פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


בבקתת עץ קטנה המשמשת כתחנת אוטובוס, בשיפוליו של כביש המוליך אל טירה מעטירה על פסגת הר המשקיף אל העיר הגרמנית הציורית מרבורג, נתקלתי בערבו של יום סגריר בכתובת גרפיטי שאינה משתמעת לשתי פנים: "לעזאזל עם האיסלאם!" במבט ראשון, הכתובת הטעונה עשויה להיראות תלושה לחלוטין מן הסצנה הפסטורלית של האתר השלו והמבודד, אך היא משקפת את הלך הרוחות השורר כיום באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, ביחס לאיסלאם. מאז אירועי ה־11 בספטמבר, ונוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של תאי טרור, הפועלים בהשראת אוסאמה בן־לאדן, להוציא אל הפועל פיגועים המוניים על אדמת אירופה, רבו גילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים - החל בקריאות נאצה וכלה בהתקפות פיזיות על מסגדים ובתי עסק.1 סקרי דעת קהל מגלים כי חלקים גדולים מן הציבור מחזיקים בעמדה שלילית כלפי המהגרים ובעיקר כלפי זהותם המוסלמית.2 פוליטיקאים ואנשי ציבור - ולאו דווקא מן הקצה הימני של הקשת הפוליטית - מזהירים מפני התעצמותו של האיסלאם ביבשת, וכלי התקשורת מחרים מחזיקים אחריהם. עמוד השער של השבועון הגרמני דר שפיגל, למשל, הציג במרס 2007 סהר מרחף מעל שער ברנדבורג. הכותרת הכריזה: "מֶכָּה־גרמניה: האיסלום השקט".3

העוינות מחזקת את תחושות הקיפוח הרווחות ממילא בקרב המהגרים המוסלמים. במחקר שדה שערכתי בקרב מוסלמים־גרמנים במדינת המחוז הֶסֶן בין דצמבר 2006 למאי 2007, סיפרו המרואיינים על הקושי שלהם למצוא עבודה, על הערות מנאצות המופנות לעברם, על יחס עוין לילדיהם בבתי הספר ועל המכשולים המוערמים בפניהם כאשר הם מבקשים לקיים את מצוות דתם (הנובעים, בין היתר, מכך שהאיסלאם, בניגוד ליהדות, אינו מוכר באופן רשמי כדת בגרמניה). מחמוד, מטיף בן 26 במסגד מקומי, ממוצא הודי, סיפר על ריאיון שנערך לו כשסיים את לימודיו וחיפש תעסוקה כעובד סוציאלי במגזר הממשלתי. מנהל כוח האדם פתח את הריאיון עמו בהרצאת־הטפה ארוכה על זכויות האישה ועל ערכי הדמוקרטיה, והותיר אותו מושפל; מאז עלו בתוהו כל ניסיונותיו למצוא פרנסה במקצועו. נאדיה, מוסלמית בת 22 ממוצא מרוקני, נזכרה במה שאמרה לה אחת מחברותיה הנוצריות לאחר ששמעה על התקרבותה לדת: "עכשיו את צריכה לשים על עצמך חגורת נפץ כדי להיות מוסלמית באמת". פאתח, בן 32, מנהל־סיכונים בחברת נדל"ן ממוצא תורכי, טען שלעולם לא יתפלל במקום העבודה שלו: "מוסלמי שמתפלל נתפס מיד כפונדמנטליסט, והדבר עלול לפגוע במעמד שלו", אמר לי. ח'אלד, שחקן כדורגל בן 30 ממוצא תוניסאי, סיפר על קריאות הגנאי "מוסלמי מלוכלך" המופנות כלפיו במגרש, ואמר שהוא חש פחד לחייו ולחיי אשתו, נוצרייה שהתאסלמה.4
במפגש ראשון עם התיאורים האלה קשה להימנע מאנלוגיה בין ביטויי העוינות כלפי מוסלמים ובין גילוייה המסורתיים של שנאה עתיקה יותר - האנטישמיות. החשש מפני מיעוט בעל נוהגים פולחניים זרים, המבקש לכאורה לחדור לתרבות הנוצרית או המערבית ולשבש את ערכיה, עיצב את יחסה של אירופה ליהודים במשך מאות רבות של שנים. ואמנם, ההשוואה בין התופעה שזכתה לכינוי "איסלאמופוביה" לאנטישמיות הקלאסית התחבבה מאוד על פוליטיקאים, אינטלקטואלים ופעילי זכויות אדם אירופים המבקשים למנוע, או לפחות להרגיע, את "מלחמת התרבויות" המתחוללת כיום ביבשת.5 ב"הצהרת ורשה" של מועצת אירופה, שהתקבלה ב־17 במאי 2005, גונו ברוח זו "כל סוג של אי־סובלנות ואפליה, במיוחד על בסיס מגדר, גזע ודת, ובכלל זה אנטישמיות ואיסלאמופוביה".6 ובמאמרי דעות בעיתונות האירופית יש הטוענים מפורשות כי "המוסלמים נתקלים היום באותו יחס שבו נתקלו היהודים לפני מאה שנים".7
הפיתוי למתוח קווים מקבילים בין העבר להווה הוא אכן רב - אבל האם יש לו על מה להסתמך? אכן, קיימות נקודות דמיון ראויות לציון בין השנאה שהופנתה כלפי היהודים שחיו באירופה עד מלחמת העולם השנייה לאיבה שהיא מנת חלקם של המהגרים המוסלמים החיים בה היום. ועם זאת קיים גם הבדל מכריע בין המקרים: בעוד שלפחד מפני הקנוניה היהודית לא הייתה אחיזה במציאות, החשש מפני שאיפות ההתפשטות שמציגים בגלוי בכירי ההוגים המוסלמים־ערבים אינו מופרך. הבנת ההבדל הזה היא בעלת חשיבות חיונית - בעיקר מנקודת מבטה של אירופה, אם ברצונה להעריך נכונה את ייחודו ומשמעותו של האתגר שמציב בפניה האיסלאם ולהתמודד עמו כיאות.
 
