האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני


 גילברט קית' צ'סטרטון (1936-1874) שלח את ידו בכל תחומי העשייה הספרותית. הוא היה סופר, מבקר, מסאי, משורר, מחזאי, עיתונאי ומאייר. תפוקת הכתיבה שלו הייתה עצומה, כמעט ללא מקבילות: צ'סטרטון חיבר קרוב לשמונים ספרים, כמאתיים סיפורים קצרים, ארבעת אלפים טורים עיתונאיים ומספר מחזות. לנוכחותו הדומיננטית בעולם הספרות האנגלי של ראשית המאה הקודמת תרמה גם דמותו הציורית; גינוניו האקסצנטריים, שנינותו המושחזת, ואפילו תוויו הפיזיים הייחודיים - ענק עב בשר, משופם וממושקף, לבוש גלימה ומצויד במקל הליכה המשמש גם כחרב לעת מצוא - הניבו חומר גלם לאנקדוטות משעשעות ועשוהו לאחד האישים המוכרים והאהודים בארצו.

אבל צ'סטרטון, שקיבל על עצמו את הנצרות הקתולית ב־1922, היה גם אחד מהוגי הדעות החריפים והמקוריים ביותר שנחלצו להגנת האמונה באקלים אינטלקטואלי שלא נטה חסד לדת הישנה. כתביו ההגותיים נחשבים ליצירת מופת של הספרות האפולוגטית, במידה רבה הודות ללוליינות הרטורית של צ'סטרטון ולשימוש הווירטואוזי שלו בפרדוקסים ובדימויים ציוריים ככלי לניגוח האתיאיזם והמטריאליזם. יכולת זו מודגמת היטב במאמר שלפנינו, פרק מתוך חיבורו ההגותי המפורסם ביותר, אורתודוקסיה (1908), העוסק בעליונותה האינטלקטואלית והמוסרית של החכמה הגלומה בסיפורי מעשיות על פני השיממון הרוחני של המחשבה המודרנית.

 
כאשר מוכיח איש העסקים הוותיק את הנער־השליח המשמש במשרדו על נטיותיו האידיאליסטיות, תכופות הוא פונה אליו במילים כאלה: "אה, כן, בעודך צעיר אתה מטפח אידיאלים מופשטים ובונה מגדלים באוויר; אך בגיל העמידה האידיאלים מתפזרים כעננים והמגדלים קורסים ואתה יורד בעקבותיהם אל קרקע המציאות, מסגל לך אמונה בפוליטיקה המעשית ומשתמש באמצעים העומדים לרשותך על מנת להסתדר בעולם כפי שהוא". כך לפחות נהגו זקנים נשואי פנים ואוהבי אדם, מנוחתם עדן, לדבר עמי בנעוריי. אלא שנער הייתי וגם זקנתי, והתחוור לי כי אותם זקנים נכבדים כיזבו. נבואתם לא התקיימה בי מעולם; ההפך הגמור הוא הנכון. הם אמרו שאני עתיד לאבד את האידיאלים שלי ולסגל לי את האמונה באורחותיהם של פוליטיקאים מעשיים. והנה, אמונתי באידיאלים לא נגרעה כמלוא הנימה. מה שאבד לי הוא אמונתי הילדותית בפוליטיקה מעשית. עודני מתעניין כמקודם במלחמת יום הדין; התעניינותי בבחירות הכלליות היא שֶפָּחתה, בעוד שבהיותי פעוט די היה באזכורן כדי לגרום לי לקפוץ בהתלהבות בחיקה של אמי. אין זאת אלא שהחזון לעולם נותר מוצק ומהימן. החזון הוא לעולם עובדה. המציאות היא שנוטה לזייף. אני מאמין בליברליזם באותה מידה שהאמנתי בו מאז ומעולם ועוד למעלה מזה. אך הייתה גם תקופה בחיי, מתוקה ותמימה יותר, שבה האמנתי בליברלים.
