פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה


מאמרו של א"ב יהושע "ניסיון לזיהוי והבנה של תשתית האנטישמיות",13 שעורר תהודה רבה עם פרסומו בכתב העת אלפיים לפני כשנתיים, עשוי לתרום להבהרת הנקודה. על פי הטיעון שמציג יהושע במאמר, הסיבה העיקרית לתופעה ההיסטורית הרציפה של האנטישמיות אינה נעוצה בדוקטרינה הנוצרית, בקנאה בהצלחותיהם של היהודים, בתיעוב שעוררו עיסוקיהם כמלווים בריבית או בסלידה מקיומם הנחשל בגטאות, אלא בכך שבלבה של הזהות היהודית מצוי פתיל כפול של דת ולאומיות. סביב הפתיל הזה התגבשו, החל בימי גלות בבל, היבטים נוספים של זהות, אשר התקיימו יותר בתחום המחשבה והדמיון מאשר במציאות המוחשית, ומשום כך נתנו ליהודים "את האפשרות, שאותה ניצלו עד תום, להישאר בגלות מרצונם בלי לאבד את זהותם".14 יהושע מסביר כי
אלמנט זה מאפשר ליהודי להעביר באופן מדומיין, וירטואלי, מרכיבים הכרחיים ויסודיים של הזהות הלאומית, כגון טריטוריה, לשון, ואפילו מסגרת של סולידריות לאומית טבעית, מן הלאומיות הפעילה והחיה אל חיי וטקסי הדת, ולשמר אותם לאורך אלפי שנים כאילו היו ממשיים ומציאותיים.
הטריטוריה הממשית של ארץ ישראל נשמרה כסמל או כמטפורה של ארץ קודש בתפילה או בטקסטים דתיים. הלשון הלאומית הפכה ללשון קודש ותפקדה לא כלשון חיה וממשית אלא כלשון רבנית או לשון תפילה מוגבלת. מוסדות הריבונות, מלכות וצבא, הפכו לסמלים ולמטפורות, שהיהודי יכול היה להפוך וללוש אותם בפרשנויות רוחניות שונות (אבל לא בתוך מעשה פעיל במציאות) כרצונו ולפי צרכיו.15
יכולתו של היהודי לחיות בקרב אומה מסוימת אך לדמיין עצמו משתייך לאחרת, שאין לבניה טריטוריה משותפת או מוסדות שלטון משלהם, אמנם מאפשרת לו להשתלב במרחב פוליטי ותרבותי זר, אולם היא גם מעוררת תגובת־נגד חריפה. צביונה האלסטי של הזהות היהודית, קובע יהושע, הוא שעומד בשורש האנטישמיות, שכן
העובדה שקיימים ביהודי יסודות וירטואליים מובהקים ההופכים את הזהות שלו לגמישה, לנזילה ולבעלת גבולות לא־ברורים וקשים לזיהוי, מאפשרת לצרף אליה לטוב או לרע פעולה וירטואלית מקבילה של הלא־יהודי, שיכולה להתחבר אל הזהות הזו בקלות יותר מאשר אל זהויות אחרות מוגדרות וברורות סביב טריטוריה, לשון ואלמנטים מסורתיים יוצרי זהות. ההתחברות הזו נעשית בדרך כלל על פי צרכיו של המתחבר, בפנטזיות, בפחדים או במשאלות שונות, שעל תשתיתן מוקם מבנה־על של נימוקים וטענות דתיים, היסטוריים, חברתיים, כלכליים ואחרים, אשר אותם למדו ועדיין לומדים חוקרי האנטישמיות.16
בעיני יהושע, העם היהודי הוא תופעה ייחודית: שילוב של לאום ודת, המתקיים בדמיונם של היהודים גם כאשר הם חיים, מפוזרים ונטולי נחלה וריבונות, בטריטוריות של עמים אחרים.17 אך האם מדובר אמנם בחריג שאין לו אח ורע? בחינת התפתחותו של האיסלאם מראשיתו ועד ימינו מעלה שאין הדבר כך.
ואמנם, מה שכונן הנביא מוחמד בשנת 622, לאחר שהיגר ממכה למדינה, לא היה רק דת, אלא גם אומה - אומת אל־איסלאם (ואין זה אך מקרה שהמילה הערבית זהה לזו העברית). מוחמד תבע מן המצטרפים אל בשורתו לא רק לקבל על עצמם כתב־קודש, עיקרי אמונה והלכות מחייבות, אלא גם להשתייך למסגרת חברתית־פוליטית, המצייתת לסמכות של שליט והיוצאת בעת הצורך למלחמה. כך נקבע עיקרון היסוד של האיסלאם כ"דין ודַוּלה" - דת ומדינה כאחד, שאין להפריד ביניהם.
האומה שהקים מוחמד הייתה יוצאת דופן: ההשתייכות אליה לא נגזרה ממעמד חברתי, ממוצא אתני או ממיקום טריטוריאלי. התנאי היחיד להפיכתו של אדם למוסלמי היה נכונותו להתאסלם. הריבונות על אומת האיסלאם לא ניתנה למלך או לקולקטיב המרכיב אותה, אלא לאללה בלבד. מכאן העיקרון, הנשמע אבסורדי לאוזניים מערביות, הקובע שאדם יכול להשתייך באופן מלא לאומת האיסלאם - גם מן הבחינה הפוליטית - אף אם אינו חי תחת ריבונות מוסלמית.
בימיה הראשונים הייתה אומת האיסלאם מוחשית. בניה מנו כמה מאות מנאמניו של מוחמד, ואלה הכירו באופן פיזי את מנהיגם, ואיש את רעהו. אלא שתוך עשרות שנים הפכו כיבושיה של האומה לנרחבים כל כך, שהיא הפכה בהכרח למדומיינת. המוסלמי בסוריה, המוסלמי במצרים והמוסלמי בספרד אמנם השתייכו לאותה קהילה דתית־פוליטית, אך הם יכלו להיווכח בשייכות זו רק בהכרתם - בכך שחונכו לדעת, כי הטקסט שהם קוראים, ההלכה שהם מקיימים, והמלחמה שאליה הם יוצאים משותפים למוסלמים שאותם לא ראו ולא יראו לעולם.
