הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


אינטלקטואלים מחזיקים בסוג מיוחד של עוצמה. בניגוד לפוליטיקאים, לאנשי צבא או לבעלי הון, אין להם הסמכות או היכולת לשלוט ישירות בבני אדם אחרים. בעולם שבו הם פועלים עומד לרשותם משאב אחר, "הון סמלי", שממנו הם יונקים את כוחם. ההיסטוריון שלמה זנד מאוניברסיטת תל־אביב, שכתב חיבור מלומד על התפקיד הציבורי שמילאו האינטלקטואלים במאה הקודמת, מסביר כי

עוצמת נוכחותם בתודעה של חבריהם למקצוע, או בקרב מעגלי ציבור רחבים יותר, היא זו שקובעת את מעמדם. מכאן גם נובע שמקור כוחם מגיע בעיקר מהון היוקרה הסמלי שהם מצליחים לצבור. הון זה, ובכך הוא דומה להון הפיננסי, אינו כמובן "דבר" אלא יחס. במידה מסוימת ניתן לומר שתבניות המחשבה של קהל צרכניו של הייצור האינטלקטואלי הן הבנקים שבהם נצבר הקפיטל החשוב. עוצמה סמלית זו יכולה להימדד בתארים אקדמיים, בפרסים, במספר האזכורים והציטוטים, בכמות הפרסומים, ובפרקטיקות רבות נוספות המקובלות בבורסת ההוקרה וההכרה.1

אם נאמץ את המדדים שהזכיר זנד, נוכל לקבוע ללא חשש כי "הון סמלי" בכמות נכבדה למדיי מרוכז כיום בידיו של סלבוי ז'יז'ק, הוגה דעות, מבקר תרבות ותעשיית מילים משגשגת. מאז פרסום ספרו הראשון באנגלית בשנת 1989, הפך ז'יז'ק, חוקר בכיר במכון למדעי החברה באוניברסיטת לובליאנה, ל"שם החם" של הסצנה האינטלקטואלית. ספריו תורגמו לעשרות שפות וזכו לתהודה רבה בכל מקום שבו יצאו לאור. כתב העת היוקרתי הניו יורקר הכתיר אותו בתואר "כוכב בינלאומי" וזקף לזכותו את הקרדיט על הצבת סלובניה מולדתו על המפה של עולם הרעיונות.2 שרה קיי, מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטת קיימברידג', שחיברה מחקר על משנתו של ז'יז'ק, גורסת כי השפעתו העצומה על מדעי הרוח והחברה מזכירה את החותם העמוק שהותיר מישל פוקו בדיסציפלינות האקדמיות הללו במהלך שנות השבעים והשמונים.3 גלין דיילי, מרצה בכיר לפוליטיקה ביוניברסיטי קולג' בנורתהמפטון, שהוציא לאור ספר של שיחות עם ז'יז'ק, מתאר אותו כ"מקבילה הפילוסופית של מגיפה נגיפית".4 הכרוניקל של החינוך הגבוה, לעומת זאת, העדיף להשתמש בדימוי מעט פחות מאיים כדי להדגיש את מעמדו הייחודי של התיאורטיקן הסלובני. "ז'יז'ק'', נכתב בו, "הוא האלביס של חקר התרבות".5

המוניטין של ז'יז'ק התפשט בשנים האחרונות גם לישראל. כמה מספריו תורגמו לעברית, ובהם תיהנו מהסימפטומים, ברוכים הבאים למדבר של הממשי, התבוננות מן הצד והסובייקט שאמור להאמין (שנקרא במקור הבובה והגמד).6 ההרצאות שנשא בביקורו בארץ בינואר 2003 זכו לסיקור תקשורתי בולט והיו גדושות עד להתפקע בקהל צעיר ששתה בצמא את דבריו. מבקרי תרבות בכלי התקשורת הישראליים מזכירים תכופות את שמו של ז'יז'ק כדי לקשט את ניתוחיהם בהילה אינטלקטואלית.7 מובאה ארוכה מספרו מופיעה גם באתר המקוון של תנועת הסרבנים, השואבים ממנו, כנראה, חיזוק מוסרי לעמדותיהם.8

