שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית


 הפוליטיקה הישראלית הגיעה אל סף משבר.

נבחרי ציבור בדרגים הבכירים ביותר, ובהם נשיא לשעבר, ראש ממשלה בהווה, והאנשים שהלה מינה לתפקידי המפתח של שר אוצר, שר משפטים וראש רשות המסים, נחקרו בחשד לביצוע מגוון של עבירות חמורות, החל במעילה וכלה במעשה מגונה. בקרב הציבור, וגם בקרב רבים מנבחריו, שוררת תחושה שחלקים גדלים והולכים של המערכת הפוליטית סובלים מסיאוב מוסרי ומאבדן דרך אידיאולוגי. תחושת המיאוס העמיקה לאחר מלחמת לבנון השנייה, שבה נכשלו קברניטי המדינה במשימתם הבסיסית ביותר: הגנה על האוכלוסייה האזרחית מפני התקפה חיצונית. כישלון זה מעורר ספקות נוקבים לא רק לגבי מוסריותם של נבחרי הציבור, אלא גם לגבי כישוריהם. יתרה מזאת: פריחתה של מנהיגות מצטיינת בתחומי עשייה אחרים של החברה הישראלית - העסקים, הטכנולוגיה והמדע - מעוררת תהיות לגבי העדרה דווקא במקום שבו היא נחוצה יותר מכל.
יש התולים את עיקר הבעיה בנסיבות, דהיינו בזהותו של ממשל מסוים או בתוצאותיה של מערכת בחירות כזו או אחרת, ואילו אחרים קושרים את המצב בישראל למשבר מנהיגות כללי הפוקד את העולם המערבי. רבים מתריעים מפני הקרבה האינטימית בין אצולת הממון בארץ ובין הפוליטיקאים, ומפני אווירת הסלחנות כלפי השימוש לרעה בכוח, המאפיינת, לדעתם, את התרבות הציבורית בישראל; וחלק מן המשקיפים, המתרפקים על תהילת העבר, מייחסים את חולשת המנהיגות לשקיעת האתוס הקולקטיביסטי של מייסדי המדינה.
ברם, אבחנות אלו מתמקדות יותר בסימפטומים של החולי מאשר בסיבותיו. אין די בהן כדי להסביר את היקפה המבעית של השחיתות במגזר הציבורי, את התפשטותה בכל מסדרונות הכוח - החל בממשלה ובכנסת, דרך הרשויות המקומיות וכלה בחברת החשמל וברבנות הראשית. ואמנם, שורש המשבר הפוקד את החיים הציבוריים אינו נעוץ בגורם נסיבתי, חברתי או מנטלי, אלא במבנה המערכת עצמו - בשיטת הבחירות הייחודית של הדמוקרטיה הישראלית.
השיטה היחסית, המונהגת כאן בגרסתה הקיצונית ביותר, מדלדלת זה שנים את כוחותיה של הפוליטיקה הישראלית; היא הקצינה את הדיון על עתיד השטחים, הפריעה להתפתחות הכלכלה, צימקה את המפלגות המרכזיות, שיבשה תכניות ארוכות טווח, הסיטה ממסלולם תקציבים לאומיים, החלישה ראשי ממשלה, ערערה קואליציות, השחילה אנשים אלמונים ובלתי ראויים לעמדות של השפעה ואחריות וכרסמה במעמדה של הרשות המחוקקת. יתר על כן, שיטת הבחירות היחסית הרחיקה את המוכשרים והמוסריים בבניה של החברה הישראלית מן הזירה הציבורית. הראיות המצטברות מרשיעות את השיטה באחריות ישירה ומקיפה להשחתת החיים הציבוריים בישראל, ומכאן הצורך לאמוד את נזקיה ולשקול את החלפתה, בטרם יהיה מאוחר מדיי.
 