מבין האמונות שאחיזתן בי עוד איתנה אני מציין דווקא את הליברליזם, מפני שזהו, כמדומני, המשפט הקדום החיובי היחיד בשורש הגיגיי. גדלתי על ברכי הליברליזם, ותמיד האמנתי בדמוקרטיה, בדוקטרינה הליברלית היסודית בדבר זכותם של בני האדם למשול על עצמם. אם מילים אלו מצטלצלות באוזניו של אי מי כעמומות או שחוקות, אין לי אלא לעצור לרגע ולהסביר כי לדידי הדמוקרטיה עומדת על שני עיקרים. הראשון שבהם קובע כי הדברים המשותפים לכל בני האדם חשובים יותר מן הדברים המיוחדים לאדם זה או אחר. הדברים הרגילים יקרי ערך יותר מן הדברים יוצאי הדופן; ולא זו בלבד, אלא שהם גם מוזרים יותר. האדם הוא לעתים דבר מה נורא יותר, וגם משונה יותר, מבני אדם. הנס של האנושיות - של עצם הווייתה - ראוי שיהא תמיד סמוך ללבנו יותר מכל פלאי הכוח, התבונה, האמנות והתרבות. סתם איש העומד על שתי רגליים צריך להיחשב, בתור שכזה, לדבר מה מרטיט יותר מכל מוסיקה ונועז יותר מכל קריקטורה. המוות טרגי יותר אפילו ממוות בהרעבה. להיות בעליו של חוטם הרי זה עניין משעשע יותר אפילו מלהיות בעליו של חוטם נורמני.1
זה עיקרה הראשון של הדמוקרטיה: מהותם של בני האדם מתגלה במה שמשותף להם ולא במה שמפריד ביניהם. והעיקר השני של הדמוקרטיה אינו אלא זה: האינסטינקט הפוליטי או היצר הפוליטי נמנים עם הדברים המשותפים לבני האדם. ההתאהבות פיוטית יותר מן השירה. הדמוקרטיה נסמכת על האמונה כי השלטון (ההשתתפות בהנהגת השבט) משול להתאהבות ולא לשירה. השלטון אינו דומה לפריטה על עוגב הכנסייה, לרישום על יריעת קלף, לגילויו של הקוטב הצפוני (הרגל מגונה שכזה), לקשירתה של עניבה, לכהונה במשרת האסטרונום המלכותי וכן הלאה. איש אינו נקרא לעשות דבר מן הדברים הללו אלא אם הוא מיטיב לעשותו. אדרבה, השלטון דומה לחיבורם של מכתבי אהבה או לקינוח האף. אנו מצפים שכל אדם יוכל לעשות את הדברים האלה בכוחות עצמו, אפילו אם אינו מיטיב לעשותם. אינני טוען לאמיתותן של מוסכמות אלו; ידוע לי כי בקרב המודרניים יש המבכרים שנשותיהם תיבחרנה בעבורם בידי מדענים, וייתכן שבמהרה בימינו הם עתידים להפקיד את מלאכת קינוח אפיהם בידיהן של אחיות. אינני מבקש לטעון אלא זאת, שהמין האנושי אכן מכיר בכמה פונקציות אנושיות אוניברסליות, ושהדמוקרטיה מונה את השלטון עם הפונקציות האלה. בקצרה, זו תמציתה של האמונה הדמוקרטית: ראוי להניח את הדברים החשובים ביותר - את זיווג המינים, גידול הילדים, חוקי המדינה - בידי האנשים הרגילים. זוהי דמוקרטיה; ובזאת האמנתי מאז ומעולם.