מהו סוד קסמו של ז'יז'ק? נראה כי התשובה אינה נעוצה בחידושיו התיאורטיים - הוא עצמו נמנע מהבלטת מקוריותו - אלא בסגנונו המיוחד, שאין דומה לו. בניגוד להוגים ולמלומדים אחרים, המעדיפים להסתגר במגדל שן של אנינות טעם, ז'יז'ק מגשר בווירטואוזיות בין רעיונות תיאורטיים מורכבים ובין התרבות הפופולרית ה"נמוכה". ברוח זו, ניתן למצוא בכתביו ניתוח פסיכואנליטי של סצנות קולנועיות מסרטיו של היצ'קוק או דיון מלומד במשמעות הפילוסופית של ביצי הפתעה משוקולד. מאגר האסוציאציות של ז'יז'ק רבגוני ובלתי נדלה; נדמה שאף תופעה תרבותית, וולגרית ובנלית ככל שתהיה, אינה חומקת מאזמל המנתחים התיאורטי שלו. חיבוריו רוויים בהומור ובאירוניה – שאותה הוא מפנה גם נגד עצמו – ואף שקשה לעתים לעקוב אחר מהלך הטיעון המפותל שלו, חוויית הקריאה בספריו תמיד מהנה להפליא.

אבל ביקורת התרבות של ז'יז'ק אינה שעשוע אינטלקטואלי גרידא; החשיבה שלו חותרת תמיד לניסוח אמירה פוליטית בעלת משמעות מעשית. ז'יז'ק נוזף באינטלקטואלים המוותרים על השאיפה לשנות את המציאות. הוא מאמץ בלב שלם את האמירה המרקסיסטית הישנה, שלפיה לא די לפרש את העולם – יש לתקן אותו.

בהתחשב ביומרה זו ובמעמדו של ז'יז'ק בשיח התרבותי, ראוי לנסות לברר איזה חזון פוליטי מדריך את הוגה הדעות הפופולרי וכיצד בדיוק יש, לדעתו, לשנות את העולם. התשובה, מסתבר, עשויה להיות קשה לעיכול. ז'יז'ק הוא אולי הקיצוני והבוטה בין האינטלקטואלים המצדדים כיום במה שמכונה פוליטיקה רדיקלית: הוא מלמד סנגוריה על משטרי דיכוי טוטליטריים, תומך בגלוי בטרור פוליטי ומעודד את ההרס האלים של הסדר הקיים. אי־אפשר לפטור את העמדות הללו כפרובוקציות ריקות של אישיות אקסצנטרית ושוחרת פרסום; הן מעוגנות היטב בגישתו התיאורטית של ז'יז'ק ונשענות, כפי שניווכח, על הפרשנות שהוא מציע למושגים מרכזיים בפילוסופיה ובפסיכואנליזה. אמת, התחקות אחר השקפותיו הפוליטיות של ז'יז'ק אינה פשוטה, בשל נטייתו ללוליינות רטורית ולסתירות עצמיות מכוונות, המותירה את הקורא (או את המאזין) מסוחרר וקצר נשימה - אך מי שלמד להאמין בכוחם הנפיץ של רעיונות אינו יכול להתעלם מטיעוניו של הרב־מג מלובליאנה, או להישאר שווה נפש מול התהום שאליה הוא מוביל.

 

ב

מקורות ההשראה של ז'יז'ק הם רבים ומגוונים. נראה שהוא מושפע במיוחד מן הפילוסופיה האידיאליסטית של הגל ושלינג, ממשנתם של מרקס ולנין (שאל כתביהם הוא חוזר בתכיפות הולכת וגוברת בשנים האחרונות), וכן מן ההגות הרדיקלית של אינטלקטואלים ניאו־מרקסיסטים ופוסט־מרקסיסטים דוגמת לואי אלתוסר, ארנסטו לקלאו ואלן באדיו. ואולם, אם יש לו לז'יז'ק מורה רוחני של ממש, מאור שאליו הוא נושא את עיניו, הריהו הפסיכואנליטיקאי הצרפתי השנוי במחלוקת ז'אק לאקאן. במובנים רבים, כתביו של התיאורטיקן הסלובני הם פיתוח מתוחכם – החורג מפרשנות גרידא – של רעיונות לאקאניאניים, ואין להבינם אלא על רקע זה.