 
ב
אחת מנקודות הדמיון הבולטות בין האנטישמיות האירופית - הן זו הקלאסית והן זו המודרנית - לעוינות הנוכחית כלפי המהגרים המוסלמים נעוצה בחוסר ההתאמה בין שיעורו של המיעוט באוכלוסייה ובין האיום המיוחס לו. ערב מלחמת העולם השנייה מנו היהודים מעט יותר מאחוז (1.7 אחוזים) מכלל אוכלוסיית אירופה,8 אך הדבר לא מנע מרוב הגרמנים, ומאנטישמים רבים במדינות אחרות ביבשת, להאשימם בכל צרותיהם. שיעורם של המוסלמים באיחוד האירופי (ללא המצטרפות החדשות רומניה ובולגריה) הוא 3.5 אחוזים,9 אך אין בכך כדי לעמעם את נבואות הזעם בדבר כיבושה הצפוי של אירופה בידי האיסלאם.
ההסבר המתבקש לחוסר ההתאמה הזה נעוץ בהתבלטותם של היהודים ושל המוסלמים, התבלטות המעצימה את נוכחותו של בן־המיעוט, "האחר", בעיני ה"אני", בן־הרוב. ואמנם, העוינות המסורתית כלפי היהודים ניזונה במידה רבה משונותם המזדקרת לעין. לפני האמנציפציה, היהודים הסתגרו בגטאות, קיימו מצוות שהבדילו אותם מן הנוצרים, דיברו בלשון ייחודית ואימצו סממני לבוש מובחנים. הגם ששיעורם בחברה הכללית היה קטן, ריכוזם במקומות יישוב מצומצמים והופעתם החיצונית הבטיחו כי כל מפגש של בן קבוצת הרוב עמם ייחקק בזיכרונו של הנוצרי ויעורר בו את הרושם כי מספרם של היהודים גדול יותר מכפי שהיה באמת. ה"יהודים החדשים", שניסו להשתלב בחברה האירופית לאחר שזו פתחה בפניהם את שעריה בשלהי המאה השמונה־עשרה, דמו אמנם בחזותם לבני הרוב, אולם טמיעתם בַּכּלל לא הייתה שלמה; הישגיהם הניכרים בתחומים שונים החשופים לעינו של הציבור - מדע, ספרות, בנקאות - וחלקם בתנועות רעיוניות וחברתיות רדיקליות חרגו בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה והולידו דימויים וסטריאוטיפים שהיו טעונים בחשדנות ובקנאה. בין אם כמסתגר ובין אם כמתבולל, נתפס אפוא היהודי האירופי כמייצג של קבוצה גדולה מכפי שהייתה באמת, וחיזיון מדומה זה שירת היטב את התעמולה האנטישמית.
התבלטותם של בני המיעוט המוסלמי באירופה כיום מזכירה מעט את הסיטואציה ההיסטורית והתרבותית שבה חיו "היהודים הישנים". רוב המוסלמים הגיעו ליבשת לאחר מלחמת העולם השנייה כמהגרי עבודה, שנדרשו בתעשייה ובענפי השירותים המשתקמים. מטבע הדברים הם התיישבו בערים הגדולות, ומכורח הנסיבות השתכנו בשכונות הזולות יותר למגורים. כך הפכו רבעים מסוימים במספר כרכים אירופיים גדולים למשכנות מהגרים - מעין גטאות מודרניים. החולף באזורים האלה עשוי להיתקל בחיזיון של מאות גברים הנוהרים אל המסגד המקומי לקול קריאת המואזין, או בשורה של מסעדות ומרכולים שעליהם מתנוססת הכתובת בערבית "לחם חלאל" (בשר מותר לאכילה). על משקיף לא־מוסלמי מותירים המחזות הללו רושם עמוק דווקא משום שהם מרוכזים במקום אחד.