אך דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעוריי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? המסורת שמה את מבטחה בקונצנזוס רחב של קולות אנושיים, במקום באיזו עדות מבוּדדת או אקראית. מי שמבכר את עדותו של איזה היסטוריון גרמני על פני המסורת הקתולית כולה אינו אלא אריסטוקרט. הוא מייחס למומחה יחיד עליונות על סמכותו הנוראה של ההמון. הבריות מכבדים את האגדה יותר מכפי שהם מכבדים את ספר ההיסטוריה, וטעמיהם עמם: האגדה, על פי רוב, נוצרת בידי רוב תושבי הכפר, שהנם אנשים שפויים; הספר נכתב בדרך כלל בידי האדם האחד בכפר שדעתו משובשת עליו. הטוענים, כנגד המסורת, כי בני האדם אשר חיו בעבר היו נבערים מדעת, מוזמנים להשמיע טענה זו בין כתליו של מועדון קרלטון,2 ולצרף לה את הקביעה כי המצביעים החיים במשכנות העוני אף הם בורים ועמי ארצות. אך אם שוררת בינינו הסכמה לגבי החשיבות המכרעת שאנו מייחסים לדעתם של אנשים רגילים בענייני דיומא, אין לנו כל הצדקה לכפור בחשיבותה של דעתם משעה שהדברים אמורים בהיסטוריה או באגדה. המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה; היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות - לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע למרותה של אותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שהתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבַּת מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה נער האורוות שלנו; המסורת יועצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה אבינו. אני, מכל מקום, איני מסוגל להפריד בין הדמוקרטיה ובין המסורת; ברי לי כי אלה שתי פניו של אותו רעיון עצמו. יתכבדו המתים וייטלו חלק במועצותינו. היוונים הקדמונים הצביעו באבנים; מתינו יצביעו במצבות. לא יהיה עלינו אפילו לחרוג ממנהגינו הרשמיים: האיקס המעטר את מרבית פתקי ההצבעה הרי דומה לצלב המעטר את רוב המצבות.3
לפיכך אני מבקש להקדים ולומר שאם דבריי מוטים בשל משפט קדום כלשהו, הרי שזו הטיה לטובת הדמוקרטיה, וממילא לטובת המסורת. בטרם נתחיל בעיון תיאורטי או לוגי כלשהו, אני מבקש להציג בפניך, הקורא, משוואה אישית זו; מאז ומעולם נטיתי להאמין להמון העם המתפרנסים מיגיע כפיהם יותר מכפי שהאמנתי לאותו מעמד מיוחס וטרחני של אנשי ספר, שאף אני נמנה עם שורותיו. אני מבכר את דמיונות השווא ואת המשפטים הקדומים של אלה שרואים את החיים מן הפְּנים על פני הראיות החותכות של אלה הרואים את החיים מן החוץ. לעולם אשים את מבטחי באגדות שאשמע מפי רעיות זקנות ולא בעובדות שאלמד מפי בתולות זקנות. כל עוד החכמה נקנית בניסיון חיים, היא רשאית להיות פרועה כאוות נפשה.
 
כעת הגיעה השעה להעמיד משנה סדורה, ואני מעולם לא הוכשרתי למלאכה זו. לפיכך אני מבקש להעלות על הכתב את שלושת או ארבעת הרעיונות היסודיים אשר גיבשתי לי במהלך חיי, על פי דרך התגבשותם. אחר כך אנסה להפיק מהם סינתזה שתסכם את השקפת עולמי או דתי הטבעית; ולאחר מכן אחלוק עם הקורא את הגילוי המרעיש שכל התורה הזאת כבר נתגלתה לפני זמני. היא נתגלתה בידי הנצרות. האמונה במסורת היא המוקדמת מכל האמונות העמוקות שקיבלתי על עצמי להציגן כאן על פי הסדר. בלעדי ההסבר המקדים בעניין המסורת והדמוקרטיה, לא היה באפשרותי להבהיר לקורא את ניסיוני המנטלי. גם כך אני מסופק אם יעלה בידי להבהירו, אבל יש בדעתי לנסות.
