע מה טוב ומה לא־טוב. גם זה לא מצא חן בעיני טוקוויל; בעניינים אלה היה אליטיסט ולא האמין כי הרצון העממי יכול להוציא תחת ידו - או אפילו לזהות - משהו בעל ערך למדני או אמנותי. מבחינתו, הנזק לתרבות האמריקנית כבר נעשה. כך, למשל, הוא כותב על הסופרים האמריקנים:
לא אחת יהיה הסגנון מוזר, לא־נכון, עמוס מדי ורופס, כמעט תמיד מחוצף ונמהר. הסופרים ישאפו למהר במלאכתם ולאו דווקא להגיע לשלמות בפרטים. יצירות קטנות תהיינה שכיחות יותר מספרים עבי כרס; השנינה תהיה מרובה מן הלמדנות, הדמיון עדיף על העמקות; ביצירות הספרותיות טבועים יהיו סימני עוז מחשבתי מחוספס ופראי כמעט, תכופות סימנים של שוני רב מאוד ושל פוריות מופלגת. המחברים ישתדלו להדהים יותר מאשר לשאת חן, להסעיר את הרגשות יותר מאשר לענג מיטיבי טעם.
מנקודת מבטו של טוקוויל, הפופוליזם התרבותי המאפיין את אמריקה הוא אסון: תרבות אינה יכולה להרשות לעצמה לבלבל בין הפופולארי ובין הטוב.
בפולחן החובבן מעדכן אנדרו קין את הביקורת הזאת ומחיל אותה על עידן האינטרנט. בדומה לשירקי ערך אף הוא מסע לאינטרנטיה ושב עם דיווח מרתק על תושביה המיוחדים במינם. ואולם, הסיפור שהוא מגולל לפנינו אינו עוסק בילידים אמיצי לב המיטיבים להשתמש בכלים חברתיים פלאיים כדי לפעול כאיש אחד בכל מיני דרכים מעניינות, יצרניות ורווחיות; לא, גיבוריו הם אנשי מכירות נמרצים ומושחתים המוכרים לחובבנים אגו־מניאקים גאדג'טים מפונפנים שמאפשרים להם לגדף זה את זה, לייצר זבל דיגיטלי מכל סוג ומין ולגנוב ללא עונש חומרים המוגנים בזכויות יוצרים - וכל זאת בשם ה"דמוקרטיה". אנשי המכירות הללו הם טייקוני ה־Web 2.0 מעמק הסיליקון - סרגיי ברין, לארי פייג' וצ'אד הארלי, לצד הגורואים האינטלקטואליים טים אוריילי, כריס אנדרסון ולורנס לסיג. קין טוען כי יחסי הציבור הנלהבים שהם מעניקים לאינטרנט שגויים מיסודם או צבועים לחלוטין. רובם מונחים על ידי תאוות בצע ויאמרו כל דבר שיבטיח כי הכסף ימשיך לזרום לכיסם. קין מכנה זאת "הפיתוי הגדול". החובבנים האגו־מניאקים שלהם הוא לועג הם כנראה צאצאיהם הישירים של האמריקנים חסרי התרבות שפגש טוקוויל במאה התשע־עשרה. הם סמוכים ובטוחים שידעו להבחין בין טוב לרע - אף על פי שהם אינם מסוגלים לכך - והדחף המניע אותם הוא גאוותם המטופשת על כך שהם משתמשים באינטרנט כדי לומר לכל אדם באשר הוא מה הם חושבים על דברים שאין ביכולתם להבין. כך צועדים בסך הכיעור והטיפשות הנרקיסיסטית תחת דגל "הביטוי העצמי" ו"חכמת ההמונים". החובבן ה"אציל", אומר קין, "הוא הגרסה הדיגיטלית של הפרא האציל של רוסו, המייצג את ניצחון התמימים על המנוסים ואת ניצחון הרומנטיקה על חכמת השכל הישר של עידן הנאורות". הגאדג'טים המשמשים את החובבן הם בדיוק אותם כלים חברתיים שעליהם מדבר שירקי, אך קין סבור שאין הם אלא מכשירים להאדרה עצמית, להבנה רדודה ולגניבות־ענק. צר לו, למשל, על כך ש"הפיראטיות הדיגיטלית ושיתוף הקבצים הבלתי חוקי, המשגשגים הודות לשירותים כמו BitTorrent, eDonkey, DirectConnect, Gnutella, LimeWire ו־SoulSeek, הפכו למציאות כלכלית מרכזית בעסקי ההקלטות"; והמציאות הזאת מחסלת את העסקים האלה, הוא מוסיף.