שונותם של המוסלמים ניכרת גם בלבוש, ואין זה מקרה שהחששות מפני התגברות השפעתו של האיסלאם באירופה מתנקזים תכופות לדיון בשאלת כיסוי הראש.10 אישה שלראשה חיג'אב (כיסוי ראש), לא כל שכן אישה העוטה על עצמה ניקאב (רעלה), ולבטח אישה הכולאת עצמה בבורקה (כיסוי גוף מלא), תבלוט ברחוב אירופי הומה אדם, והיא עשויה להיתפס כביטוי ל"נוכחות מוסלמית משמעותית", גם אם מבחינה סטטיסטית היא מייצגת תופעה שולית. בנובמבר 2006, ערב הבחירות הכלליות בהולנד, הודיעה הממשלה על תמיכתה בחוק שיאסור על לבישת בורקות במקומות ציבוריים. אף ששישה אחוזים מתושבי הולנד הם מוסלמים, ההערכה הרווחת היא שבכל המדינה רק כמאה נשים מהלכות ברחובות בבורקות.11 חריגותה המאיימת של הבורקה - אותו מלבוש דמוי אוהל, המכסה גם את פניה של המשתמשת בו, והופך אותה לרואה ואינה נראית - ניפחה את ממדיה של תופעה בעלת חשיבות אנקדוטלית בלבד ושיוותה לה מראית עין של "איום על הסדר הציבורי" ושל "בעיה לאומית", המחייב דיון ממשלתי.
ההתבלטות הפיזית של בני המיעוט המוסלמי, בדומה לזו שאפיינה (ועודה מאפיינת) את היהודים שומרי המצוות, משמשת אפוא ככליא־ברק לרגשות של פחד ושל שנאה. אלא שאילו הייתה השונות הזאת הסיבה היחידה לעוינותם של בני־הרוב, לא היה בה כדי להסביר מדוע הפכו דווקא היהודים והמוסלמים למושאיה העיקריים של האיבה כלפי האחר. היהודים לא היו החריגים הבולטים היחידים באירופה של שלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים; הצוענים, לדוגמה, נתפסו אף הם כ"זרים" - אך אף שעוררו שנאה ונרדפו, הם מעולם לא נתפסו כאיום קיומי או כנשאיה של תרבות הזוממת להשתלט על העולם.12 באופן דומה, בצד המוסלמים יש "אחרים" נוספים שקל לזהותם בנוף האנושי והתרבותי של החברות האירופיות בתחילת המאה העשרים ואחת: צבע עורם של אפריקנים החיים ביבשת מזדקר לעין לא פחות מחזותם המזרח־תיכונית של רבים מן המוסלמים, וכיסוי הראש הסיקי המסורתי בולט לא פחות מזה המוסלמי.
אין אלו אפוא הסממנים החיצוניים של הנוכחות המוסלמית המעוררים את רגשי הפחד והרתיעה, אלא דבר מה המושלך עליהם ומתקשר אליהם בתודעה הקולקטיבית האירופית. את ההסבר לחשש מפני האיסלאם יש לאתר במאפיין מופשט יותר שלו, שבו נעוצה נקודת דמיון נוספת בינו ובין היהדות - היותו דת ואומה כאחד, שניתן לדמיינם גם מרחוק.






המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

שופטים ללא גבולות

אוולין גורדון

בפסיקה מעוררת פליאה, בית המשפט אוסר על הורים לתת עונש גופני לילדיהם

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017