העיקר הראשון והאחרון, אשר אני מאמין בו בוודאות שאינה יודעת סייגים, נחקק בי בגן הילדים. במידה ידועה למדתי אותו מפי גננת - משמע, מפי הכוהנת האצילית של הדמוקרטיה ושל המסורת. הדברים שבהם האמנתי יותר מכל אז, הדברים שבהם אני מאמין יותר מכל היום, הם אלה הקרויים סיפורי אגדה. בעיניי שלי הם דברים הגיוניים בתכלית. אין הם פנטזיות: בהשוואה אליהם, הדברים האחרים הם פנטסטיים. לעומתם, הדת והרציונליזם גם יחד הם עניינים יוצאים מגדר הרגיל; הדת יוצאת מגדר הרגיל בצדקתה והרציונליזם יוצא מגדר הרגיל בשגגתו. ממלכת האגדות אינה אלא משכנו שטוף השמש של השכל הישר. השמים אינם עומדים למשפטה של הארץ; הארץ היא שנתונה למשפטם של השמים. לכן, לדידי לפחות, הארץ מעולם לא העבירה ביקורת על ממלכת הפיות; ממלכת הפיות היא שהעבירה ביקורת על הארץ. היטבתי להכיר את גבעול השעועית הפלאי בטרם בא אל פי טעמה של שעועית; האמנתי לבטח בקיומו של האיש על הירח עוד בטרם גיבשתי לי אמונה מוצקה בעניינו של הירח. וכל זה עלה בקנה אחד עם המסורת. המשוררים המודרניים הם שוחרי טבע, המקדישים את טוריהם לשתילים ונחלים; אך זמרי האפוסים הקדומים והאגדות העתיקות נשאו את עיניהם אל מעבר לטבע, והקדישו את טוריהם לאלוהי השתילים והנחלים. לכך מכוונים המודרניים כאשר הם אומרים כי הקדמונים לא השכילו "להעריך את הטבע" משום שעיטרו אותו בהילה אלוהית. גננות זקנות ומנוסות אינן מספרות לילדים על העשב אלא על הפיות המרקדות בין עליו; והיוונים הקדמונים לא יכלו לראות את העצים מרוב נימפות.  
אך עיקר ענייני כאן הוא בטבען של השקפת העולם ותורת המוסר הניזונות ממעשיות. לו תיארתי אותן בפרוטרוט, היה באפשרותי להצביע על עקרונות נאצלים רבים הנובעים מהן. אפשר להזכיר את לקחו האבירי של "ג'ק וגבעול השעועית" - שענקים הם בני־מוות משום שהם אדירי ממדים. אין זה אלא מרי אמיץ נגד הגאוותנות באשר היא. המרד הרי עתיק מכל הממלכות, והיעקוביני הוא נצר למסורת ענפה יותר מן היעקוביטי.4 אפשר להזכיר את לקחו של סיפור "סינדרלה", שאינו נבדל במאומה מלקחו של המגניפיקט - "אֶקְסָלְטָוִית הוּמִילֶס".5 אפשר להזכיר את לקחה הגדול של אגדת "היפה והחיה" - שעלינו לאהוב דבר מה עוד לפני שהוא נעשה ראוי לאהבתנו. אפשר להזכיר את המשל הנורא הטמון בעלילת "היפהפייה הנמה", המשל על אודות האדם שיחד עם מתנות ההולדת זכה גם במארת המוות; משל ובצדו צל תקווה, שמא המוות יתרצה אף הוא ויומתק לכדי שינה. אך אין ברצוני לדון בחוק זה או אחר הנוהג בממלכת הפיות, אלא ברוח הכללית המפעמת בחוקתה של ארץ זו, שאותה למדתי לפני שקם בי כוח הדיבֵּר ואותה אנצור בלבי לאחר שלא יהא עוד בכוחי לכתוב. אני מבקש לרשום את תוויה של דרך מסוימת להתבוננות על החיים; האגדות הן שחצבו דרך זו בקרבי בשחר ימיי, ומאז ועד היום העובדות מתנהלות בה בענווה יתרה.