לאקאן עצמו, חשוב לציין, לא טען מעולם כי הוא נושא בשורה מקורית, והעדיף להציג את עבודתו כ"שיבה לפרויד". חידושיו של אבי תורת הפסיכואנליזה, כך גרס, לא הובנו כראוי אצל תלמידיו (בעיקר בעולם דובר האנגלית), אשר החמיצו לחלוטין את ההיבט הרדיקלי של המחקרים הפרוידיאניים על המיניות של היילוד ועל טבעה של התשוקה הלא־מודעת. לאקאן האמין שעליו לתקן את המעוות ולחשוף מחדש את הפוטנציאל המהפכני בחשיבתו של הגאון הווינאי.9 ועם זאת, מעולם לא הפגין נאמנות צרת אופקים למקור: לאקאן הרחיב מאוד את מעטפת השיח הפסיכואנליטי וכינס לתוכו רעיונות ומושגים השאולים מן הזרם הסטרוקטורליסטי בבלשנות ובאנתרופולוגיה, מן הפילוסופיה האירופית ומן האוונגרד הפריזאי. יש הרואים בסינתזה שאפתנית זו הישג אינטלקטואלי מונומנטלי; אחרים סוברים כי מדובר בגילוי של יומרנות מופלגת, הקורסת תחת כובד משקלה התיאורטי. כך או כך, איש אינו מכחיש את ההשפעה העצומה שנודעה לה ואת חשיבותה התרבותית.

ביסוד התיאוריה הלאקאניאנית עומדת ההבחנה בין שלושה מערכים (או "רגיסטרים") שונים המשפיעים על הדינמיקה של התהליכים הנפשיים: ה"דמיוני", ה"סימבולי" וה"ממשי". במשך השנים, עם התפתחות הגותו של לאקאן, השתנתה גם המשמעות המדויקת שהייתה למושגים הללו בעיניו. ובכל זאת, לצורך הדיון, ראוי לנסות ולהצביע בקצרה על מאפייניהם הבסיסיים.10

המערך הדמיוני ממלא תפקיד מרכזי בהתגבשותה של המודעות האנושית. הדמיוני החל להעסיק את לאקאן כבר בתחילת דרכו התיאורטית, כאשר הציג את מחקרו על "שלב המראה" בפני הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי הארבעה־עשר בשנת 1936.11 "שלב המראה" מציין תקופה ספציפית בהתפתחותו של העולל (בין הגילאים חצי שנה לשנה וחצי) שבמהלכה הוא מתחיל לזהות את בבואתו בראי. לטענת לאקאן, זיהוי זה מספק לתינוק דבר מה שאותו לא חווה לפני כן: הרגשה של עצמיות שלמה ומלאה. מאחר שעדיין לא רכש שליטה מלאה על תפקודיו המוטוריים, ומשום שהוא מוסיף להיות תלוי באחרים, הפעוט נזקק להשתקפותו מן המראה כדי לתפוס את עצמו כ"אני" אחדותי וקוהרנטי, או, במילים אחרות – כאגו

האגו המתהווה בשלב המראה מושתת אפוא על סילוף או ניכור עצמי. העולל מזדהה עם בבואתו, החיצונית לו, כדי להימנע מהתמודדות עם חוויית הפיצול הפנימי וריבוי הדחפים המאפיינת את המציאות הגופנית והנפשית שלו. תהליך נרקיסיסטי זה מעניק לילד תחושה מדומיינת של שליטה ואי־תלות – אבל לשם כך עליו להתכוונן לשדה אחר, שדמותו משתקפת ממנו. התכווננות רפלקסיבית זו מאפיינת גם את האגו הבוגר: "המערך הדמיוני", הנוצר בשלב התפתחותי אינפנטילי, הופך לחלק בלתי נפרד מן המבנה הנפשי שלנו, ומניע אותנו לפתח יחסי הזדהות עם אנשים, עם אובייקטים ועם דימויים המגלמים בעינינו את ההבטחה להשגת אותה שלמות פנימית נכספת.12







התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017