לא חלפו אלא שלוש מאות שנה מזמן ייסודו של האיסלאם, והאומה המוסלמית המוחשית שהייתה למדומיינת התפצלה לתת־ממלכות, שנבדלו זו מזו לא רק בשליטיהן, אלא גם בתפיסותיהן התיאולוגיות ובשיטותיהן המשפטיות. אולם גם בשעה שהמרחב המוסלמי התפרק לישויות נפרדות, ולעתים אף עוינות זו לזו, האידיאה של אומת האיסלאם כקהילה דתית־פוליטית מאוחדת שמרה על חיוניותה. הממלכות המוסלמיות השונות והמתחרות לא תפסו את עצמן כיחידות בעלות זהות טריטוריאלית אתנית מובחנת, אלא כמייצגות הנאמנות של אומת האיסלאם העל־אתנית והעל־טריטוריאלית. האחרונה שבהן, האימפריה העותמאנית, לא הייתה "תורכית" כפי שמקובל להציגה בטעות; היא הציגה עצמה כהתגלמות של אומת האיסלאם, וככל שהחריפה חולשתה, כך גברה הישענותה על ייצוג זה.
התפרקותה של האימפריה העותמאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה למפנה בדרך שבה נתפסה ודומיינה אומת האיסלאם. על חורבותיה של האימפריה קמו מדינות לאום טריטוריאליות, שהאיסלאם מילא בהן תפקיד משני. בראשיתה של המאה העשרים חסרה אפוא האומה המוסלמית, לראשונה מאז כינונה, מסגרת טריטוריאלית כלשהי הטוענת לייצוגה. האיסלאם איבד לא רק את אחדותו, אלא גם את הישויות המדיניות המתחרות שהתיימרו לגלם אותו.
מובן מאליו שאנשי דת מוסלמים לא יכלו לקבל מצב עניינים זה; שהרי, קיומה של האומה כמסגרת דתית ופוליטית מאוחדת אחת הוא עקרון יסוד באיסלאם. תגובת־הנגד למציאות המדינית שנוצרה במרחב המוסלמי לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה כמעט מיידית. בגילוייה החריפים ביותר היא שללה את הסדר הקיים מן היסוד: בעיני אישי דת ואינטלקטואלים רדיקליים דוגמת אבו אל־אעלא אל־מוּדַוּדי הפקיסטני וסיד קֻטֻבּ המצרי היו ההסדרים המדיניים של מדינות הלאום הטריטוריאליות ג'אהליים, כלומר לא־איסלאמיים, ולפיכך גם חסרי לגיטימיות.18 הם תבעו להשיב לאומה המוסלמית את אחדותה ולהחזיר לאיסלאם את מקומו כמסגרת־העל המסדירה את כל תחומי החיים, ובכלל זאת הפוליטיקה. ומאחר שגם אישי דת מתונים יותר היו מחויבים לעיקרון זה, נאלצו המשטרים של החברות המוסלמיות לשלם לו מס שפתיים - אם בהמצאתם של מוסדות המגלמים להלכה את אחדות המאמינים, אם בשימוש ברטוריקה המתהדרת בקיומה של אומת האיסלאם, ואם בתמיכה במוסדות המפיצים את בשורתה ברחבי העולם המוסלמי והמערבי.19 אולם בהעדר כוח פוליטי ממשי או עוצמה מזוינת נותרה אומת האיסלאם ישות מדומיינת בלבד; היא מתקיימת רק בפסקי הלכה, בספרות דרשנית ובכינוסים כלל־איסלאמיים. בתור שכזו, ניתן להגות בה כאידיאה, בבואה מושלמת של עבר מיתי, תוך התעלמות מנסיבות ההווה ומתכתיביו המעשיים.
מצבה של אומת האיסלאם הדתית־פוליטית בזמננו מקביל, אם כן, במובנים חשובים למצבה של האומה היהודית לאחר גלות בבל: היא קיימת במישור מדומיין בלבד; אולם גם במישור הזה חוסים תחת כנפיה אמונות, סמלים וכיסופים שכוחם עדיין רב לרתק אליה רגשות של נאמנות והזדהות.
רצה הגורל, ובתקופה שבה הפכה האומה האיסלאמית לקהילה מדומיינת, נטולת ממד מדיני מוחשי כלשהו, החלה גם נהירה של מיליוני מוסלמים אל המערב. באופן אירוני, תנאי החיים במערב הקלו על אפשרות דִמיוּנה של אומת האיסלאם. שכן, בעוד שהרודנויות השולטות בחלק מן החברות המוסלמיות מצרות את צעדיהם של אנשי הדת ומגבילות את יכולתם לדבר בשמה של האומה האיסלאמית, החברות המערביות, הפתוחות והליברליות, מעניקות להם ולצאן מרעיתם חופש מחשבה וביטוי ניכר. לכן, המהגר המוסלמי בלונדון, בפריז, באמסטרדם או בברלין יכול להציג את עצמו ולנהוג כחבר פעיל באומת האיסלאם המדומיינת, מבלי לחשוש מן המרתפים החשוכים השמורים במדינות המוצא שלו לאנשי דת המרחיקים לכת בתביעותיהם.






פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות

מרלה ברוורמן

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017