אפשר לגשת לעניין בדרך הבאה. יש היקשים והיסקים - מקרים שבהם הדבר האחד נובע מן האחר - אשר זכאים בדין לתואר הגיוניים; יתרה מזאת, הם זכאים בדין לתואר הכרחיים. כאלה הם ההיקשים המתמטיים או הלוגיים־גרידא. אנו, תושבי ארץ האגדות (ההגיוניים בכל היצורים עלי אדמות), מודים בהיגיון ובהכרח האלה. למשל, אם האחיות הכעורות מבוגרות מסינדרלה, הכרח הוא - הכרח מחושל כפלדה - שסינדרלה צעירה מן האחיות הכעורות. אין מנוס מהכרח זה. במקרה זה רשאי הֶקֶל6 להכביר מִדרשותיו על הפטליזם כאוות נפשו: עובדה זו אמנם מן ההכרח היא. אם ג'ק הוא בנו של טוחן, כי אז אביו של ג'ק הוא טוחן. התבונה מצווה על כך מרום מושבה הנשגב ואנו, תושבי ארץ האגדות, מצייתים לה בהכנעה. אם שלושת האחים רוכבים איש על סוסו, כי אז מניינם שישה בעלי חיים ושמונה־עשרה רגליים: זהו עצם הרציונליזם, וארץ האגדות שמעה גם שמעה את בשורתו. אך משעה שהצצתי מבעד לגדר התוחמת את ממלכת הפיות והחילותי תוהה על אורחותיו של העולם הטבעי, נוכחתי במשהו יוצא מגדר הרגיל. נוכחתי כי מלומדים ממושקפים דיברו על מאורעות טבעיים - השחר והמוות וכיוצא באלה - כאילו דנו בדברים רציונליים והכרחיים. מדבריהם אפשר היה להסיק שמן ההכרח הוא שעצים יישאו פרי, בדיוק כשם שמן ההכרח הוא שצירופם של שני עצים ועץ אחד נוסף יסתכם בשלושה עצים. ולא היא: מבחנה של ארץ האגדות, שהוא מבחן הדמיון, חושף הבדל עצום בין שתי הטענות. אין בכוחך לדמיין צירוף של שניים ואחד שאינו מסתכם בשלושה. והנה, בנקל תוכל לדמיין עצים שאינם מניבים פירות, אלא פמוטים מוזהבים או נמרים הנתלים עליהם בזנבותיהם. המלומדים הממושקפים הרבו לדבר על איש ושמו ניוטון, שגילה חוק לאחר שתפוח נפל על ראשו, אך עיניהם טחו מלהבחין בין חוק של ממש, פרי התבונה, ובין עצם העובדה שדרכם של תפוחים ליפול. אם פגע התפוח בחוטמו של ניוטון, כי אז פגע חוטמו של ניוטון בתפוח. זהו הכרח של ממש, משום שאין ביכולתנו לְשָווֹת את האירוע האחד בלעדי האחר. אך אין אנו מתקשים להעלות בדמיוננו את האפשרות כי התפוח אינו נופל על אפו של ניוטון, אלא פולח את האוויר בִּיעָף נחוש בדרכו לפגוע בחוטם אחר, אשר לו הוא שומר טינה עזה יותר. סיפורי האגדה שלנו הקפידו תמיד על הבחנה חותכת בין מדע היחסים המופשטים, שבו מושלים חוקים של ממש, ובין מדע העובדות הגשמיות, שבו אין אנו מוצאים חוקים אלא רק חזרות משונות. אנו, תושבי ארץ האגדות, מאמינים בנסים גשמיים אך לא בפִרְכוֹת מופשטות. אנו מאמינים כי גבעול שעועית אחד טיפס עד לשמים; אך אין באמונה זו כדי לבלבל את דעתנו בשעה שאנו נדרשים לשאלה הפילוסופית, כמה גרגרי שעועית עלינו לצרף על מנת שמניינם יסתכם בחמישה.






שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017