מבחינה תיאורטית והיסטורית, נהוג להבחין בין שתי שיטות לעריכת בחירות דמוקרטיות: השיטה היחסית והשיטה הרובנית. במתכונתה הטהורה, השיטה היחסית מחלקת את הכוח הפוליטי בין המפלגות לפי סך הקולות שבהם הן זוכות בבחירות ארציות. לעומת זאת, בשיטה הרובנית הטהורה מצביעים הבוחרים עבור מועמד אחד מאזור מגוריהם. בסופו של דבר, המנצח באותן בחירות אזוריות הוא שייצג את הבוחרים, גם אם לא הצביעו עבורו, מכיוון שהמועמדים המפסידים אינם נכנסים כלל לבית המחוקקים. שיטה זו מבוססת אפוא על העיקרון שלפיו "המנצח גורף את כל הקופה", בעוד שהקולות שניתנו למנוצחים הולכים, למעשה, לאיבוד. מתנגדי השיטה הרובנית רואים בתוצאת הלוואי הזאת פגיעה קשה בדמוקרטיה. לדידם, השיטה היחסית מייצגת את רצון הציבור בדיוק מקסימלי.
השיטה היחסית נידונה כבר באסיפה הלאומית של צרפת לאחר המהפכה, אולם המונח עצמו הוזכר עוד קודם לכן - אם כי במובן שונה במקצת מזה המקובל היום - במהלך הדיונים על החוקה האמריקנית בוועידת פילדלפיה ב־1.1787 בחמישים השנים הבאות זכתה השיטה היחסית לתמיכתם של אישים שונים, ובהם המחנך האנגלי תומס רייט היל, המחוקק השווייצרי ויקטור פרוספר קונסידרנט ושר האוצר הדני קרל אנדרה,2 אבל רק ב־1857 התלקח סביבה פולמוס ציבורי ערני, עם פרסום הספר מנגנון הייצוג מאת תומס היר. במסגרת אותו פולמוס, שעימת, בין היתר, את הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל עם הכלכלן וולטר בגהוט, העלו הצדדים השונים טיעונים שלא איבדו מאומה מן הרלוונטיות שלהם גם היום, מאה וחמישים שנים מאוחר יותר.
בחיבור ממשל של נציגים, שפרסם ב־1861, הצביע מיל על היתרונות המובהקים, בעיניו, של השיטה היחסית.3 ראשית, הוא האמין שהיא תאפשר את הייצוג הפוליטי של "כל מיעוט ומיעוט שבאומה כולה".4 יתרה מזו, מחוקק שייבחר באופן יחסי ייצג קהל לא־אקראי של תומכים אמיתיים, קהל שיוגדר על פי אמונותיו הפוליטיות, בעוד שהמחוקק אשר ייבחר בשיטה האזורית ייצג קהל שהמכנה המשותף שלו הנו שרירותי לחלוטין - דהיינו, סמיכות גיאוגרפית. נוסף על כך, השיטה הרובנית כופה על המחוקק להיות לפה עבור כלל הבוחרים באזור נתון, לרבות אלו שהצביעו נגדו, ואילו בשיטה היחסית "כל אחד ואחד מחברי בית הנבחרים יהא נציגו של קהל בוחרים שבחר בו פה אחד".5 חשוב מכל, על פי מיל, הוא הצורך לתקן את עוולות השיטה הרובנית, המאפשרת לרוב יחסי לכפות את רצונו על מיעוטים קטנים יותר, שאינם זוכים כלל לייצוג. "העוול והפרת העיקרון [הדמוקרטי] אינם נעשים גלויים פחות בשל העובדה שהסובלים מהם אינם אלא מיעוט", טען מיל.6
טיעוני הנגד של בגהוט פורסמו מספר שנים מאוחר יותר, ב־1867, בספרו החוקה האנגלית. השיטה היחסית, גרס בגהוט, תביא בעיקר "לבחירתם של אנשי מפלגות". אלה שיכתירו אותם "לא יחפשו עצמאות, אלא צייתנות",7 ובסופו של דבר, יכיל הפרלמנט "פוליטיקאים מפלגתיים שייבחרו על ידי ועדות מפלגתיות ויהיו מחויבים לאלימות מפלגתית".8 גרוע מכך, השיטה היחסית "אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של עצמאות הפרלמנט ועם המתינות האמורה לאפיינו - שני תנאים חיוניים לאפשרות קיומו של ממשל פרלמנטרי".9
בתחילה היה הוויכוח בין הצדדים תיאורטי בעיקרו, משום שאנגליה, בה הוא התנהל במשנה מרץ, סירבה להעמיד למבחן את השיטה היחסית. ואולם, הדיון הפך מעשי עד מאוד במהלך המאה העשרים, בעקבות החלטתה של מדינה אירופית מרכזית להנהיג גרסה קיצונית במיוחד של שיטת הבחירות היחסית. אותה מדינה הייתה גרמניה של רפובליקת ויימאר.
 
חוק הבחירות הייחודי של רפובליקת ויימאר מיום 27 באפריל 1920, אשר הפך כעבור זמן לסעיף 22 בחוקה, התקבל ברייכסטג בזמן שגרמניה הייתה שרויה במצוקה לאומית וחברתית. אשרורו לווה אמנם בוויכוח פוליטי, אך לא זכה לתהודה ציבורית רחבה. בזמנים שבהם נאלצו אישי רוח בולטים כתומס מאן ומקס ובר להסביר ערכים דמוקרטיים בסיסיים - כגון יתרונות הפוליטיקה כמשלח יד ואפשרות קיומה של פטריוטיות גם ללא מלוכה - לא היה הציבור הגרמני בשל לדיון על המכניקה של הדמוקרטיה.10 ועם זאת, היו שהזהירו כבר אז מפני השלכותיה ההרסניות של שיטת הבחירות הקיצונית שבה בחרה רפובליקת ויימאר.
שיטת הבחירות הזאת אמנם חילקה את גרמניה לשלושים וחמישה מחוזות, אך בכל מחוז היה על הבוחרים לבחור ברשימות מפלגתיות ארציות.11 הואיל ואוכלוסיית הרפובליקה מנתה 62.4 מיליון אזרחים, ובמחוז ממוצע היו כ־1.7 מיליון תושבים, כל שנדרש ממפלגה כדי להיכנס לרייכסטג היה לזכות בשישים אלף קולות במחוז אחד, או, לחלופין, בשישים אלף קולות עודפים ממספר אזורים הנושקים זה לזה. מושבים נוספים היו נופלים לחיקה של המפלגה לו צברה עוד שלושים אלף קולות בלבד מכל רחבי הרפובליקה. שיטה זו הבטיחה, ברוח חזונו של מיל, שכמעט כל קול יזכה לייצוג. יתרה מזו, היא קבעה שיעור חסימה של ארבע מאיות האחוז בלבד. כתוצאה מכך, זכו כמעט כל המפלגות, גם הזעירות והקיקיוניות שבהן, למושבים בפרלמנט, וממילא גם לגישה לתקציב ולמוקדי הכוח הפוליטיים של הרייכסטג.






תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025