יותר מכל, קין סבור כי Web 2.0 הוא מזימה גלויה להשיג דבר־מה מבלי לשלם עבורו. הטייקונים מספקים תוכנה המסיתה לגניבה דיגיטלית בתמורה להכנסה מקוונת מפרסום; הגורואים, המקבלים דמי ייעוץ, מצדיקים עבריינות זו באמצעות אמירות מקושקשות כמו "המידע רוצה להיות חופשי"; והאינטרנטיאנים פשוט גונבים וגונבים וגונבים. "מה שאינכם יודעים אולי", מזהיר קין, "הוא שמה שניתן חינם [באינטרנט] עולה למעשה הון תועפות". מישהו חייב לסבול, משהו חייב ללכת לאיבוד, ובסופו של דבר צריך לשלם עבור כל זה. בטווח הקצר, הוא אומר, קרבנות "הפיתוי הגדול" יהיו אותם אנשים יצירתיים בעלי מקצועות חופשיים המתפרנסים מזכויות יוצרים ומהכנסות מפרסום - עיתונאים, מוזיקאים, אנשי קולנוע, מפיקי טלוויזיה, כותבים, עורכים ומפעלים התומכים בהפקה ובהפצה של יצירותיהם. הגורואים של הרשת מכבירים מילים על האבולוציה של "מודל עסקי חדש" שיצליח - באורח פלא - לנתב את ההכנסות האבודות בחזרה למה שהם מכנים "ספקי תוכן" (ביטוי אומלל מאין כמוהו). ואולם, מדגיש קין, מודל כזה אינו קיים כיום, והגורואים מקפידים שלא להבהיר לנו איזו צורה תהא לו בעתיד. בינתיים אנו עדים להתרוששותם הכלכלית של עיתונים, חברות תקליטים, רשתות טלוויזיה ומוסדות תרבות אחרים. וכשאלה יחוסלו, מתנבא קין, נסבול כולנו:
המנצחים החדשים - Google, YouTube, MySpace, Craigslistומאות חברות סטארט־אפ המשתוקקות לנגוס בעוגת ה־Web 2.0 - לא יצליחו ככל הנראה להיכנס לנעליהן של התעשיות שתחתיהן הם חותרים… הבלוגים והוויקים המפתים אותנו להיכנס ולקרוא משמידים חלק ניכר מתעשיות ההוצאה לאור, המוזיקה והחדשות אשר יצרו את התוכן המקורי שאותו צוברים אתרי האינטרנט. תרבותנו מכלה את הדור הבא שלה והורסת את מקורות התוכן שלהם הוא נזקק.
מובן שגירושם של אנשי המקצוע מן הזירה לא יגזור עלינו לחיות ללא עיתונות, מוזיקה או וידיאו. אדרבה, ככל הנראה יהיה לנו מהם די והותר - ועוד יותר מבעבר. אלא שכל השפע הזה יהיה חובבני להחריד, מפני שייוצר בידי חובבנים - אנשים כמוך וכמוני, הפועלים מבלי להבין מה הם עושים, אך משוכנעים (הודות למפארי "חכמת ההמונים") כי הם בדרך הנכונה. מיליון קופים היושבים מול מכונות כתיבה לא יצליחו לכתוב מדי יום את הניו יורק טיימס, וגם מיליון אינטרנטיאנים היושבים מול צגי מחשב מוארים לא יוכלו לעשות זאת.
